שואל ומשיב מהדורא תנינא ב:ב

1לחכם אחד:

2מה שהארכת אם הנאת כילוי בתרומה אם אסור מן התורה או מדרבנן והבאת דברי הר"ש והמלמ"ל פ"ב מתרומות הנה בגליון הרמב"ם שם ציינתי בריטב"א בע"ז דף ט"ו הנדפס מחדש מצאתי שכתב דאינו רק מדרבנן וכדעת הר"ש ומ"ש המלמ"ל להקשות מהא דאמרו ולא יחללו לרבות את הסך תיפוק ליה דהוי ליה הנאה של כילוי כבר הרגיש הריטב"א שם ועיין מלמ"ל ריש פי"ז ממ"א ובחידושי הר"ן בנדה שם ודו"ק. אבל לפענ"ד נראה ראיה ברורה דהיא מן התורה מהא דמבואר במשנה ט' פ"א דחלה דחלה ותרומה חייבין מיתה וחומש ואסורים לזרים והביא הר"ש שם דברי הירושלמי שהקשה דל"ל שאסורה לזרים תיפוק ליה דכבר תני דחייב מיתה ומשני דלא נצרכה רק לחצי שיעור והיינו לר"י דחצי שיעור אסור מן התורה וכמ"ש הר"ש והרע"ב שם וקשה אכתי יקשה המשנה לר"ל דס"ל חצי שיעור מדרבנן מאי איכא למימר ודוחק לומר כמ"ש התוס' ביבמות דף ע"ג דקמ"ל דמדרבנן אסור דאכתי יקשה מה קמ"ל פשיטא דמדרבנן אסור ועיין בתוי"ט שם שהחזיק בתירוץ הזה אבל באמת היא דחוק. אך אם נימא דהנאה של כילוי היא מן התורה והרי אמרו בירושלמי פ"ו דתרומות דמודה ר"ל בא"ה דח"ש אסור מן התורה ומטעם דעכ"פ הוא נהנה אף בכ"ש ועיין במפרש שם וכבר הארכתי בזה במקום אחר דהרבה מאחרונים לא זכרו דברי הירושלמי ולפ"ז שוב שפיר אסור גם מן התורה חצי שיעור לר"ל משום דכשאכלו הוה הנאה של כילוי דאסור מן התורה. ובזה מיושב גם כן מה דקשה לי טובא לפמ"ש המלמ"ל פ"א מחמץ בשם הרלב"ח דכל שהיה לו שעת הכושר אינו אסור מן התורה ע"ש וא"כ בתרומה דודאי מקרי היה לו שעת הכושר קודם שנתחייב בתרומה וא"כ אף לר"י מהראוי שיהיה מותר ועיין תוס' שבת דף כ"ה ע"ב ד"ה תתן וצ"ע. ולפמ"ש א"ש דבא"ה אף בהיה לו שעת הכושר מ"מ סוף סוף הוא נהנה מן האיסור וכמו דמודה ר"ל בזה וז"ב. ובזה מיושב מה דקשה בהא דאמרו בסוכה דף ל"ה בטעם דערלה דפסול או משום דאין לו היתר אכילה או משום דאין לו דין ממון וקשה לר"ל הא הו"ל היתר אכילה פחות פחות מכשיעור וממילא גם דין ממון יש לו לר"ל ולפמ"ש דגם ר"ל מודה בא"ה אם כן בא"ה דערלה אף לר"ל אין בו דין ממון והיתר אכילה וז"ב. ולפ"ז משם ראיה דבתרומה אסור הנאה של כילוי מן התורה דאל"כ יקשה גבי תרומה דאמרו שם ג"כ הנך טעמי ובמסקנא דאמרו הכי לא ע"ש ממילא היא להיפך דדין ממון אין לו והיתר אכילה יש בו וא"ש ודו"ק. ומ"ש רש"י דלמאן דלא בעי היתר אכילה כשר בטבל ומשמע דהיתר אכילה אין בו ואמאי והא לר"ל כשר לאכול ח"ש וגם לר"י הא היה לו שעת הכושר. ולפמ"ש א"ש דגם טבל אסור בהנאה של כילוי מן התורה אם כן הוא אסור מן התורה. הן אמת דגוף דברי רש"י תמוהין דהיאך אפשר לצאת בו בטבל הא אינו שלו דהוה כשל שותפים וכמ"ש התוס' בד"ה לחם. והנראה לי דהתוס' מיירי כשטבול לתרומה ולמעשרות אבל כשאינו טבול רק לתרומה בלבד כיון דמן התורה חטה אחת פוטרת את הכרי א"כ יכול לפטור עצמו בחטה אחת ופשיטא דמי שיש לו אתרוג שאין לחבירו חלק בו רק בפחות משו"פ פשיטא דמקרי שלו וה"נ כיון דאינו רק חטה אחת פשיטא דיצא מן התורה וז"ב. ובזה מיושב קושית הפ"ת דאם כן אמאי לא פריך ממתניתין דפוסל בדמאי ומכ"ש בטבל ולפמ"ש א"ש די"ל דמיירי בטבל שנטבל למעשרות דבזה פסול וכמ"ש התוס' וגם קושית התוס' יש ליישב דלכך צריך קרא למעט מצה של טבל למעט במצה שאינו טבול רק לתרומה בלבד וז"ב. ובזה יש ליישב דברי הרשב"א שהוכיח דא"י בנודר הנאה מאתרוג ולא אמרינן דאי בעי מתשיל עלה והביא ראיה מדלא יצא בתרומה ואמאי לא נימא מיגו דאי בעי מתשל עלה ותמה בשו"ת אא"ז בעל שע"א סי' ל"ח דאם ישאל עליו יהיה טבל ולא יצא ולפמ"ש אתי שפיר דשם שכבר נתרם ונתעשר ואח"כ שאל עליו אם כן לא נטבל רק לתרומה בלבד ובכה"ג יצא בו ודו"ק. איברא דאי קשיא הא קשיא לשיטת הטור ביו"ד סי' של"א דתרומת מעשר של דמאי א"צ ליתנו לכהן רק למכרה אם כן מה נחלקו ב"ש וב"ה בדמאי והלא גם בטבל אינו פסול רק משום דאית ביה שותפות והרי בדמאי א"צ ליתן כלל. ולמה לא יצא בו. ומכאן ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם ספ"ט ממעשר דצריך ליתן לכהן בחנם התרומת מעשר ואם כן יש לכהן שותפות בו ודו"ק. וצ"ע בתוס' ע"ז דף ס"ו ע"ב ד"ה אמר שכתבו דלכך מותר אם הסיקו בכמון של תרומה משום דתרומה מותר בהנאה וצ"ע הא הוה הנאה של כילוי דהעצים נכלו ועכ"פ מדרבנן אסור לכ"ע ולשיטת התוס' בפסחים דף כ"ו דבדרבנן לא שייך שבח עצים בפת וע"ש במהרש"א יש ליישב אבל העיקר נ"ל דממנ"פ אם אתה חושבו כנכלה אם כן כבר עבר וכשאתה בא לאסרו משום שבח עצים בפת ע"כ שעוד נשאר האיסור בפת ואם כן עדן לא נכלה אבל זה דחוק דאטו באיסור הנאה נרגש האיסור בפת יותר מאיסור אכילה ועיקר החילוק הוא משום דבאיסור הנאה עכ"פ שבח עצים בזה דעכ"פ נהנה מזה משא"כ באכילה דמכ"מ לא אכיל האיסור אבל גם בא"ה א"א לומר דהאיסור נרגש וא"כ הוה הנאה של כילוי ועדיין צ"ע ועיין בשטמ"ק ב"מ דף ל"ח ע"ב שהביא בשם הריטב"א דבתרומה הנאת כילוי אינו רק מדרבנן ע"ש ודו"ק. והנה בהא דאמרו בפ"ב משנה ד' החנוונים אינן רשאים למכור את הדמאי ופריש בירושלמי מפני התינוקות שלא יאכלו דבר שאינו מתוקן וקשה לי טובא דהא דמאי אינו רק איסור דרבנן וא"כ מה אכפת לן בשביל התינוקות והרי אינו מאכילו בידים רק שאינם בקיאים להוציא הטבל ממנו ואף ליספי בידים שרי לשיטת הרשב"א באיסור דרבנן ואם כן אמאי החמירו חכמים גבי חנוני. ולכאורה רציתי לומר כיון דטבל אסור בהנאה א"כ אסור להנחתום שיהנה מהטבל שלפי שמכרוהו בעודו טבל לוקח יותר. אך זה אינו דרק הנאה של כילוי אסור וזה אינו הנאה של כילוי דמה שהוא נהנה אינו רק הנאה שמרויח זה אינו מקרי הנאה של כילוי וצ"ע. ולכאורה רציתי לומר דדמאי כיון דהו"ל ספק שמא היא טבל מן התורה ואם כן כל שכבר גזרו חז"ל על הדמאי שוב אסור למספי דהו"ל ספק איסור דאורייתא וצ"ע בזה: והנה בהא דכתבו התוספות בפסחים דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר קרא דדוקא בטבל טמא אין מדליקין אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות. והדבר צריך ביאור דהא גם טבל אסור בהנאה של כילוי וכמ"ש התוס' בקושייתם ואם כן מה זה שתירצו ובמהרש"א מקשה מתוס' פסחים דף ט' ולפענ"ד תמוה דהא ממקומו הדבר תמוה דבקושיתם התחילו בזה. והנה החריף מוה' מאיר בראם אמר לי דלדעתו נראה זה פירוש היא דכל ענין כילוי דאסור דטבל היא בשביל שהתורה אסרה לכלות ואם כן טבל של חמץ שמצוה לשרוף החמץ אף לריה"ג שוב לא שייך איסור הנאה של כילוי דהא מצוה לכלות. אבל אם כי לכאורה יפה כתב אבל בתוס' פסחים דף כ"א ע"ב ד"ה עבר זמנו כתבו דלריה"ג א"צ לשרפו רק יריצנו לכלבו או למכור לעכו"ם וגם בדף כ"ח כתבו בד"ה ר"ש דלריה"ג שרי להסיקו תחת תבשילו הכל ביחד:

3אמנם לפע"ד נראה כיון דעכ"פ אם לא מכר לנכרי מצוה לשורפו לקיים מצות תשביתו ואם כן ניהו דעכ"פ יכול ליתנו לכלבו אבל עכ"פ אם שרפו קיים המצוה אם כן שוב מצות לאו להנות נתנו ואף דמסיקו תחת תבשילו ונהנה זהו שוב לא אסור דאף דהנאת הגוף בהדי מצותו אסור להרבה פוסקים מ"מ זהו אינו הנאה של כילוי דמה שנהנה בהסקה כיון דבגוף הסקה צריך לקיים המצוה שוב אינו הנאה של כילוי ודו"ק. והנה לפענ"ד היה נראה ברור דאיסור הנאה של כילוי בתרומה ובטבל תלוי זה בזה דאם נימא דבטבל אסור מה"ת גם בתרומה אסור מן התורה ואם אינו רק מדרבנן גם בתרומה אינו רק מדרבנן משום דלפענ"ד מה דאסור בטבל הנאה של כילוי היא בשביל חלק התרומה דמעורב בכל הטבל ואם כן ממילא תלוי זה בזה דאם נימא דבתרומה אינו רק מדרבנן ממילא גם בטבל אינו רק מדרבנן ולכך להר"ש דס"ל דבתרומה מדרבנן היא גם בטבל אינו רק מדרבנן כמו שצדד הר"ש. אבל לשיטת התוס' גם בטבל גם בתרומה מן התורה היא. ובזה נראה לפענ"ד דלכך בטבל של חמץ מותר להדליק דכיון דעיקר איסור בטבל היא בשביל דדרשינן שתי תרומות והיינו דעיקר היא בשביל חלק התרומה המעורב בו ואסור לכלות חלקו של כהן והו"ל כגזל של השבט דאסור. ולפ"ז בחמץ דמצוה עכ"פ לשרוף אם כן שוב בטל חלק של התרומה בהרוב של טבל חולין ושוב מותר לכלות לקיים מצות שריפה. וגדולה מזו מצינו בבה"ז בזבחים דף ע"ב שכתב דכל דמצוה להמית תלינן דזהו האיסור ע"ש מ"ש ליישב דברי הרמב"ם דאף דלא תלינן דהך דאיסורא נפיל שמצוה להמית מותר לבטל ולומר דזהו שמת ע"ש ומכ"ש בזה דכבר מעורב ולכך מותר להדליק. וא"ל דממונא לא בטיל דהא ממון שאין לו תובעין אמרו בביצה דף ל"ח דגם ממונא בטל ומכל שכן בזה דאסור מצד חמץ ורק בהטיה מותר דפשיטא דנתבטל ומותר להדליק:

4והנה בהא דאמרו דבעינן ראשית ששיריה ניכרין ראיתי בהגהות הגאון מוהר"ע איגר ז"ל הנדפס בגליון הש"ס דפוס ווילנא בפסחים שם שהקשה דאם כן לא תלוי כלל בתרומה רק בשירי' ומשכחת לה דלפעמים מפריש תרומת חמץ כגון שיש לו סאה חמץ תרומה ומפריש על ט' סאין מצה דהא שיריה ניכרין וכן להיפוך אם הט' סאין חמץ והתרומה אינה חמץ דא"י להפריש דהא אין שיריה ניכרין. ולפענ"ד נראה בפשיטות דמה"ת תלוי בשיריה ניכרין אבל מה דאמרו דאין מפרישין תרומת חמץ הוא מדרבנן דמדרבנן אין מפרישין תרומת חמץ אף במקום ששיריה ניכרין דהו"ל כמו טמא על טהור ומן הטהור על הטמא וברע"ב ביאר הטעם דשמא יתרום שלא מן המוקף ועיין מלמ"ל פ"ו מתרומות הי"ז במגיה שם ואם כן מכ"ש מחמץ על המצה דודאי מקפידין ואסור כן נראה לפענ"ד פשוט:

5שוב ראיתי שכוונתי בזה להצל"ח שהקשה כעין זה וכתב כעין מ"ש: והנה בהא דכתבו התוס' בע"א ד"ה תתן דלמ"ד דאסור בהנאה א"צ ללמוד מלו ולא לאורו ת"ל דכתיב ונתן לכהן את הקדש וזהו לאו נתינה היא וכתב הגאון מוהר"ע איגר ז"ל ת"ל דא"י להפריש כלל וא"י להקרות שם תרומה דהא אינו שלו דחמץ אינו ברשותו של אדם וא"כ לא צריך קרא כלל. ולפענ"ד לא קשה מידי דבאמת צריך להבין דלמה צריך כלל נתינה הא חטה אחת פוטרת את הכרי מה"ת וצ"ל כמ"ש המלמ"ל פ"ז ממתנות עניים דניהו דמצד ההפרשה א"צ רק חטה אחת אבל לכהן לא מקיים מצות נתינה רק בשיעור נתינה וע"ש מ"ש בשם תוס' רי"ד ובהלכות חלה הבאתי בזה דברי הגאון נודע ביהודה מהד"ת חלק יו"ד סי' ר"א ודברי הרמב"ן בשרשיו לספר המצות שורש י"ב ולפ"ז זהו לפי דכתב לשון נתינה ונתן לכהן את הקדש אבל אם לא כתיב נתינה שוב לענין הפרשה כיון דחטה אחת פוטר שוב ל"ש דא"ש דעכ"פ נותן אף דהוא איסור הנאה ועיין תוס' ב"מ דף מ"ז ובגיטין דף כ'. ובלא"ה נראה דחטה אחת הוה דבר שברשותו דלא עבר בבל יראה בפחות משיעור והו"ל דבר שלו אף דאסור בהנאה. ושיטת הראב"ד דאיסורי הנאה מקרי יש לו ושאני חמץ דעובר בב"י והתורה צותה לשורפו ולהשביתו ואפקה מרשותו ואם כן בחטה אחת דאינו עובר על בל יראה שוב הוה שלו. וגם לר"י דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין בבל יראה ובל ימצא וא"כ כל שקורא שם תרומה שוב ממילא נעשה שלו ומקרי תרומה דתרומתו וזכייתו באין כאחת ודו"ק היטב:

6והנה החריף מוה' מאיר בראם נ"י נסתפק לר"י דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין בב"י איך הדין בתרומת חמץ שנתערב עם החולין של חמץ כיון דלאחר פסח מותר דהתרומה אין שום אחד עובר ואם כן שוב מהראוי להתיר הכל דאמרינן אין ברירה וכמ"ש השאגת אריה לענין חמץ עכו"ם וישראל דמותר לאחר הפסח שניהם דעל כל אחד אמרינן דזו של עכו"ם וה"ה בזה. ולפע"ד היה נראה דבזה לא שייך אין ברירה דהא רק על ידי התערובות הותר וכמ"ש הרמ"ר בתמורה דף ל'. אך לפי שגוף דברי הרמ"ר צ"ב ובתשובה אחת ביארתי הדברים בשרשן ע"כ אקצר כאן דבלא"ה יש לומר כאן דקודם התערובות גם כן היה מותר התרומה וצ"ע בזה. והנה לכאורה קשה דהכא דרשינן לו ולא לאורו אלמא דלאורו לא מקרי שלו והא בשבת דף כ"ו דרשינן שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. אבל אחר העיון לא קשה דזה פשיטא דכל דא"א רק בהסקה מקרי שלו וכמ"ש התוס' בסוכה דף ל"ה דלולב דלא שייך אכילה מקרי שלו אף שאין שייך בו היתר אכילה אבל לענין שיתן לכהן פשיטא דבעי שיתן לכהן דבר הראוי לאכילה ולא מה שאינו ראוי רק לאורו וז"ב. ובזה נראה לי לפרש הא דאמר ר"ע לריב"נ וכי מה הנאה יש לו בו אמר לו ריב"נ וכי מה הנאה יש לאוכל תרומה טמאה בשאר כל ימות השנה שמשלם אמר לו לא אם אמרת בתרומה טמאה בשאר כל ימות השנה שאע"פ שאין לו בה היתר אכילה יש לו היתר הסקה וכו' והדבר תמוה דקארי לה מה קארי לה ועיין בפ"י וצל"ח. ולפמ"ש א"ש דהכי מקשה דבאמת זה אין שלו גמור דהא אינו רק להסקה ואם כן למה יתחייב זה מה שהפסיד לו דבר שאינו ראוי רק להסקה ובכה"ג אפשר דלא מתחייב על אכילה וע"ז קאמר כיון דסוף סוף הזיקו שזה עכ"פ יש לו בו היתר הסקה שוב חייב. ויש להמתיק הדבר דבאמת בתרומה דרשינן כי יאכל פרט למזיק ואם כן לא מחייב משום מזיק רק משום אוכל וא"כ אם אוכל דבר שאסור באכילה רק להסקה אם כן לא מצית לחייבו משום אוכל דהרי אינו בר אכילה רק בשביל היזק ובתרומה פטור מזיק וע"ז קאמר זה הפסיד הסקה וא"כ שפיר מתחייב במה שאכל וגם צ"ל דמהראוי שלא יתחייב רק כמו ששוה להסקה ולא כמו דבר שראוי לאכילה וע"ז קאמר דכל שראוי להסקה נתחייב גם על מה שאכל ודו"ק היטב. והחריף מוה' מאיר בראם נ"י אמר לפמ"ש התוס' בדף כ"ה דמה שהתירה התורה תרומה טמאה להנות בשמן שריפה היא שלא הקפידה תורה מה שזה נהנה בשעת שריפה א"כ עכ"פ למה יתחייב זה הא באמת גם להכהן אינו שלו להסקה רק שמותר להנות בשעת הסקה וע"ז אמר דכל דמותר בהסקה להנות חייב ודבר הגון הוא ויפה אמר ודו"ק היטב בכל מ"ש:

7והנה אחר זמן רב בשנת תר"ט בלמדי הסוגיא בסוכה דף ל"ה תמהתי בהא דפריך בשלמא למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה שפיר אלא למ"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו. וקשה מדוע לא קאמר דראוי ויש בה דין ממון להנות הנאה שאינו של כילוי דמותר בתרומה טמאה ורק הנאה של כילוי אסורה ואדרבה הא דמסיקה תחת תבשילו אינו כל כך דין ממון לפמ"ש התוס' בשבת דף כ"ה הא דמותר היא לפי שלא הקפידה תורה שיהנה בעת השריפה אם כן לא הותר הנאה מצד עצמותו. ואף אם נדחוק דמ"מ סוף סוף הרי שייך בו דין הנאה אכתי תמוה דלמה לא אמר דמותר להנות שלא בהנאת כילוי ושוה ממון וצ"ע וגם אם נימא דהנאת של כילוי בתרומה אינו רק דרבנן אם כן קשה הא מן התורה מותר להנות בו עכ"פ אם כן שוב מהראוי שיהי' מותר בתרומה טמאה עכ"פ מן התורה ומאוד נתקשיתי בזה. אמנם באמת ביאור הדבר נראה לפע"ד דהרי התוספות הקשו ד"ה לפי דהא תרומ' טמאה היא בשריפ' וכתותי מכתת שיעורי'. אך נראה דבאמת לפי מה שנראה מרש"י בשבת דף כ"ה תרומ' טמאה דהיא בשריפה היא רק מדרבנן דלא ליתי בהו לידי תקלה ובתוספות שם דחו דבריו וכתבו דדמי לקודש א"כ פשיטא דלא שייך כתותי מכתת שיעוריה דאינו רק מדרבנן אלא אף אם נימא דהיא מן התור' כמ"ש התוספות שם בתירוצם השני אפ"ה יש לומר דכיון דאין שורפין תרומ' טמאה ביו"ט אם כן שוב ביו"ט אינו מכתת שיעוריה דהא אינו עומד אז לשריפה ואם כן שפיר הפסול בשביל שאין בו היתר אכילה ולפ"ז שפיר אמרו דמותר להסיק תחת תבשילו דשאר הנאות אסור דהא מצוה בשריפה ואין בו דין ממון וניהו דביו"ט אסור לשרפו הא מכל מקום דין ממון אין בו דהא באמת צריך לשרפו ואינו שום ממון רק במה שיכול להנות בשעת ביעורו כנלפע"ד דבר חדש ועדיין צ"ע. ובגוף קושית התוס' דתרומה הוה כתותי מכתת שיעוריה נראה לפענ"ד דבר ברור דהנה באמת התוס' בסוטה דף כ"ה כתבו דכתותי מכתת שיעוריה לא שייך אלא בדבר שאסור בהנאה ע"ש ולפ"ז כאן בתרומ' לא הוה כתותי מכתת שיעוריה דהא כל הנאה שאינה של כילוי שרי. אמנם לכאורה יש לומר דע"כ לא כתבו התוס' דבעי שיהי' איסורי הנאה רק בדבר שאינו עומד לשריפה רק שהיא איסורי הנאה והוא מהנקברין (ואף דמדברי התוס' בסוכה ד"ה לפי הנ"ל משמע דבכל דבר שאינו בשריפה אינו שייך כתותי מכתת שיעורי' אפשר דשם השיגו ע"ז וכדעת הר"ן דאף בעומד לקבורה שייך כתותי מכתת שיעוריה ועיין באהע"ז סי' קכ"ד ובב"ש שם ובשערי אפרים סי' ל"ח באורך) אבל בעומד לשריפה ודאי אמרינן דכתותי מכתת שיעוריה ולפ"ז הרי לא עדיף מהך דס"ל לר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי והרי אמרו במנחות דף ק"ב דאף דנותר ופרה לשריפה קאי מ"מ מטמא לר"ש אף דס"ל עומד לשרוף כשרוף דמי מכל מקום חיבת הקודש משוי ליה אוכלא ובתוס' סוטה שם רמזו לזה ע"ש שכתבו דפרה חיבת הקודש משוי ליה אוכלא ולפ"ז הרי הך דתרומה טמאה בשריפה מה"ת כתבו התוס' בשבת דף כ"ה והבאתי למעלה משום דדמי לקדש וא"כ שוב חיבת הקודש משוי לה למנא ולא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה וז"ב כשמש לפע"ד ראה זה חדש הוא ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל שהקשיתי למעלה דשפיר אמר דהוה דין ממון דראוי להסיקו תחת תבשילו והיינו דלא מקרי כתותי מכתת שיעוריה משום דחיבת הקודש משוי ליה אוכלא ומ"מ יש לו דין ממון דיכול להנות בשעת הסקה וגם בקדש יכול להנות בשעת שריפה ועיין בשבת דף כ"ד שם ובתוס' אבל אם נימא דמקרי ממון דיכול להנות הנאה שאינה של כילוי בזה יקשה דמ"מ פסול דכתותי מכתת שיעוריה דעומד לשריפה ואף דחיבת הקודש משוי ליה אוכלא הא עיקר היא משום דהו"ל קדש ואם כן לא מקרי דין ממון דהרי קדש אינו שו"פ ועיקר הנאתו ושויו היא רק במה דשוה פרוטה דיכול להנות בשעת שריפה וז"ב לפע"ד. ואף דבאמת מותר להנות הנאה שאינה של כילוי בתרומה ול"ד לקדש דאסור מ"מ כיון דל"ד לקדש שוב כתותי מכתת שיעוריה דהא כל עיקר דלא מכתת שיעוריה היא בשביל דחיבת הקדש משוי ליה אוכלא ואם דמי לקדש שוב אסור וע"כ דלא דמי לקדש ושוב מכתת שיעוריה ולכך אמר דדמי לקדש ומכל מקום מותר להסיק תחת תבשילו וז"ב ודו"ק:

8והנה במ"ש רש"י בהך דס"ד דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה ופירש"י ומכשיר אתרוג של טבל דאף דאסור באכילה מ"מ מותר בהנאה. ולכאורה קשה לי לפי מ"ש במק"א בתשובה באורך דטבל משום דפתיך ביה תרומה עיקר איסורו משום התרומה שבו ובתשובה הבאתי הך דנדה דף ז' דחולין הטבולין לחלה היא משום דפתיכא בהו תרומה ולפ"ז נראה לפע"ד למ"ש המ"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' דאתרוג אשר נבלע בו איסור לא שייך לומר שאין בו היתר אכילה דהרי בעצמותו היתר הוא ואם כן גם כאן כיון דהטבל בעצמו לא נאסר רק בשביל דפתיכא ביה איסור תרומה והרי יכול לתרום ממנו או ממקום אחר ויהיה מותר לא שייך בו דין איסור אכילה והיא קושיא גדולה. אמנם באמת יש לחלק דכל זמן שלא נפרש הטבל הרי כולו אסור ועיין ט"ז יו"ד סי' שכ"ד מ"ש בשם המהרי"ו והב"ח לא נחלק רק בשכבר נתרם אבל קודם שנתרם פשיטא דמקרי כולו טבל. שוב נזכרתי שבתשובה לענין טבל באתרוג הארכתי בזה והנה במ"ש למעלה דחיבת הקודש משוי ליה אוכלא אף כתותי מכתת שיעוריה לא שייך התלמידים הנדזו בדבר די"ל דל"מ רק לר"ש דיהיה מחשב אוכל ולא עפרא בעלמא אבל לא למלאות חשבון השיעור ולפע"ד היה נראה דהוה כל שכן השתא לר"ש דעומד לשרוף כשרוף דמי והוי עפרא בעלמא אפ"ה חיבת הקודש משוי להו אוכל מכ"ש דלא שייך כתותי מכתת שיעוריה ותדע דאל"כ קשיא גם לרבנן דר"ש דהרי נותר ופרה מטמא טומאת אוכלין ובעי כזית לטמא אחרים וא"כ יקשה הא כתותי מכתת שיעוריה וע"כ דחיבת הקדש כל דמחשבו לאוכל הרי היא אוכל שלם ועיין בתוספות ב"ק דף ע"ז ד"ה פרה. והנה התוס' כתבו דאפשר דאפילו מדאוריי' הוה ערלה בשריפה וכוונתם נראה לפע"ד דהם רצו להוכיח דמכתת שיעוריה משום דהיא בשריפה וס"ל דכל שהוא מהנקברין כתותי שיעוריה ועל זה כתבו דאפשר דאף מדאורייתא הו"ל בשריפה דאל"כ יש לומר דמ"מ מן התורה לא מכתת שיעוריה ואף שהיא מדרבנן בשריפה מ"מ מה"ת יוכל לצאת בו וכן מצאתי לזקני בשער אפרים סי' ל"ח ועיין שעה"מ פ"ח מלולב. שוב ראיתי בתוס' סוטה שם שכתבו בהדיא דלרבנן לא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה רק בא"ה ועל זה סיימו דפרה חיבת הקודש היא וכוונתם דבזה לא שייך כתותי מכתת שיעוריה דחבת הקודש משוי להו אוכל ע"ש הרי בהדיא כסברתי. הן אמת דלפ"ז צריך ביאור למה יהיה שייך כלל כתותי מכתת שיעוריה בתרומ' טמאה הא כל הנאה שאינה של כלוי בתרומ' שרי ואם כן לא שייך כתותי מכתת שיעוריה. וראיתי ברמב"ן במלחמות ריש לולב הגזול ובר"ן שם רמזו בקצרה דכיון שאסור בהנאה ולא שריא התור' רק כשמסיקה תחת תבשילו שרי להנות בעת הסקה ל"ח היתר אכילה דהיינו איסור הנאה וזה ענין כתותי מכתת שיעורא ומלבד שזה דחוק בלשון אף גם דאכתי שרי להנות שלא בהנאה של כילוי ולא שייך כתותי מכתת שיעורא ומכ"ש אם נימא דגם הנאה של כילוי אינו רק מדרבנן דל"ח כתותי מכתת שיעורא מה"ת וצ"ע בזה ועיין בא"מ ח"ב בשו"ת שם מ"ש בסי' ח"י דתרומ' אסור לבטל מה"ת דהו"ל מאבד התרומ' וע"ש מ"ש בהג"ה ובאמת שהיא תימה דהא לא עדיף מהנאה של כילוי דאינו אסור רק מדרבנן להריטב"א והר"ש ואף להתוס' כל שמבטלה ונעשה חולין בודאי אינו אסור רק מדרבנן ומותר לבטלה וצ"ע:

9והנה בהא דכתבו התוס' דהומ"ל מעשר שני בגבולין ואליבא דכ"ע דמוכח בפרק חלק שהיא ממון גבוה באמת התוספות בקידושין כתבו בדף נ"ג להיפך דמוכח מדברי הש"ס שם דף נ"ד דלר"י ממון הדיוט היא אף בגבולין דהרי אמרו שם דהפודה מעשר שני מוסיף חומש בין שהוא שלו או שנתן לו במתנה מני אילימא ר"מ מי מצי יהיב לי' במתנה והאמר מעשר שני ממון גבוה היא אלא לאו ר"י הרי דלר"י גם בגבולין ממון הדיוט היא דהרי פדיו אינו רק בגבולין ע"ש ועל זה כתבו דהך דחלק היא רק לענין שלא יתחייב בחלה כיון דאין ראוי שם לאכול ובאמת שכ"כ רש"י בסנהדרין שם שני פירושים בזה ועיין מהרש"ל ומהרש"א בסוכה שם ולכאורה צריך להבין דלמה לא יתחייב בחלה הואיל ויכול לפדותו ועיין בתוס' בפסחים דף מ"ז ד"ה הואיל שהקשו דלימא הואיל ואי בעי מתשיל וכתבו כיון דכתיב לה' הוה של גבוה ע"ש וזה דוקא שם אבל כאן דמעשר שני ממון הדיוט לר"י בגבולין רק משום דאינו ראוי לאכילה הא כל דיפדה יהיה ראוי לאכילה שם וגם הואיל ואי בעי פריק אמרינן כמ"ש התוס' שם ותירוצם שם לא שייך בזה והיא קושיא גדולה וצ"ל דרב חסדא לשיטתו דלא ס"ל הואיל. מיהו אכתי קשה הא אמרו בפסחים דף ס"ב דדוקא לקולא לא אמרינן הואיל לר"ח משא"כ לחומרא ס"ל הואיל ואם כן אמאי לא יתחייב בחלה משום הואיל והיא קושיא נפלאה. אך לפענ"ד היה נראה דבר חדש דלענין חלה דכתיב ראשית עריסותיכם ואינו חייב בחלה רק כשהיה ראוי בשעת גלגול העיסה אם כן לא שייך דניהו דהיה יכול לפדותו והרי באמת עכ"פ מחוסר ממונא וניהו דל"ח מחוסר לשיטת התוס' ודעת הר"ן אינו כן אבל עכ"פ לא גרע מאילו היה בשעת גלגול פטור מחלה ואח"כ נתחייב וא"כ ניהו דהיה יכול לפדותו עכ"פ בעת גלגולו לא היה ראוי לאכול כבר נפטר וכן ביאר רש"י בהדיא בסנהדרין שם דעיקר הפטור היא כיון דנפטר בשעת גלגול וא"כ בכה"ג לא שייך הואיל כנלפע"ד ברור:

10ובזה נראה לפענ"ד לבאר הסתירה של התוס' מקידושין לסוכה דבסוכה שפיר כתבו התוס' דמחלק משמע דמעשר שני בגבולין ממון גבוה לכ"ע דהרי המהרש"ל כתב שם דבחלק ע"כ מוכרח דקאי אליבא דמ"ד דין ממון דאלו היתר אכילה יש לו על ידי פדיון וכתב המהרש"א דלפי המסקנא דשאני עיסה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם ל"מ היתר אכילה כל דאין לו דין ממון ולפ"ז התוס' דקאי לפי הס"ד ע"כ מוכח דגם לר"י ממון גבוה היא דהא עכ"פ יש לו היתר אכילה על ידי פדיון ושייך הואיל. ובזה מיושב גם קושית המהרש"א שם על רש"ל דניהו דיש לה היתר אכילה ע"י פדיון מ"מ כעת כל שלא פדהו אין לו היתר אכילה. ולפמ"ש א"ש דעכ"פ הואיל שייך בזה וא"ל דמ"מ נפטר בעת גלגול דזה אינו דלענין שיהיה מקרי ממון גבוה ואסור באכילה לא שייך זאת דכל שיש לו היתר ע"י פדיון לא מקרי ממון גבוה דעכ"פ משכחת לה היתר אכילה דדוקא אם אנו דנין אם מקרי עריסותיכם שייך לומר דבעת הגלגול לא נתחייב אבל מצד ממון גבוה דאין לו היתר אכילה ולא מקרי שלכם בזה שפיר עכ"פ היתר אכילה משכחת לה וז"ב ודו"ק. ולפ"ז זהו לפי הס"ד אבל לפי המסקנא דיש תרי קראי שוב נ"ל דלר"י בגבולין ג"כ ממון הדיוט הוא דשאני חלה דמכל מקום לא נתחייב בחלה דאינו ראוי לאכול שם ואף דשייך הואיל הא כתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני ומתחייב משעת גלגול וכל שנפטר בעת הגלגול פטור ודו"ק:

11והנה בהא דפריך בקידושין דף נ"ב לר"מ דממון גבוה היא איך מצי יהיב במתנה וקשה דהא י"ל דנתן לו במתנה שיקנהו לאחר שיפדהו ואין לומר דהו"ל דבר שלבל"ע דהא לר"מ קנה גם בדבר שלב"ע והרי שוב צריך להוסיף חומש דהא חל המתנה בעת הפדייה ופדייתו ומתנתו באין כאחד וצ"ל דהקושיא היא דלמאן דס"ל כר"מ דממון מעשר שני ממון גבוה ולא ס"ל בהא דיכול להקנות או לפדות דבר שלבל"ע שוב יקשה ודוחק לומר דדוקא ר"מ קאמר לה וצ"ע. ועיין ב"ק דף מ"ה ע"ב דמוכיח הש"ס דאוקמא רחמנא ברשותו דאל"כ איך מצי לפדותו ואמאי מוסיף חומש וגם שם צריך להבין דלמא לכך חייב בחומש כיון דלאחר שפדהו יהי' שלו אם כן גם בעת פדיה לא מקרי פודה דבר שא"ב דהא יכול לפדותו אף דהוא דבר שלבל"ע לר"מ יכול לפדותו וצ"ע כי יש לדחות ואין להאריך. ומדי דברי זכור אזכור מה שראיתי באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ג' שכתב על דברת המג"א סי' תרל"ז בשם היראים דאתרוג וכל המינים אם גזלן מגוי לא יצא דאף דגזל עכו"ם מותר מ"מ לא קרינא ביה לכם. וע"ז כתב הוא דלפי מה דקי"ל דסגי כל שיש בזה היתר אכילה אף שאין בו דין ממון סגי וה"ה כאן יש בו היתר אכילה אף שאינו שלו דעכ"פ גזל עכו"ם מותר אף שאינו שלו הרי יש בו היתר אכילה. ובאמת שדבר חכמה אמר אבל לפענ"ד לא שייך היתר אכילה רק בדבר שהיא שלו או שנתן לו במתנה דכל שהוא שלו אף שאין בו דין ממון כמו מעשר שני דהוה ממון גבוה מכל מקום הוא יש לו בזה היתר אכילה אבל בדבר שאין לו בו זכיה ניהו דמותר לאכלו מ"מ לא מקרי לכם דאם גזלו אחר ממנו באמת לא עבר דהא אינו שלו ולא זכה בו ואדרבא בגזל עכו"ם דמותר ואינו חייב בהשבה כמ"ש האחרונים מגרע גרע דכל שגזלו אחר ממנו לא מקרי שלו וא"צ להשיב להגזלן ועיין בתוס' ב"ק דף ס"ט ד"ה כל שכתבו שצריך לשלם להגזלן כדי שיפטור עצמו מן הנגזל וכאן דא"צ שוב א"צ לשלם לו ושוב לא מקרי לכם דמ"מ לא קנהו ואטו יצא באתרוג חברו כיון דיש לו בו היתר אכיל' וישלם דמיו וז"ב לפענ"ד ועיין מ"ש הא"מ ליישב קושית התוס' בסוכה דף ל"א ובאמת שכעין זה כתב הג"ה סי' תקפ"ו והמ"א דחאו אבל לא מטעמו ע"ש ודו"ק:

12ודרך אגב ארשום בקצרה מה שהקשה תלמידי המופלג כמר ישראל מלך נ"י בהא דכתב המעדני מלך פג"ה גבי חתיכה של חטאת טמאה שנתערב במאה של טהורה תעלה וכתב הרא"ש דלא מקרי חר"ל משום דאסורה בהנאה וכתב המעדני מלך היינו דלכותים אסור להאכילה אבל בשאר הנייה כגון להסיקה תחת תבשילו נ"ל דמותר כמו בתרומ' טמאה כדדרשינן פרק ב"מ דף כ"ה ועל זה תמה הנ"ל דאדרבא שם מבואר דוקא תרומ' טמאה אבל שמן קודש שנטמא אסורה בהנא' דיליף ממעשר ועיין בתוס' שם ד"ה הא ואני מוסיף שכן מבואר בפסחים דף כ"ד והמעיין שם ימצא דהיה ראוי להלקות אם נהנה מקדש שנטמא ועיין צל"ח שם שהאריך בזה ועכ"פ אסור בהנאה בודאי. הן אמת דברמב"ם פרק ח"י מפהמ"ק ופי"ט שם לא נזכר כלל מאסור הנאה רק שאם אכל לוקה וצריך שריפה אבל שיהי' אסור בהנא' לא הזכיר שם ועיין ברמב"ם פרק ג' מיו"ט ה"ח שכתב שאין שורפין קדשים ביו"ט וכו' ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וצ"ע שהי' לו לומר רבותא טפי שאפילו בהנא' אסור להנות אף בעת הסקה וע' תוס' שבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי ודו"ק וצ"ע. עכ"פ זה ברור דקודש שנטמא אסור בהנא' ודברי המעדני מלך הם תימה וצע"ג:

13והנה בהא דאמרו בברכות דף מ"ז ועירובין דף י"ז ומאכיל את האכסניא דמאי הביאו התוס' דברי הירושלמי דמיירי באכסנאי עכו"ם וקמ"ל דמותר להאכילם דמאי אף שיש להם הנאה מטבל. ולכאורה מה שפורע חובו מטבל זה לא הוה הנא' של כילוי ואינו אסור מן התורה וצ"ע ובתשוב' הארכתי בזה אי בכה"ג דפורע חובו הוה הנאה של כילוי או לא כיון דהוא אינו אוכל ועיין ירושלמי פ"ב דביכורים מתניתא מסייעא ליה ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור ועיין במפרש שם שהגיה ודבריו נכונים ועכ"פ קשה אם נימא דהנאת כילוי אסור מן התור' אף לר"ל מהראוי שיאסור כדאמרו בירושלמי פ"ו דתרומות משנה ד' באיסורי הנא' דחצי שיעור אסור ועי' רש"י בביכורים שם ובתוספות יו"ט ובב"מ דף נ"ו ובתוס' שם וע"כ דמותר בהנאה ודו"ק:

14והנה בהא דאמרו בשבת דף כ"ו ע"ב אין מדליקין בטבל טמא ואצ"ל בשבת נתקשה הרשב"א דמה נ"מ בין שבת לחול עד שאמר ואצ"ל בשבת והניח בקושיא ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב פלפול ארוך בזה ע"ש סי' פ"א ולפענ"ד נראה דהנה הנאת כילוי של טבל לפע"ד ברור דלא שייך בזה ח"ש דכל הטעם דחצי שיעור אסור משום חזי לאצטרופי והרי הנאה של כילוי מה שכבר נכלה לא נצטרף וגם הו"ל ח"ש ע"י תערובות דטבל פתך ביה ברוב חולין ואף דכולו טבל מ"מ לא הוי רק חצי שיעור ע"י תערובות אך בהנאה ל"ש ח"ש כמ"ש הה"מ פ"ח ממ"א ואם כן אם טבל אסור בהנאה של כילוי מה"ת גם חצי שיעור אסור ועכ"פ בשבת דהוא הדלקת חובה והמצוה אחשביה לכשיעור דומיא מה שנסתפק המלמ"ל היכא דעל ידי המצוה שו"פ אם יכול לקדש בו ע"ש וכן בכמה מקומות דהמצוה מחשבו לכשיעור ולפ"ז שפיר אמרו דאצ"ל בשבת דהמצוה מחשבו לשיעור שלם ודו"ק. וגם יש לומר בפשיטות דבחול בידו לתקן ולהפריש התרומ' והטבל נעשה חולין אבל בשבת אסור לתקן ודו"ק: