שואל ומשיב מהדורא תנינא ב:סג

1לחכם אחד:

2ע"ד מה שהבאת בשם ספר שיעורי רז"ה שכתב לתמוה על המנהג שנהגו כל ישראל למכור החמץ ביותר משויו הון רב והגוי נותן אדרויף שקורין זדאטיק וע"ז ערער הרב הנ"ל מהא דמבואר בש"ע סי' ק"ץ ס"י בהג"ה בחו"מ דאם לא נתן אלא לערבון בעלמא אפי' לא נפיק ועייל אזוזי לא קנה רק נגד מעותיו אלא א"כ פירש שיקנה נגד הכל וכיון שכן אם לא פירש א"כ לא קנה רק נגד מעותיו והם נותנין דבר מועט ולא מכר כל החמץ ולא עוד אלא לפי מה שמבואר שם בהג"ה סט"ז דבמקום שצריך שטר אין קונה לחצאין וכיון שנהגו כל ישראל להקנות לו אגב קרקע ובקרקע צריך שטר ובכה"ג לא קנה כלל עכ"ד. הנה למען ליישב כללות ישראל שלא יהיו נכשלין ח"ו בחמץ שעבר עליו הפסח וגם מנהג ישראל תורה היא ונתתי לב לעיין בזה ואמרתי אל לבי מדוע לא כתב הרמ"א הג"ה זו בסעיף י"א גבי מטלטלין והיה לו לציין על זה ההגה והיה שייך גם על המטלטלין וע"כ נתתי לב ועין ועיינתי בב"י שכתב על הך דינא דאם נהגו להקנות בפשוט אחד כל המקח נקנה דהוה סטימתא המבואר בסי' ר"א והנה בסי' ר"א שם בס"ב מבואר דאם נתן הלוקח פרוטה למוכר קנה והוא מהרא"ש שכתב כן בשם ר"ח לפרש כן ענין סטימתא והנה שם ע"כ אין הכוונה שנתן לו הפשוט בתורת פרעון דא"כ מה קמ"ל וגם הא בזה תלוי אם עייל ונפיק אזוזי המבואר בסי' ק"ץ וע"כ דהקנין הוא ע"י ערבון שזה הפשוט הוא ערבון וע"ז מבואר דאם נהגו לקנות בזה קנה והנה דעת הב"ח הובא בש"ך שם ס"ק א' דדוקא במטלטלין שייך קנין סטימתא ולא בקרקעות ולפ"ז מדוקדקים דברי הרמ"א דדוקא בקרקע כתב שלא קנה בערבון רק נגד מעותיו דצריך שיהי' בתורת קנין ולא מועיל סטימתא אבל במטלטלין דסגי בקנין סטימתא א"כ אף שערבון אינו קונה אבל מתורת סטימתא הוא קונה והרי המנהג שבאדרויף שקורין זדאטיק קונין וא"כ קנה בזה. וצ"ע בהרא"ש פ"ק דב"מ סי' ל"ח גבי דייש אמצרי שכתב דמנהג מועיל לקנין כמו סטימתא משמע דקנה אגב קרקע. ומ"ש הרמ"א דאם פירש שיקנה הכל קנה בערבון היינו משום דהיכא דפירש שיקנה קונה אף במקום שא"מ מצד הקנין כמבואר בחו"מ סי' קצ"ח ס"ה בהג"ה ואף דהש"ך חולק בזה בכה"ג נרא' דמודה ואף דכאן קונה גם הקרקע באדרויף ובקרקע ל"מ סטימתא הרי דעת הש"ך בסי' ר"א דהיכא דנהגו גם בקרקעות לקנות בסטימתא קני וא"כ כאן כיון שהמנהג כן קנו וז"ב ליישב מנהגן של ישראל:

3ובזה יש ליישב מ"ש הסמ"ע ר"ס ק"ץ דהכסף שקונין בקרקע היה בתורת שווי המקח דבתורת קנין ל"מ והקשה הט"ז דבס"י מביא דבערבוני יקן קונה הכל. ולפמ"ש אתי שפיר דהיכא דפירש בהדיא שיקנה אף במקום שא"מ וגם מתורת סטימתא הוא דקונה אם פי' בהדיא ובזה אף הש"ך בסי' קצ"ח שחולק בס"ק יו"ד שם י"ל דמודה. מיהו בגוף דברי הסמ"ע והט"ז כתבתי בגליון הט"ז שם דכדברי הט"ז מבואר בר"ן ורא"ש יעו"ש. ומדי עיינתי בדברי הרב שיעורי רז"ה הנ"ל ראיתי במ"ש להוכיח שם דלא מצי זכי בחמץ בפסח כיון דלאו שלו היא לא מצי זכי ביה ומ"ש הרמב"ם דקנה חמץ בפסח עובר בב"י הוא לפי שהעכו"ם מקנה לו יש לו דעת אחרת מקנה לו ומ"ש בש"ע או"ח סי' תקפ"ו דשופר של עכו"ם יכול לתקוע בו היינו משום דכיון דהיה מצי מבטל ליה הו"ל שלו הנה אף שכדבריו כתב הנוב"י מהד"ק דהא דקנה חמץ בפסח עובר משום דדעת אחרת מקנה אבל במחכ"ת לא זכרו דברי הר"ן בפרק כל הצלמים שכתב דלכך מועיל בע"ז זכיה משום דמצי מבטל לי' וכתב שמכאן אתה למד דחמץ בפסח מצי זכי לי' ועובר עליו ע"ש וגם הפר"ח בסי' תמ"ו לא זכר דברי הר"ן אלו וכמ"ש בגליון שם ובחידושי הארכתי בזה בכמה מקומות ובאמת שדברי הר"ן אין להם הבנה לכאור' דאיך מצי זכי בחמץ דאם יזכה בו שוב יצטרך לבערו וצ"ל כיון דכל כמה דלא זכי ליה הו"ל חמצו של עכו"ם דכל דלא עובר על ב"י דאינו שלו א"כ יהי' מותר לו מקרי יש לו זכיה בגויה ושפיר מקרי זכיה לענין שיעבור על ב"י. ובזה יש ליישב קושית התוס' בפסחים דף כ"ט דאיך משכחת לה שאור של אחרים לאכילה והא מכי אגבהה זכה בה ונעשה שלו. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא לענין ב"י שפיר כתב הר"ן דיש לו זכיה דלאחר הפסח יהי' שלו כיון דאינו עובר על ב"י אבל לענין אכילה אם נימא דמצי זכי ביה שוב הוה חמצו של ישראל דאסור וא"כ לא משכחת זכות בו שיהי' יכול לאכלו דכל שיזכה בו בפסח שוב יהי' מקרי שלו ואסור באכילה וא"כ לא מצי לזכות בו ובשלמא לענין ב"י עכ"פ יכול לזכות בו כיון דכל זמן שלא זכה בו אינו עובר עליו משא"כ לענין אכילה לא משכחת זאת ושפיר מצי לאכלו דלא זכה בו והוה חמצו של אחרים ודו"ק כי אף שיש לפקפק מ"מ נכון הוא ומה שהאריך לבאר דברי הירושלמי בהפקיר חמצו הנה בחידושי הארכתי בזה אבל בש"ע סי' תמ"ח מבואר דאף בהניח שוגג או אנוס אסור:

4והנה ראיתי דבר פלא בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט שכתב באחד שאצר תבואה ובע"פ ביקר תבואתו ומצאה שהיה במים והיה אנוס שלא היה יכול למוכרה בע"פ ונשאר עד אחר הפסח והשיב דכיון דיש ספק בנתבקעו אם הוה נתבקעו ממש וחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור רק מדרבנן מותר לאחר הפסח לאכלו אם לא נתבקעו ואם נתבקעו מותר למוכרם לאחר הפסח כיון דבטל והיה אנוס נמכרו בע"פ ע"ש. ונבהלתי מראות זאת דכיון שראה שהי' במים ולדעת כמה פוסקי' בהיתה במים אף שלא נתבקע אסור כיון דמינח נייחי והוא סתם הדברי' תבואה ואולי הוא חטים דלדעת הרא"ה אסור אף בלא נתבקעו א"כ מ"ל בזה שהי' אנוס בע"פ הא אסור אף באנוס וגם מה מקרי אנוס במה שהי' אנוס שלא היה יכול למכרו הא התור' חייבו במצות ביעור ויכול להנצל במכירה וכל שלא מכר נשאר עליו חיוב התורה לבערו וכל שלא ביערו אסור ואם היה כוונתו בשביל שהי' אוצר ולא חל עליו מצות ביעור הא מבואר בשו"ת הרשב"א סי' ע' ובשו"ת הרמב"ן סי' קס"ח הובא בש"ע סי' תל"ו ס"א בהג"ה דאוצר חטים שיש חטים מחומצי' בקרקעית הבור דאף בנעשה שלשים יום קודם הפסח דסגי בביטול אבל לאחר הפסח כשמפנה האוצר אסור להנות מאותן חטים ואף דבספק חטים מחומצות מותר היינו שם שלא ידע כלל מהחמץ קודם פסח אבל כאן שראה ע"פ שהי' במים ומסתמא נתחמצו מה לנו בזה שהי' אנוס על המכירה ועיין בט"ז ס"ק ז' שם שאוסר בידוע שנתחמצו ומ"ש שם דבספק מותר דלא הוה כמטמין בבור היינו משום דכל שהספק אם יש שם חמץ כלל א"כ הוה כעין ס"ס דשמא נתחמצו לאחר הפסח ושמא לא הוה חמץ כלל דרק נתעפש ולא נתחמץ וכמ"ש הרשב"א והוא לא הטמין חמץ כלל וז"ב. ובשו"ת בית יעקב סי' נ"א האריך להשיג על הט"ז בזה והמעיין יראה שכל דבריו אינם נכוני' ובפרט מ"ש דגם ספק חמץ אסור להטמין והביא מככר בפי נחש דהראב"ד אוסר להטמין והובא בטור סי' תל"ט באמת שגם הט"ז מודה בזה אבל כאן הוא לא הטמין חמץ כלל דשמא לא נתחמץ כלל ושמא נתחמץ אחר הפסח וז"פ ועכ"פ שו"ת תשב"ץ הנ"ל בראה שהי' במים בע"פ תמוה מאד דזה ודאי אסור ואולי גרע ממפולת כמ"ש הרשב"א ולא זכר שם כלל דברי הרשב"א והפוסקים שהובא בב"י סי' תס"ז להחמיר בנפל במים ודו"ק:

5והנה שנת תר"ט אסרו חג הפסח בא אלי איש יהודי מפה לבוב וסיפר לי מה שקרה לו שהוא היה לו חמץ למכור ועכ"פ מכרו לעכו"ם וקבל אדרויף אך מפני שכתב לו שטר ולא היה לו עדים שיחתמו על השטר נתאחר למסור השטר עד חצות היום עתה לשאול הגיע מה יהי' משפט המכירה והנה בגוף הדין אם לא מכר כלל עד לאחר חצות נתבאר בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ס"ג כל פרטי הדברי' ובאמת לפענ"ד מ"ש בזה דהעכו"ם כשמשכו זכה בו מתורת הפקר ואף דחמץ עשה הכתוב כאילו היא ברשותו זהו כשלא בא ליד אחר אבל כאן העכו"ם זכה בו ושוב אינו עובר על ב"י לפענ"ד יש לפקפק דבאמת זהו כשנתכוין העכו"ם לזכות בו אבל באמת המכירה הלז אינה רק הערמה בעלמא דבאמת אינו רוצה לזכות ולא לזכות וכמ"ש התב"ש בפסחים דף כ"א דכל מכירת חמץ היא הערמה שזה הקונה הוא איש עני ואין דרכו לקנות ורק דהערמה בדרבנן שרי שמה"ת בביטול סגי ע"ש ולפ"ז כיון שזה לא רצה לקנות רק להערמה בלבד א"כ עכ"פ לא ביער מדרבנן ולא מכר וזה אינו רוצה לקנות ומכ"ש לזכות מן ההפקר וא"כ במה יצא מרשותו וכבר נעל בפנינו הש"ע בסי' תמ"ח דכל שלא ביער אף שביטל והיה אנוס לא מועיל ואף שבספר תוה"ש בסוף מנחת יעקב צידד להקל באנוס גמור מ"מ כבר נחלקו בזה האחרוני' וכבר דשו בו רבים והנה הפרמ"ג בסי' תמ"ג ובפתיחה להלכות פסח דעתו דיוכל למכור לאחר ז"א החמץ ואינו עובר על ב"י אך כבר השיג עליו הנט"ש סי' ז' ואני מוסיף דאף אם נימא דאיסורי הנאה יש לו זכיה לפענ"ד שאני חמץ מכל איסורים דכל איסורים אף שהם א"ה מ"מ לא צותה התורה שיהי' בשריפה אבל חמץ דהתורה אמרה שישרוף ומקיים המצוה היאך אפשר שיהי' שלו ולראיה ברורה לפענ"ד מהא דתנן בתוספתא רפ"ה דכלאים דכלאי כרם אין בו משום גזל והיינו משום דאסור בהנאה וקשה לשיטת הפוסקים דאיסור הנאה מקרי שלו א"כ יש בו עכ"פ משום גזל ועיין מלמ"ל פט"ז ממכירה ולמה קתני דאין בו משום גזל וע"כ כיון דכה"כ מצותו בשריפה אין בו משום גזל אמנם יש לדחות דשאני כלאי הכרם דחכמי' הפקירו השדה כמ"ש הרמב"ם פ"א מכלאים הלכה ט"ו ט"ז ע"ש אמנם לפענ"ד נראה דאף אם נימא דבכל איסורי הנאה יש לו בעלים ומקרי שלו מכל מקום חמץ דהתורה אמרה שעובר בב"י ובעשה דתשביתו א"כ פשיטא דאינו שלו ותדע דאל"כ לא היה שייך לומר שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וע"כ דחמץ בודאי אינו ברשותו של אדם לגמרי נפקע רשותו באופן דלא שייך מכירה בזה ומ"ש הנט"ש ראיה מהא דאמרו גזירה דלמא מנכה לה הנה גם הנוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' כ' השתמש בסברא זו אבל כבר כתבתי במקום אחר דכלם לא זכרו דברי הר"ן פרק כל הצלמים שם וגם הפר"ח סי' תמ"ו לא זכר זאת כמ"ש בגליון הפר"ח שם ומ"ש הנט"ש לצדד דהנכרי זכה מעצמו מתורת הפקר הנה כבר הבאתי כן בשם הנו"ב אבל דבריו תמוהים וכמ"ש. אמנם לפענ"ד היה נרא' דע"כ לא מבואר בש"ע בסי' תמ"ח דאם לא ביער אף שביטל והיה אנוס דעבר /דאסור/ רק כשלא עשה שום מעשה לבער או למכור ואמרינן דקנסא קניס ר"ש אבל כאן שכבר לקח ערבון בשעה המותרת וזה רצה לתת לו שטר רק שלא נזדמן לו עדים שיחתמו בלשון לועז רק אח"כ א"כ באונס כהאי גוונא דחזינן שירצה לעשות כתיקון חכמים וחזינן שמהדר לעשות על צד היותר טוב לכתוב בשטר ולחתום עדים א"כ בכהאי גוונא עכ"פ רצה לקיים כתיקון חז"ל ונאנס בכה"ג לא שייך קנס וכעין מ"ש הש"ך ביו"ד סי' ל"ט ס"ק מ"ב לענין בדיקת הריאה ואף דלא דמי דשם עכ"פ בדק רק שיש ספק אם כשירה היתה או לא אבל כאן לא קיים לגמרי מכל מקום יש לצדד באיסור דרבנן ואינו רק קנס בעלמא ובלא"ה י"ל דאם היה כ' המוכר בעצמו אף שלא חתם עדים היה השטר מכירה כשר דסגי בכ"תי בעצמו לענין שטר קנין וכתב בכתב ואין עליו עדים כשר אף בגיטין מכ"ש בשטר קנין ועיין בשו"ת מהר"מ לובלין סי' ל"ה דאף שלא ידענו שנמסר בזמנו זמנו של השטר מוכיח עליו ועיין קצה"ח סי' ס"ט שהאריך בזה ומ"ש על הגליון אך יש לצדד דכיון דבדיניהם אין הגוי קונה כ"א בשטר בעדים א"כ לא סמך העכו"ם דעתו כ"ז שלא היה קנין בעדים אמנם י"ל דעכ"פ כיון דבלא"ה היא הערמה ובדרבנן סמכינן אף שהיא הערמה הוא הדין בזה וע"כ נלפענ"ד דבכהאי גוונא שנכתב השטר כהוגן בעת שהיה יכול למכור רק שלא נמסר להעכו"ם רק אחר זמן איסורו ג"כ כיון שעכ"פ נתן לו ערבון ויש ספק אם נקנה בכסף לבד וזה רצה לתת לו שטר ואנן סהדי דזה רצה לתת לו שטר כהוגן רק שנאנס שלא נזדמן לו עדים א"כ בכה"ג אנן סהדי דניחא ליה דלוקים בהמנותיה ובודאי רצה לעשות כהוגן והוה מכירה למפרע ואין השטר עיקר המכירה ומועיל אף שמסר לו אחר כך השטר ואף שאין בידו למכור אז מכל מקום המכירה היתה כבר וזה רק גילוי מלתא בעלמא ולא אברי סהדי אלא לשקרי ובלא"ה עכ"פ הוה ספק שמא קנה בכסף לבד ויש בזה פלוגתא דרבוותא ולענין איסור דרבנן הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא:

6והנה בתשובה כתבתי שהרב החריף אבד"ק פשעווארסק רצה לומר דכל שיש ספק במכירה מהראוי לאוקמא אחזקת מרא קמא אבל דחיתי דבר זה דמלבד דבספק פלוגתא לא שייך חזקת מרא קמא כמ"ש המלמ"ל בפ"ז מעדות וגם לא שייך כאן חזקת מרא קמא דבאמת שני דברי' אינן ברשותו של אדם וא"כ בהגיע הפסח כבר יצא מרשות המוכר מצד אפקעתא דמלכא ובהפקר לא שייך חזקת מרא קמא ואף דגם בספק הפקר שייך חזקת מרא קמא ועיין בחו"מ סי' רמ"ג בסכ"ד מכל מקום שאני התם דההפקר היא ספק שחזר בו בעודו באויר אבל כאן ההפקר ודאי ולא שייך חזקת מרא קמא מכל הלין טעמי נ"ל לצדד היתר כשהיה בכת"י המוכר בעצמו אף שנמסר השטר אחר זמן איסורו כנלפענ"ד. עוד נראה לי דבר חדש דלכאורה קשה לי טובא היאך אפשר לומר דאף בביטול כל שלא ביער אסור לאחר הפסח והא אינו אלא קנס דרבנן וכבר נודע דברי הש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ו דחז"ל לא גזרו איסור כדי להוציא ממון ולענין ממון אוקמא אדאורייתא וא"ל דכאן קנסא שאני דזה אינו דגם שם לדעת העט"ז הוא רק משום קנסא ואפ"ה באיסורי דרבנן לא קנסו ועיין בר"ן דמי שהפקיד אצל הנכרי חמצו וקיבל העכו"ם אחריות דצריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו אסור לאחר הפסח וכתב המג"א בסי' תמ"ז ס"ק י' וכיון דצריך ביעור מה"ת וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור הו"ל כאילו עבר אדאורייתא דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר הפסח ולפמ"ש על זה אני דן דמה בכך שלא ביער כל שביטל וליכא רק איסור דרבנן שוב רבנן לא העמידו דבריהם להפקיע ממון אמנם י"ל דכל הטעם דאין כח ביד חז"ל להפקיע ממון של אחר ולפ"ז כאן שביטלו והרי סלק עצמו וכחו מאותו ממון א"כ פשיטא דבכה"ג יש כח ביד חז"ל להצריך ביעור לאותו חמץ ולסלקו לגמרי דהא באמת הוא בטלו והתורה עשאו כאילו אינו ברשותו א"כ שפיר אלים כח תקנתם לאסור אף שבטלו דאדרבא אותו הביטול הפקיעו לגמרי כחו של זה וזה ברור כשמש. איברא דלפ"ז אכתי יקשה דברי הר"ן אמנם נראה דבזה צדקו דברי המ"א ולא מטעמיה דהוא מדמהו לבטלו ולפמ"ש לא דמי דשם כל שבטלו אינו שלו ושפיר יש כח ביד חז"ל לאלים תקנתם ולהפקיע לגמרי כחו של זה אבל כאן לא בטלו להחמץ ואדרבא העכו"ם קיבל עליו אחריות רק דל"מ קבלת אחריותו וא"כ שוב כל שתקנו חז"ל דזה לא מקרי ביעור שוב עבר מה"ת בב"י ושפיר אסור מה"ת. ובזה יש ליישב גם דברי המג"א דהכי כוונתו דממנ"פ אם בטלו בלב שלם פשיטא דכל דחז"ל אמרו דזה לא מקרי ביעור שוב יש כח בידם דהרי הוא בטלו לגמרי ואם לא בטלו כיון שהפקירו ביד הנכרי באחריות ולא מחל לו האחריות א"כ שוב עבר מה"ת דכל דחז"ל אמרו שזה לא מקרי ביעור ממילא האיסור תורה עליו כמקדם וזה ברור כשמש. ולפ"ז אם מכר החמץ רק שלא היה כתיקון וכיון שע"כ היה הביטול דאף שמכרו לעכו"ם זה גופא מקרי ביטול דמה נ"מ בין מפררו וזורה לרוח או שרפו בין מכרו שעכ"פ הסכים בלבו שזה החמץ אינו שלו תדע שכן היא דאם לא כן קשה לדעת התב"ש דהערמה בדאורייתא אסור א"כ מה מועיל כל המכירה הא אף שבטלו ל"מ כיון שמכרו וע"כ דזה גופא הביטול שהרי מוכרו ולפ"ז כל שבטלו אף של"מ המכירה עכ"פ אנן סהדי שרצה למכרו בלב שלם רק שלא נזדמן לו עדים אבל לקח ערבון וכתב שטר רק שלא נגמר הדבר א"כ שוב אף דקנסא קנסו חז"ל לא היה בכחם לקנוס להפקיע ממונו של זה כמ"ש הש"ך. מיהו י"ל כיון דחז"ל תקנו שיבער וכל שהמכירה לא הוה כדין הרי לא בערו וישאר איסור תורה ואף דבטלו הא באמת לא היה ביטול בפ"ע רק שע"י המכירה נעשה כביטול וכל שלא נגמר המכירה שוב לא הוה ביטולו ביטול ונשאר איסור תורה אך י"ל כיון דעכ"פ הוה ספק אם אולי מועיל כסף לבד כמ"ש הרבה פוסקים ועיין ח"י סי' תמ"ח א"כ הוא עכ"פ נתייאש מהחמץ דאפשר קנהו העכו"ם ע"י כסף וכאן לא שייך חזקת מרא קמא דהתורה הוציאו מרשותו א"כ היה כאן עכ"פ ביטול מן התורה דהרי לא יוכל להוציא מספק ולא נשאר רק איסור דרבנן ובדרבנן לא קנסו להפקיע ממונו של זה ובפרט לאחר פסח ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש ועיין בשו"ת זקני הגאון בעל מג"ש בפ"י חלק או"ח סי' י"ג י"ד ולפמ"ש יש לפלפל בדבריו ולפענ"ד כמה מעליא הא שמעתתא דידי למצוא היתר בכמה מקומות היכא שלא עבר רק מדרבנן ובאופן שכתבתי ודו"ק ועכ"פ בחמץ דרבנן כגון נוקשה ודאי מותר כמ"ש בש"ע ס"ס תמ"ז ובמג"א שם ולפמ"ש הטעם מבואר דלא יוכלו חז"ל לגזור איסור להפקיע ממון ולפ"ז יהי' גרע אם ביטל מקודם דאז שוב כח ביד חז"ל לאסור איסור ולהצריך לבער ואז שוב גם באיסור דרבנן כל דתקנו חז"ל שצריך ביעור ועבר מדרבנן בב"י שוב אסור דשייך קנסא קניס ודו"ק היטב:

7ובשנת תר"ו בעת חזרתי על טוש"ע הלכות פסח מצאתי בשערי תשובה שהביא בסי' תמ"ח מעשה כעין זה דקיבל אדרויף ולא מסר השטר רק לאחר חצות היום והביא בשם הגאון מו"ה סענדר ז"ל אבד"ק סאטנוב שכתב שבהגיע השטר לידו נקנה לו למפרע ובזה אף אם נתפס חומרת ה"ה בהבנת דברי רמב"ם מ"מ יש להקל והנה לא ביאר דבריו אבל די לנו שהגאון המפורסם בדורו גם הוא היקל:

8והנה ביום ב' חוה"מ פסח שנת תרי"א בא אלי איש אחד מוויניק ואמר לי מה שאירע לו שקודם הפסח יום או יומים הוכרח ליסע מביתו ואמר להשוחט שיכתוב לו שטר מכירה דהיינו שקיבל זדאטיק והשכיר לו הבית והיינו שזה היהודי שכר לו בית לעצמו מגוי אחד אח"כ השכיר לו לבעה"ב הגוי החדר שהי' בו החמץ ואגב הקנה לו כל מה שנמצא בביתו ובבוא להבית בע"פ היה טרוד מאוד ושכח לחתום שמו על השטר מכירה ונזכר ביום שני של פסח ויש שם בבית קמח לערך שני קאריץ והקמח ספק שמא נלתת אבל עכ"פ זה ודאי שהוא געקראפיט דהיינו שקודם הטחינה מטיפין עליו מים שיהי' מלובן יותר וע"ז בא לשאול מה משפט הקמח הלז אולי עובר בבל יראה. והנה בראשית ההשקפה אמרתי שאין לו תקנה כיון שלא היה עידי מסירה והוא בעצמו לא כתב ולא חתם ולא מועיל כמ"ש הסמ"ע סי' ס"ו ס"ק א' דצריך לכתוב אני פב"פ מקנה לך פב"פ וכאן לא כתב כן ואף שנתן לו זדאטיק הא הקרקע אין הכותי קונה רק בשטר או בכסף כמבואר בחו"מ סי' קצ"ד ס"א איברא שם מבואר דשכירות מן הכותי קונה בכסף לחוד וא"כ אפשר דהוא הדין להיפך דאם הכותי שוכר מישראל קנה בכסף לחוד. אמנם באמת מלבד דהט"ז חולק שם על הרמ"א אף גם דאף להרמ"א ל"מ דלשיטת הרשב"ם דהטעם דשכירות שאין דרך העולם לכתוב עליו שטר קנהו בכסף בלא שטר היינו דוקא אם לא כתב שטר אבל כל שכתב שטר הרי ראינו דלא סמכה דעתיה רק ע"י השטר וא"כ כל שהשטר בטל לא קני אלא אף לפי טעם השני שכתב הסמ"ע שם דבשכירות שהוא לזמן סמכא דעתי' מאחר שקיבל הכותי דמי שכירתו היינו דוקא בישראל שקונה מן הכותי י"ל דסמכא דעתיה אבל בכותי ששוכר מישראל דהטעם שאינו קונה רק בשטר הוא שאם היה הכותי קונה בכסף לבד היה מחזיק בו בע"כ של הישראל ולכך צריך שטר דמעשה לא עביד כמ"ש הה"מ והסמ"ע ס"ק א' שם א"כ גם בשכירות שייך זאת ואף די"ל דדוקא בחזקה שייך זאת מפני אלמותו יחזיק בו בחנם אבל כל שנותן כסף לא שייך החשש היינו דוקא כל שנותן לו כל הכסף אבל כל שנותן לו דבר מועט כמו זדאטיק וצריך ליתן לו אח"כ כל המעות י"ל דאדרבא מפני אלמותו לא יתן לו יותר ולכך לא מועיל עד שיכתוב לו השטר ומה גם כל דגלי דעתיה שאינו רוצה בלא שכר הדבר תלוי במה דמבואר בסי' רס"ח ס"א בחו"מ ובפרט בקנין תורה דאמרינן בנפילה ניחא ליה דליקני ועיין מלמ"ל פ"ב מזכיה ה"ט. הארכתי בזה לפי שראיתי במק"ח סי' תמ"ח שכתב בפשיטות דאם השכיר לו ביתו אין חשש כלל כשנתבטל השטר מכירה דשכירות קרקע נקנה בכסף הנה כתב כן בפשיטות ולא כתב שום ראיה ולא ידעתי על מה סמך ואם סמך על הרמ"א הנ"ל טובא יש לחלק כמ"ש. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש בזה כיון שגוף הבית הוא של הגוי ואף שהשכיר לישראל עיין בחו"מ סי' ר"ס ס"ד דשכירות הוא כשנים שותפים בחצר ובש"ך כתב שם דהיא כולה של המשכיר אף שהשוכר דר בו לבדו כמבואר בסי' שי"ג ס"ג דשכירות לא קניא וגוף החצר אינו נקנה להשוכר רק להנאת התשמיש א"כ בכה"ג נלפענ"ד דכל שישכיר הישראל להעכו"ם לא שייך שום חשש דהא העכו"ם מוכרח לתת לו אח"כ החדר שאל"כ לא ישלם לו הישראל השכירות ומה גם שאין כאן רק סילוק רשות לבד וממילא הדר הקרקע לבעה"ב ובזה ודאי דסגי בכסף אף דנתן לו שטר היה לרווחא דמילתא אבל באמת יקנה לו בכסף לבד ובפרט דאנן סהדי שבודאי רצה לחתום לו השטר רק שנאנס ושכח בכהאי גוונא ודאי קנה העכו"ם בכסף לבד כנלפע"ד:

9והנה זאת כתב לי תלמידי בחוה"מ אמנם נכתב כפי מה שאמר לי השואל המעשה בע"פ אבל הובא לפני השטר מכירה וראיתי כי לא השכיר לאותו בעה"ב ואעפ"כ סמכתי על הגאון מק"ח שהורה כן בפשיטו' אף שדבריו תמוהים לפענ"ד צירפתי כיון שיש ספק שמא נלתת ושמא לא נלתת והנה היה בשטר המכירה הנ"ל גם איזה לחם ורציתי לאסור אותו לחם ולצוות לבערו והנה אמרתי עי"ז יתבטל המכירה לגמרי כיון שנכתב שטר אחד לכולם ועיין בחו"מ סי' ק"ץ דבשטר ודאי אין קנין לחצאין ולבער אחר הפסח אותו הלחם בלבד אמרתי שיהי' כעין חוכא וע"כ הוצרכתי לסמוך על המק"ח והנה מ"ש המק"ח כ"א היה כת"י היה מועיל אף בלי חתימה הנה אף אם נסכים לאותה שיטה דכת"י לבד מועיל ועיין מח"א הלכות עדות מ"מ כיון שראיתי בשטר מכירה שכתוב שהרשות ביד העכו"ם להעתיקו בלשונם וכן נכון דכתב שלנו לא מועיל מצד ד"מ וא"כ כיון שבד"מ לא מועיל כת"י לבד שוב לא מועיל כן נלפענ"ד: ודרך אגב אבאר מ"ש המחצית השקל למכור החמץ לערלית ולא לערל זכר משום דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי ואין שליחות לעכו"ם משא"כ חצר דאיתתא משום יד איתרבאי ע"ש אך התנה שלא תהיה לה בעל והטעם הנ"ל דא"כ מה שקנתה אשה קנה בעלה ואף בנכרי שייך זאת כמ"ש בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' כ' ע"ש ולפי זה נ"ל דיכול למכור לערל החמץ ומקבל ממנו הדראהן והשכרת הרשות יהי' ממנה דאז כיון שהנכרי מרוצה שוב יכול להשכיר להנכריות:

10והנה בשנת תרכ"א נדפס פה לבוב הגדה מבעהמ"ח הפלאה ונדפס שטר מכירה מהגאון ש"ב מוהר"ז מרגליות ז"ל והנה שם נדפס שמכר לערל והשכרת הרשות כתוב שמסר להנכריות ואם אינו ט"ס נראה לפענ"ד שכיון למ"ש ועכ"פ הדין דין אמת לפענ"ד: