שואל ומשיב מהדורא תנינא ב:סה

1ששאלת על מה שראית בספר שנדפס מחדש מהגאון אבד"ק באקשעוויטץ שמו גאון צבי שהאריך לתמוה על המג"א בסי' תס"ט במ"ש דאף שיסברו שהקדישו לדמי פסח אין איסור באכילתו שיאמרו שפדאוהו דקדושת דמים יש לו פדיון אבל כשמקדיש בהמה אמרינן בשבועות דף י"א דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ואין לו פדיון א"כ יאמרו שאוכל קדשים בחוץ וגם בחטים הרואה סבור דהקדישו קדושת גוף למנחות אע"פ שאין האמת כן כדאיתא שם בגמרא מכל מקום איכא למיחש מפני הרואין וכו' וע"ז הקשה בגאון צבי דע"כ כוונת המג"א למה שמחלק שם הש"ס בין דמי עולה לדמי נסכים דשם חזי לאותו דבר גופיה ובדמי נסכים לא חזי לאותו דבר גופיה וע"כ שלזה כיון לא ראה המג"א דברי התוס' בתמורה דף י"ט ע"ב שכתבו דדוקא לר"ש לא נחתא קדושת הגוף במידי דלא חזי משא"כ לרבנן אף בדמי נסכים קדשי וא"כ ל"מ אם קאי על שאר בשר בהמה דודאי קדשי אלא אף אם קאי על חטין דלא חל גם זה אינו דדוקא לר"ש לא חל אבל לרבנן חל ע"ש שהאריך. ואני אומר להיפך לא מבעיא אם קאי אחטים דודאי צדקו דברי המג"א דהרי התוס' בערכין דף כ' בד"ה אמר כתבו דאם אמר דמי שור זה עלי עולה דלא קדשי קדושת הגוף רק באומר יקדש שור זה לדמיו ע"ש אם כן בחטים דע"כ אמר דמי החטים זה עלי לעולה ולא קדשי דבשלמא בבהמה אמר יקדש שור זה לדמיו אבל בחטין לא שייך זאת שיקדש לדמיו דע"כ אין בו רק קדושת דמים דלמנחות בודאי אין בו בזמן הזה ואם כן לא קדוש ואף אם נאמר דעל הבהמה קאי המג"א יש לומר דמיירי בכה"ג שאומר דמי בשר זה עלי עולה או לפסח דמה"ת לחוש שיקדיש גוף הבהמה לדמיו בזה"ז ובזה בודאי לא קדיש. הן אמת דרבינו בפ"ה מערכין הלכה י"ד לא ס"ל חילוק זה שכתבו התוס' שכתב סתם דהאומר דמי בהמה זו הקדש למזבח היא עצמה תקרב הרי דלא ס"ל חילוק הלז וגם מדברי רש"י בשבועות דף י"א ע"ב ד"ה הא דאמר לדמי עולה נראה להיפוך מדברי התוס' שכתב דאמר יהא להביא בדמיו עולה וכן פירש בדמי נסכים ע"ש ובאמת שגוף הסברא לא נודע דמה נ"מ אם אמר שיקדש לדמיו או שאמר דמי בהמה זו להקדש:

2והנה לכאורה רציתי לומר לפמ"ש הר"י בנבשת הובא בכ"מ פי"ז ממעה"ק ה"ט החילוק שבין אומר מנחת שעורים או מנחה מן השעורים דמנחת שעורים אי אפשר להבדיל שת' היא סמיכות משא"כ כשאומר מנחה של שעורים דבמנחה כבר נקדש ודל מהכא מה שאמר אח"כ של שעורים ועיין מלמ"ל פ"א מנדרים הלכה ז' שהאריך בזה. ולפ"ז גם כאן אם אמר יהיה הקדש לדמיו אם כן כשאמר יהיה הקדש כבר קדוש ואח"כ כשאמר לדמיו אמרינן דנחית ליה קדושת הגוף כבר משא"כ כשאמר דמי שור זה יהי' הקדש דעד גמר דבריו לא עשה עוד כלום עד שגמר דבריו ואם כן לכך לא נחית עליו קדושה וזה היה נכון אלא שלפ"ז צריך להבין למה כשאמר לדמי נסכים למה לא יהיה קדוש דניהו דאי אפשר לחול על גופיה קדושת נסכים מכל מקום כל שאמר יקדש שור זה הרי הוא קדוש ומה שהוסיף אח"כ לדמי נסכים הרי גרע דבריו הראשוני' ולמה יועיל להפקיע הקדושה וגם חילוקו ותירוצו של התוס' בתמורה הנ"ל דאתיא כר"ש יקשה למה לא יפקיע הקדושה והנה בגוף דברי הש"ס בשבועות מה דמחלק בין דמי נסכים לדמי עולה תמוה דלפירש"י לא נתבאר היטב החילוק ולפענ"ד היה נראה עפמ"ש התוספות דף יו"ד ע"ב ד"ה קדושה שהקשו הא בפ"ב דכתובות אמרו דלב ב"ד מתנה עליהם בכמה דברים וכתבו דכיון דקדושת הגוף לא שייך לב ב"ד מתנה עליהם וצריך להבין למה דמשני אח"כ רבה דלב ב"ד מתנה עליהם והא קדושת הגוף הן וצ"ל דכל הטעם דלא שייך לב ב"ד מתנה כשיש קדושת הגוף משום דקדושת הגוף אין לו פדיון ולא נפקע הקדושה ועיין בסוגיא דפ"ב בנדרים דף כ"ט דלא מצינו בקדושת הגוף דיהיה קדוש לזמן ואח"כ יפקע ולכך לא שייך לב ב"ד מתנה עליהן דמה כח ב"ד יפה להפקיע הקדושה שנתפס כבר ואף דכעת לא נצרך ומעתה זהו דמחלק בין דמי עולה לדמי נסכים דבדמי עולה כיון דחזי לגופיה לא שייך לב ב"ד מתנה עליהן משא"כ בדמי נסכים דלא חזי לגופיה כלל שייך לב ב"ד מתנה עליהם. ובזה ממילא יש ליישב קושית התוס' בתמורה הנ"ל דע"כ לא מחלק הש"ס דבדמי נסכים לא שייך קדושה רק דשייך בזה לב ב"ד מתנה עליו אבל שם לענין שחל עליו קדושה שפיר שייך אף בדבר דלא חזי לגופיה ושם לא שייך לב ב"ד מתנה עליהן דדבר דלא שכיח הוא וגם למה יהי' לב ב"ד מתנה עליהן ובלאו הכי יש לומר לפמ"ש המלמ"ל פ"ד משקלים הי"ב דלב ב"ד מתנה ל"ש רק בציבור ולא בקרבן יחיד אם כן שפיר מחלק כאן בין דמי נסכים בקרבן ציבור אבל שם ביחיד לא שייך לב ב"ד מתנה עליו ואף בל"ח לגופיה חל וא"צ לדוחק של התוס' הנ"ל. ובזה מיושב מה שהאריך בגאון צבי להקשות על הרמב"ם דלא מחלק בין דמי נסכים לדמי עולה ולפמ"ש א"ש דהוא מפרש דזה לא מחלק הש"ס רק לענין לב ב"ד מתנה ודו"ק:

3ובזה אתי שפיר ג"כ מה דרבינו פ"ד משקלים הי"א כתב סתם דתמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימין והקשה בגאון צבי שם דלדידיה ע"כ הטעם משום דלב ב"ד מתנה ואם כן קשה קושית אביי מהקדיש זכר לדמיו וע"כ צריך לחלק בין דמי נסכים ורבינו לא חילק ולפמ"ש אתי שפיר דחילוק הש"ס אינו רק לענין לב ב"ד מתנה עליהן ולפמ"ש התוס' והמלמ"ל דוקא בקדושת דמים שייך לב ב"ד מתנה עליהן וכן מצאתי מבואר בתוספו' מנחות דף ט"ו ע"ב ד"ה אפשר ע"ש ואם כן החילוק מבואר ממילא ושפיר סתם רבינו ודו"ק. יהיה איך שיהי' מכל מקום דברי המג"א תמוהין כמו שתמה עליו הגאון צבי הנ"ל בשו"ת הנספח שם בסופו דמ"ש המג"א דאין האמת כן היא תמוה דמדברי התוס' בתמורה דף י"ט הנ"ל מבואר דלרבנן דר"ש בתמורה שם אף במידי דלא חזי לגופיה קדוש קדושת הגוף ואשר אני אחזה לי בזה ליישב דבריו הוא דהנה כל הטעם דלרבנן של ר"ש בתמורה שם הוא כדמפרש הש"ס דמיגו דחל קדושת דמים חל עליו קדושת הגוף ממילא ולכך מיבעיא לן בתמורה דף יו"ד אם הקדיש אבר אחד לדמיו אם נתפס הקדושה דחד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן ע"ש ולפ"ז כיון דמה שנתפס עליו קדושת הגוף הוא רק במגו דחל עליו קדושת דמים ולפ"ז זהו דוקא שם דחל עליו עכ"פ קדושת דמים אבל כאן כיון דחידש המג"א דבשאר דבר דאין עליו רק קדושת דמים לא אסור משום מראית עין דאף שיאמרו שהקדישו יאמרו דפדאו דקדושת דמים יש לו פדיון רק בבהמה דקדוש קדוש' הגוף ולפ"ז כיון דלענין קדושת דמים לא נאסר אם כן ממילא לא שייך גם קדושת הגוף דבאמת עיקר החשש הוא רק בשביל שיאמרו דהקדיש לדמי פסח או בחטים לדמי חטים ולפ"ז כיון דקדושת דמים לא היה נאסר דיאמרו דפדאו וכמ"ש המג"א מה תאמר דחל עליו קדושת הגוף זה דוקא כשחל עליו כבר ונתפס עליו קדושת דמים אבל כאן דלענין קדושת דמים דבאמת הוא לא אקדיש רק משום מראית עין וכיון דלענין דמים לא שייך המראית עין ממילא לא שייך קדושת הגוף וזה שכתב המג"א אף שלפי האמת אינו כן והיינו דבאמת כאן לא שייך קדושת הגוף דלא היה כאן קדושת דמים באמת רק דלפי מראית עין אם יאמרו שהקדישו לדמים ממילא נתפס עליו קדושת הגוף אבל באמת לא שייך כאן קדושת הגוף דכל שמחמת קדושת דמים לא היה אסור שוב לא שייך קדושת הגוף וז"ב והיא עצה נפלאה. ובזה היה מקום ליישב קושית התוס' בתמורה הנ"ל דהא דמחלק כאן בין דמי נסכים לדמי עולה היא כיון דלענין דמי נסכים שאין קדוש קדושת הגוף היה שייך לב ב"ד מתנה עליו ומטעם שאין קדוש קדושת הגוף ואם כן בזה מתחלל ואם כן ממילא לא שייך קדושת הגוף דכל שלא שייך קדושת דמים ממילא לא נתפס קדושת הגוף וכמ"ש ודו"ק:

4והנה בפט"ו ממעה"ק הלכה ז' כתב הראב"ד בסופו ועוד דקי"ל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף אלמא כי אמר לדמים נמי קדוש קדושת הגוף כתב הכ"מ דבאמת יקשה כן על הא דמוקי בנדרים דף כ"ט לדמי וכתב הכ"מ כיון דבאמת לא אקדשיה רק לדמי ניהו דממילא חל קדושת הגוף מכל מקום לא חמיר כקדושת הגוף וכי מטי זמן שלשים יום דאמר פקע קדושתיה מיהו לאו בכדי ואח"כ הביא לדברי הר"ן דמוקי לה בבע"מ וכתב דלרבינו דלא מוקי בבע"מ צ"ל כהחילוק הנ"ל א"נ דאיכא תרתי לגריעותא דאמר לעולה בלמ"ד ודמים ועוד דלא מיירי אלא בנקיבה שאינה ראויה לעולה ועיין בלח"מ שם ועכ"פ לפי חלוקו של הכ"מ הראשון יש ליישב גם בהא דאמר לדמי נסכים דלכך עכ"פ שייך לב ב"ד מתנה להתחלל על הדמים דכיון דבאמת אמר לדמים רק דממילא נתפס קדושת הגוף עכ"פ לא פקע קדושתיה בכדי ושפיר מתחלל על הדמים ומיושב קושית התוס' בתמורה הנ"ל ולחלוקו השני ממילא מיושב קושית הגאון צבי על המג"א כאן דאמר לפסח בלמ"ד ודמים בודאי לא חל קדושת הגוף שוב ראיתי בתוס' ישינים בנדרים שם שהקשה גם כן קושיות הכ"מ הנ"ל בהא דמוקי לדמי וכתבו דבדמי נסכים לא חל קדושת הגוף וצ"ל דקאי הש"ס אליבא דר"ש וכמ"ש הלח"מ שם ובזה עמדתי על לשון הר"ן שהקשה בהא דאמר לדמי דמכל מקום קדוש קדושת הגוף דקיי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם ולא הקשה בפשיטות כמ"ש התוס' והכ"מ מהא דהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף ולפמ"ש אתי שפיר דע"ז יש מקום ליישב ככל החילוקים הנ"ל שכתב הכ"מ אבל הר"ן שיכל את ידיו והקשה מהמתפיס תמימים דאינו יוצא מקדושת מזבח דמשמע דלא הועיל כלל במה שאמר שיהי' לדמים ועיין מלמ"ל פ"ה מערכין ואם כן שפיר קשה במה דאמר לדמי דל"מ כלל והן נסתר מחמתו מה שרצה בגאון צבי שם לחדש דהא דאמרינן דא"י מידי קדושת מזבח היינו לא שחל עליו קדושת הגוף ממש רק שיפדנה וימכר לצורכי המזבח ע"ש דא"כ אין מקום לקושית הר"ן הנ"ל דכיון דעכ"פ לאחר שלשים נעשה שלמים ממילא אינו יוצא מידי מזבח לעולם וע"כ דנתקדש קדושת הגוף ממש ונעשה עולה תיכף ודו"ק ומ"ש בגאון צבי להקשות על הא דאמרו דלב ב"ד מתנה בקטרת שיתחלל דהיאך מועיל הא כיון שנתקדש בכ"ש נתקדש אף שלא מדעת ול"מ תנאי כמ"ש התוס' במנחות דף ע"ט ע"ב ד"ה ולתני במחכ"ת אי אפשר לומר כן דלמה לא יהיה מועיל תנאי אף שנתקדש בכלי שרת ולא גרע ממה שנתקדש בעצמו אף בקדושת הגוף דחידש רבה דמועיל תנאי ב"ד וכוונת התוס' שם היא על מה דהקשה הש"ס דהיה להם להתנות שתצא לחולין על זה הקשו דלמא לא היו מתנים כן כיון דכבר נתקדש בכ"ש לא רצו להפקיעו מקדושתו וע"ז כתבו ה"מ קודש אבל חולין לא אבל כל דמתנו ב"ד שפיר יכלו להתנות וז"ב ומ"ש להקשות על המ"א דכתב דקדושת דמים יש לו פדיון מדברי התוס' בערכין דף ל"ב דבזה"ז ל"מ פדיון רק תעקר ע"ש באמת שיטת הרי"ף פ"ק דע"ז דמועיל פדיון גם בזמן הזה ועיין בר"ן שם:

5והנה לכאורה קשה לי טובא דלפמ"ש המג"א שם דכל דיש לו תקנה בפדיון לא שייך מראית עין דיתלו דנעשה התקנה א"כ קשה דהא יש תקנה בשאלה על ההקדש וכבר הקשו כן האחרונים אך באמת היה מקום לומר לפמ"ש החו"י סי' ק"ל דאם אמר זה הדבר דהיינו נדבה א"י לשאול ורמזו המלמ"ל פי"א ממעה"ק וכעת אין ספר חו"י לפני אך לדעתי טעמו של דבר דהרי בחולין פרק שלוח הקן נחלקו בדף קל"ט ר"י ור"ל בנדבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ואם כן א"י לשאול דהוה כמו מסרו ליד גזבר דא"י לשאול עליו וכמבואר בסי' רנ"ח ביו"ד ולפ"ז כאן שאמר בשר זה אין יכול לשאול עליו [ועיין ברמ"ע מפאנו סי' ס"ב שלא זכר דברי הש"ס הלז וכמ"ש בגליון שם] אך לפ"ז יקשה דכל הטעם דהוה בי גזא דרחמנא היא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כל דאינו מחוסר מעשה וכבר הפריש אותו הדבר והרי מבואר בתוס' בקידושין דף נ"ט דכל היכא דליכא רווחא להקדש לא שייך אמירתו לגבוה ואם כן בזמן הזה דקי"ל דהמקדיש בזה"ז תיעקר ואם כן אין לו פדיון ואם כן אין רווחא להקדש ולא שייך אמירתו לגבוה ועכ"פ יכול לשאול עליו דלא הוה בי גזא דרחמנא ואם כן אמאי יהיה אסור ואף אם נימא כשיטת הרי"ף דיש לו פדיון הא בשר כתב המ"א דאין לו פדיון דהקדיש זכר לדמיו קדוש לעולה ואם כן ניהו דאין האמת כן וכמ"ש המג"א ואם כן יקשה ממנ"פ דאם אין לו פדיון לפי דעת הרואים שוב אין רווחא להקדש ולא שייך אמירתו לגבוה ושוב יכול לשאול עליו ויתלו דשאל עליו והיא קושיא נפלאה והיה נראה לכאורה בזה דכיון דבזמן הזה קדשים גריעי מבע"מ דלא חזי לא לגופיה ולא לדמים כדאמרו בע"ז דף י"ג וא"כ שוב יש לו פדיון ואין יכול לשאול עליו כיון דיש לו רווחא אך לפ"ז עדיין יקשה דאם כן יתלו בפדיון והנה לכאורה רציתי לומר דכיון דקי"ל דגם קדשי בה"ב בכלל העמדה והערכה וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מערכין ואם כן שפיר אין נשאלין דהיה רווחא להקדש דכ"ז שהיה בכלל העמדה והערכה היה לו פדיון ועתה אין לו פדיון דאינו בכלל העמדה והערכה ואם כן חיישינן שיסברו שהקדישו מחיים והיה לו פדיון בעת שהיה בכלל העמדה והערכה ואם כן לא מצי לשאול עליו וכעת אינו בכלל העמדה והערכה ואין לו פדיון ואין לומר דאם כן יתלו הרואים שנפדה מחיים דזה אינו דכיון ששומעין עכשיו שאומר בשר זה לפסח ממילא עוד לא נפדה וכעת אינו בהעמדה והערכה וז"ב איברא דלפי"ז דברי המג"א תמוהים במה שהוצרך לומר דבשר קדוש קדושת הגוף ת"ל דאינו בכלל העמדה והערכה ואין לו פדיון ואולי הוצרך המג"א לתרץ למה דתני בש"ס הך דתודוס כר"ש ולדידיה קדשי בה"ב לאו בכלל העמדה והערכה אך זה אינו דשם בתודוס היה קדושת מזבח וצ"ע:

6והנה בגאון צבי מקשה דאמאי קדשים שנשחטו או שמתו רואין בכלל העמדה והערכה הא העמדה בגלל הערכה ואנן קי"ל דאם חיללו על שו"פ פדוי ואם כן לא צריך הערכה כלל ע"ש שהאריך בזה והביא דברי התוס' בתמורה דף כ"ז ע"ב שכתבו דבעה"ב הפודה אף בשוה פרוטה מחולל וא"צ הערכה כלל ע"ש. אמנם נראה דהנה בעל טורי אבן בחידושיו למגילה דף כ"ג כתב דהא דמחלקו התוס' בין בעה"ב הפודה לאחר הוא משום דבעה"ב יכול לשאול עליו ולכך יכול גם לחלל על שוה פרוטה משא"כ אחר ולפ"ז לאחר שנשחטו דאינו יכול לשאול עוד וכמ"ש התוס' בכריתות דף י"ג ועיין מלמ"ל פי"א ממעה"ק שוב בעי העמדה והערכה וז"ב ולפ"ז בזמן הזה תלוי אם יש לו פדיון דאז איכא רווחא להקדש שוב אין יכול לשאול שוב בעי העמדה והערכה ואם אין לו פדיון שוב אית ליה שאלה ואין צריך העמדה והערכה ולפ"ז גם במקולס בזמן הזה אפשר להקל דיתלו בשאלה אם אין לו פדיון. והנה לפמ"ש הט"א עוד לחלק דבעה"ב כיון שמכח דיבורו בא ההקדש לכך יכול לשאול משא"כ אחר ואם כן יש מקום לחלק דבאומר בשר זה לפסח בא על ידי דיבורו אבל במקולס אינו בא על ידי דיבורו כי אם על ידי מעשה וזה י"ל הטעם דמקולס אסור בזמן הזה אף בדיעבד משא"כ באינו מקולס דמותר בדיעבד דהוא מהאי טעמא שכתבתי:

7ובזה מיושב ראיית הב"ח דגם באינו מקולס אסור אף בדיעבד דאל"כ מאי פריך מקולס אין שאין מקולס לא והא במקולס אף דיעבד אסור ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד מקולס גם כן צריך אמירה אם כן י"ל דגם במקולס אינו אסור רק לכתחלה ולפי המסקנא דמקולס לא בעי אמירה יש לומר דמקולס אסור אף בדיעבד משא"כ באינו מקולס ודו"ק היטב כי הוא חריף. וחוץ לדרכינו אמרתי בישוב קושית הב"ח הנ"ל דהנה הט"ז סי' תס"ט אסבר להחילוק בין גדי מקולס לאינו מקולס דבמקולס דאסור אף בלי אמירה וחל על הבשר האיסור לכך אסור אף באכיל' משא"כ באינו מקולס אין האיסור רק מה שאמר ולא חל על הבשר דתלינן הכוונה ליו"ט ולא לשם פסח לפ"ז בהס"ד דס"ל דגם מקולס בעי אמירה אם כן זה גופא מקשה הש"ס דכאן אמרו דאסור שיאמר משמע אבל אין איסור על הבשר וקשה למה בגדי מקולס אסור וע"כ דאמירה לא ממשא הוא כלל ומקולס אסור מצד עצמו דאם היה מחמת אמירה למה פסול לאכילה וע"ז משני דבמקולס אסור אף בלי אמירה וחל על הבשר משא"כ באינו מקולס. ובזה מיושב קושית הצל"ח דמה דייק מקולס אין הא מעשה שהיה כך היה ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הקושיא דשם אסרו אף באכילה וע"כ דאין האיסור בשביל האמירה דמצד האמירה לא מסתבר שיאסר באכילה וכמ"ש הט"ז ודו"ק:

8והנה מה שהקשה שם על דברי התוס' ב"ק דף ע"ו ע"א ד"ה שחיטה דאמאי לא מקרי שחוטי חוץ שחיטה ראויה דהא יכול לפדות בשעת פרכוס דבת העמדה והערכה היא ע"ש שהאריכו והעלו דמום מחיים חשוב מום אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום ע"ש וע"ז תמה דכיון דאמרינן בחולין דף למ"ד דמכי שחיט בה פורתא הוה מום למה לא יהיה מום אף לאחר שגמר השחיטה לפענ"ד כוונת התוס' ברורה דבשלמא כל שלא שחט מקרי זאת מום שנשחט ונעשה נקב ולא נשחט לגמרי אבל מה דנשחט לגמרי דלצורך אכילה מתיר השחיטה בכה"ג איך יהיה נקרא מום להתיר על ידי זה. ומה שהקשה דאם כן לר"מ דס"ל דהקדש במזיד מתחלל כל שנתכוין לקנותה מההקדש ואם כן שחוטי חוץ לר"מ הוה שחיטה ראויה דראוי לפדותה בעודה מפרכסת דס"ל הקדש במזיד מתחלל כדאמרו בקידושין דף נ"ה ואם כן היאך אמר ר"מ בחולין דף פ"ה דשחוטי חוץ הוה שחיטה שאינה ראויה ויליף שם דשחיטה שאינה ראויה הוה שחיטה הא לדידי' הוה שחיט' ראויה. תמה אני דהזה יקרא שחיט' ראויה מה דיעשה איסור ויפדה תמימין כיון דשחיטה לא מקרי מום לשיטת התוס' דהוה מום דלאחר מיתה ואם כן שוב אסור לפדות וכבר אמרו שם בקידושין תהי בה ר"י וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא וע"ש ברש"י ופשיטא דכל כי האי גוונא מקרי שחיט' שאינה ראויה. ומ"ש להקשות בהא דאמרו בתמורה דף ל"ג כל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן ר"מ אומר יקברו וע"ז הקשה דלר"י דס"ל דהקדש בין שוגג בין מזיד מתחלל א"כ כל ששחט השוחט בעודה מפרכסת הרי מעל בה השוחט דכל דעשה בה מעשה הו"ל שינוי שימעול ויצא לחולין ואם כן כיון שיש בה מום כבר שוב בעלת פדיון היא אף בשוגג לר"מ ואמאי יקברו לר"מ הא מעל ויצא לחולין ע"ש שהאריך בחריפות ובקיאות ומסיים דלית נגר ובר נגר דלמפרקינהו. לפענ"ד אגב חורפיה הגדולה דבריו תמוהין דהרי בש"ס שם הקשה וקדושת הגוף מי מתחלל ומסיק דר"מ ס"ל דגם בקדושת הגוף מתחלל היכא דמתכוין למפקינהו לחולין והיינו בשנתכוין לגזלה ולקנותה מיד ההקדש וכמ"ש בתוס' שם ד"ה אמר ולפ"ז כל שלא נתכוין לגזלה פשיטא דגם לר"מ לא יצא מיד הקדש וע"כ לא אמר ר"מ דהקדש בשוגג מתחלל רק בהקדש דמים ולא בהקדש המזבח וכאן לר"מ דס"ל יקברו מיירי בקדשי מזבח כמ"ש התוס' שם בתמורה כדתניא וא"כ ליכא קושיא כלל ושפיר משכחת לה דיקברו. ובגוף דברי התוס' שהקשו דהא יכול לפדותה בשעת פרכוס צ"ב דניהו דיכול לפדותה אבל מכל מקום כל כמה דאינו פודה מקרי שחיטה שאינה ראויה וצ"ל דכיון דהיה יכול לפדותה אמרינן הואיל ואי בעי היה פודה מקרי שחיטה ראויה. אך צריך להבין לפמ"ש התוס' בפסחים דף ל"ה וביותר היא בר"ן דכל דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל ואם כן ה"ה לענין שחיטה וצ"ל כיון דהקדש שוה שחיללו על שו"פ מחולל לא מקרי מחוסר ממונא אך לפמ"ש התוספו' והבאתיו למעלה דדוקא הבעה"ב ולא אחר וא"כ כאן לגבי הגנב איך יכול לפדותו וצ"ל דקושית התוס' בכל שחוטי חוץ שהבעלי' בעצמם שוחטים דאיך מקרי שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדותו ולפ"ז יש ליישב הקושיות האלו דלר"מ בקדשים שכבר נתקדשו וא"י לשאול עליהם שפיר יקברו כנ"ל ע"ד הפלפול אבל מ"ש בראשונה היא העיקר. ובזה יש להאריך הסוגיא דגיטין דף נ"ה בהא דפריך ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה וליישב בזה הרבה קושיות ובגוף הקושיא שהקשה לר"מ למה יקברו הא כבר מעל נרא' לפענ"ד דל"ק דהרי בעינן שימעול ויהנה בשו"פ וכמ"ש הרמב"ם פ"ז ממעילה ואם כן כאן שלא נהנה במה ששחטו כיון דצריך קבור' שוב ממילא לא מעל וצ"ע בזה:

9והנה מה שהאריך שם עוד לחדש דבעוף לא שייך לומר דאם הקדיש לדמי פסח או אשם דנימא דנחית עליו קדושת הגוף כמו בהקדיש זכר לדמיו משום דע"כ לא אמרינן זאת רק בבהמה דאף דתיחות עליו קדושת הגוף לא תפקע קדושת דמים דנימא ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיו לאשם או פסח ועולה אבל בעוף דכל שנתקדש קדושת הגוף לא תיחות עליו ואדרבא תפקע קדושת דמיו דהרי עוף אין לו פדיון אם כן שוב לא שייך שיחול קדושת הגוף ויעקר קדושת הגוף והאריך בזה לעשות ציצים ופרחים בחריפות ובקיאו' מדברי הרמב"ם הנה עם כל בקיאתו לא זכר שם דברי הש"ס ותוס' מפורשי' בנזיר דף כ"ו ע"ב בהא דאמרו אלא מעתה מעות ולא עופות וכתבו התוס' דלאו לעופות דלא חזי להקרבה כלל כגון אווזין ותרנגולים דזה לשום קרבן לא חזו והוי לי' כבהמה בעלת מום רק בתורים ובני יונה דחזי לשום קרבן וע"ז הקשו דאי חיילא עלי' קדושת הגוף תו לא מפרקי דמיו דאין לעופות פדיון אף כשיפול בה מום אם כן אין ראוי לנזיר כלל לא למכור ולא להקריב קרבנות והרי דכל שאינו ראוי כלל לא חייל קדושת הגוף וזכה הגאון לסברת התוס' האלו ומי יגלה עפר מעיניו והיה שמח מאד בזה כי מה שיגע בא זה והושיט לו באצבעו דהדבר מפורש בתוס' ועכ"פ זכינו גבי עוף שאינו ראוי לקרבן בשום אופן לא חל הקדושה וכן הסכים המ"א ס"ק א' שם דלא כמהרי"ל והדבר מפורש כאן בנזיר וכמ"ש למעל':

10והנה במעילה דף י"ג אמרו ערבה לא נהנין ולא מועלין ופי' הרמב"ם כשצומחת ערבה בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר לא נהנין ולא מועלין והיא תמוה דלמה אינה ראויה למכור לעשו' מהן סלים או למוכרם לצורך ערבה ללולב ולמזבח וכבר תמה בזה הטורי אבן בר"ה דף כ"ז ולפענ"ד נראה דהנה כיון דהשדה היא הקדש אם כן הא קי"ל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ואם כן כל שהיה בהן ערבה הראוי למזבח והיא קדוש קדושת הגוף שוב לא היה לו פדיון לא היה ראוי רק למזבח והרי בהקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראויים למזבח ימכרו לצורכי אותו מין ומכ"ש כשהדבר גופא ראוי למזבח שאינו רשאי למכרה וא"כ שוב לכך לא מועלין שאינו ראוי לשום דבר ולא למכור ואינו אסור רק מדרבנן להנות ובאמת כל שלא פגם ולא חסר ולא נהנה בשו"פ אינו מועל וכאן אינו ראוי לשום דבר וז"ב:

11ובזה נראה לפענ"ד הא דאמר ראב"ץ נוהגים היו הזקנים שהיו נותנים בלולביהם ובתוס' כתבו משום דמצות לאו להנות נתנו ובאמת הדבר תמוה דאם כן מאן דס"ל מצות להנות נתנו מאי איכא למימר ועיין בט"א שם ובתוספות יו"ט ובשעה"מ פ"ח מלולב ובחידושי למשניות כתבתי לבאר דברי הרמב"ם בפי' המשניות שם ולפמ"ש אתי שפיר דכל דאינו ראוי לשום דבר כיון דחזי לקדושת הגוף אם כן שפיר יכולין לקחתו ללולב שגם שם הוא קדוש קדושת הגוף ומה נ"מ בין לולב למזבח וגם לא נהנה דהא לא חזי לשום דבר וז"ב:

12והנה במ"ש למעלה דכל ששחט כהלכתו לא מקרי מום מצאתי ביראים עמוד הקרבנות סי' ש"ץ שכתב לר"ל דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט חצי סימן הו"ל מום קבוע ואינו ראוי לפתח אהל מועד כי מטי לסוף דמקרי שחיטה היאך מחייב עלה ואם כן למה אשכחן שחוטי חוץ להתחייב וכתב כיון דדרך הכשר קעביד אינו נקרא מום דבכל מום קדשים מפסח גמרינן שאין דרך הכשירו בכך ע"ש ולפ"ז הוא הדין דלא מקרי מום מום דלאחר מיתה וכמ"ש למעלה ונהניתי שכוונתי מעצמי לסברת היראים:

13ובזה יש ליישב מה שהגיד לי החריף מו"ה זאב וואלף נ"י בר"ח שמחה מפה בהא דאמרו בב"ק דף ע"א באומר בגמר זביחה עובדה וכתבו המפרשים דהכוונה דבאמת שחטה בהכשר ובגמר השחיטה נמלך לעבדה לע"ז וע"ז הקשה דהא כבר הוה מום בתחילת השחיטה ולפמ"ש אתי שפיר דבתחילת השחיטה לא נקרא מום דדרך הכשרו בכך ואם כן לכך חייב על גמר השחיטה בע"ז ודו"ק. והנה במ"ש הכ"מ פט"ו ממעה"ק ה"ו ליישב דברי הראב"ד דאמר דקדושת הגוף לא פקע בכדי והקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וע"ז הקשה כיון דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף שוב לא פקע בכדי וכתב הכ"מ דאף דהוא עצמו יקרב עולה מכל מקום לא חמור כקדושת הגוף ממש וכי מטי שלשים יום פקע קדושתיה מיהו לאו בכדי. והנה שאל אותי הרב החריף מו"ה איצק שמעלקיס נ"י דאם כן מה פריך הש"ס בשבועות דף י"א א"ל אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ומה קושיא הא מכל מקום אינו כקדושת הגוף ממש וכמ"ש הכ"מ ולק"מ כמו שהשבתי תיכף דשאני התם דהוא הקדיש לדמיו רק דממילא נתפס עליו קדושת הגוף כיון דחזי לזה אם כן לא עדיף הקדושת הגוף דנצמח רק ע"י מה שהקדישו לדמיו והרי קדושת דמים אף דלא נפיק בכדי אבל ע"י פדיון מעט נפדו כמ"ש הראב"ד שם שבפדיון כל דהוא וה"ה קדושת הגוף דאתי מחמתיה בכלות השלשים יום פקע דלא יהיה הטפל חמור מן העיקר אבל כאן דהוא הקדיש קדושת הגוף ממש רק דלב ב"ד מתנה עליהם כשלא יצטרכו יפקע קדושתן וזה אי אפשר כיון דעצמותן נקדש קדושת הגוף וז"פ. והנה מידי דברי בסוגיא זו קשיא לי טובא דלפמ"ש הר"ן בסוגיא דבר פדא בשם החכם מהר"ם קורטבא דבר פדא ועולא בתרתי פליגי דמשום דבר פדא ס"ל קדושת הגוף לא פקע בכדי לכך ס"ל פדאן חוזרות וקדשות ולעולא דס"ל קדושת הגוף פקע בכדי א"כ אין חוזרות וקדשות ולפ"ז לר' יוחנן דס"ל שם פדאן הוא חוזרות וקדושות א"כ ס"ל כבר פדא כמ"ש הר"ן שם דמטעם זה הלכה כבר פדא מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליביה ואם כן ר' יוחנן ס"ל דקדושת הגוף לא פקע בכדי ואם כן בהא דאמר ר"ח מאן ציית לך ולר"י רבך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ולמה לא פריך דעדיף מיניה והא ר"י גופא ס"ל דקדושת הגוף לא פקעה בכדי ואם נימא דר"י מחלק אליבא דבר פדא בין פדאן הוא לפדאן אחר אבל הוא לא ס"ל כן וקדושת הגוף גם כן פקע בכדי וכן אמר בהדיא בירושלמי דר"י ס"ל פדאן אינן חוזרות וקדושות ובאמת שלדברי מהר"ם מקרטבא דברי ר"י שבירושלמי סותר למ"ש בבבלי אבל אכתי קשה להיפך דאם כן למה לא משני דאה"נ דר"י ס"ל דקדושת הגוף פקע בכדי ולא קדשם רק לצורך וכמו דס"ל לעולא ובפרט דשם אמרה עולא משמיה דר"י וא"ל דשאני הך דעולא מדהתם דשם אקדשיה עד שיקצצו א"כ שפיר מכיון דאקציה לא נתפס הקדושה יותר משא"כ כאן דאקדשיה רק דהציבור לא צריכין יותר דז"א דאכתי קשה דלאחר שחדש רבה דלב ב"ד מתנה עליהם דאם לא הוצרכו יהיו לדמיהן אם כן הוי ליה כאומר עד שיקצצו וע"ז מקשה אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ומה בכך והא גם קדושת הגוף פקע בכדי וביותר תימא דהא אביי ס"ל באמת בסוגיא דבר פדא דקדושת הגוף פקע בכדי ומה מתמה כ"כ וע"כ דלא כמהר"ם מקורטבא ור"י ס"ל דקדושת הגוף לא פקע בכדי ואביי קבלה מרבא ושפיר אקשיה לר"י דס"ל מסתמא דקדושת הגוף לא פקע בכדי אם כן שפיר מקשה דמאן ציית לך ודברי המהר"ם והר"ן צע"ג וגם זה ראיה דיש לחלק בין קדושת הגוף דלא פקע בכדי לקדושת דמים דפקעה בכדי שהרי משנה דקטורת הוה קדושת דמים ופקעה מיהו זה אינו דאדרבא משם מוכח קצת דלא פקעה בכדי שהרי גם למה דס"ד דקטורת הוה קדושת דמים הוצרך פדיה על המעות ועכ"פ לא נפקע בכדי. וראיתי במרכבת המשנה פט"ו ממעה"ק ה"ז שכתב לישב קושית הראב"ד דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף והיא קושית הר"ן בסוגיא וכתב הוא דניהו דהבהמה נתקדשה קדושת הגוף וצריכין להקריבה אבל אינו בגדר המוכר עולתו ושלמיו שהרי הוא לא נדר אלא דמי עולה רק שממילא נתפס קדושה על גוף הבהמה ואם כן שוב יכול למכור אותה לצורך עולה שהרי לא נתחייב הוא שיביא עולה על עצמו ע"ש ולפענ"ד תמוה טובא דאם כן מה פריך הש"ס בשבועות והאמר מר הקדיש זכר לדמיו יביא עולה ומה קושיא הא מכל מקום יכולין לחללה על המעות ויקנו הבהמה עצמה ממעות תרומה חדשה ונמצא שגוף הבהמה נתקדשה ונקרבה עולה ומ"מ נפדית לענין זה שאינה נקרא בהמת ציבור שנשתיירה שהרי יכולין למכרה למי שמחויב עולה והיא תימה רבה לפענ"ד:

14והנה בשנת תרח"י יום ב' בשלח נשאלתי מהרב מוהר"ר נתן אבד"ק קולקוב באחד שקנה כבש אחד קטן ואמר להשו"ב בזה"ל דאס קליינע וועל איך מיר לאזין פאסין השי"ת וועט שענקין ציא דער לעבין אויף אקרבן פסח והשו"ב ענה שיעשה שו"ת בזה והוא אומר משחק הייתי וע"ז כתב דהתב"ש בסי' ה' כתב דבאומר כן זמן מה קודם השחיטה הו"ל הקדש דאורייתא ואף לשיטת התוס' דבזמן הזה הו"ל כאומר הרי עלי להקריבו בחוץ וה"ה כאן והנה מעלתו קיצר בדבר וכונתו דכל שאינו אומר בשעת שחיטה ממש מגרע גרע והו"ל כמקדיש אדעתא שיבנו בהמ"ק ויהיה אסור מה"ת ולפענ"ד כיון שאמר שמשחק היה נלפענ"ד להתיר דאף דהתב"ש כתב דבכה"ג דלא מוכחא כ"כ הוה דברים שבלב דברים במחכ"ת לא כן אבי בכה"ג דאיכא איסור בדבר פשיטא דאמרינן דדברים שבלב הוה דברים דמה"ת לומר דרצה לעבור ולהקדיש קדשים בחוץ ורצה להקריבו כשיבנה בה"מ וכל שאמר שכיון לשחוק אם כן אומר שגם בלב לא כיון להיות מקדיש ואם כן פשיטא דל"מ דברים שבלב ולא דמי להך דנדרים דף כ"ח דשם הוה באמת כונתו לכך משא"כ כאן הכל יודעין ובודאי כיון לשחוק וגם בלב לא גמר ומ"ש מע"ל ע"פ דברי הכו"פ דיוכל לשאול על נדרו לא הבינותי דמ"מ שייך מ"ע עכ"פ ולפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' שכ"ג בלא"ה אין מקום לדברי הכו"פ דכל שאינו מתחרט על ההקדש רק מצד שאסור אי אפשר לו לשאול ואף דנימא דגם כאן עיקר השאלה על גוף ההקדש מכל מקום עכ"פ משום מ"ע שייך כאן אבל לפענ"ד העיקר דבכה"ג דברים שבלבו ובלב כל אדם דכל אדם יודע שאסור להקדיש ולהקריב בחוץ ופשיטא דלא עלה על דעתו שיבנה בהמ"ק ויקריבו בפנים ומה גם דקרבן פסח יצטרך לעלות לירושלים ואנשי חו"ל פטורין מקרבן פסח לשיטת התוס' בפסחים דף נ"ו וע"כ פשיטא דכיון לשחוק בעלמא כנלפענ"ד:

15אחר זמן רב מצאתי בשו"ת שער זקנים ח"ב מהגאון מו"ה וואלף המבורג ז"ל בדף ל"ה שכתב גם כן דלא שייך שאלה דמ"מ מ"ע איכא וכמ"ש ודו"ק:

16והנה בשנת תבר"ך ג' שמיני כתב לי החריף מו"ה שמעון צבי ווינער נ"י מרימליב במה שאירע שאחד היה לו פרה מעוברת ואמר לכשיולד יהיה הולד לקרבן פסח והאריך מה דינו דהרי על עובר חל קדושת הגוף ושאלה לא מהני כמ"ש הכו"פ סי' ה' והשבתי בזה דהנה כל הטעם האיסור הוא משום מ"ע וכיון דלא משמע לאינשי דהוא קדוש וחל על העובר קדושת הגוף וכמה עקולי ופשורי יש בזה ועיין בחיבורי יד שאול סי' רס"ז ואם כן לא שייך מ"ע בזה ובלאו הכי נראה לפענ"ד כיון דקי"ל דלא מחית איניש נפשיה לספיקא ועיין נדרים דף י"ט ואפילו למ"ד מחית איניש נפשיה לספיקא כבר אמרו בנדרים שם דכל דספיקו חמור מודאי בודאי לא מחית איניש נפשיה לספיקא וכאן ספיקו חמור מודאי דאילו בודאי הקדש מועיל שאלה ומשום מ"ע לא מועיל שאלה כמ"ש למעלה וכיון שיש ספק שמא תלד נקבה ולא יהיה ראוי לקרבן פסח שוב לא מחית איניש נפשיה לספיקא ודו"ק:

17והנה במ"ש הלא מראש בקושית הגאון צבי ז"ל על המג"א דלרבנן אף בדמי נסכים אף דלא חזי לגופי' נחית קדושת הגוף כמ"ש התו' בתמורה דף י"ט נלפענ"ד כעת דבר חדש ונחמד עפ"מש בישוב קושית הראב"ד על הרמב"ם פט"ו ממעה"ק ה"ז שהקשה דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וגם הר"ן הקשה מהא דאמרו המתפיס תמימין לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח ובכ"מ נדחק ולפענ"ד נראה דבר חדש ע"פ מה שמצאתי בחידושי הרשב"א בגיטין דף ל"ח הקדיש עצמו יצא לחירות מ"ט גופו לא קנוי לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר והקשו שם מהא דאמרו מאדם אלו עבדו ושפחותיו הכנענים הב"ע דאמר לדמי א"ה אידך נמי דאמר לדמי אמאי אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות וכתב רש"י לוקמא כגון דגמר לקדיש לדמיו וכתב כיון דעם קדוש קאמר הוה כמתפיס תמימין לבדק הבית ועל זה האריך הרשב"א לתמוה דשם תקנה תקינו משום תיקון המזבח לפי שתמימין מועטים ואין להוציא מידי מזבח ע"ש הנה האיר עינינו הרשב"א דלכך אינו יוצא מידי מזבח לפי שבזה יש תקנת המזבח שתמימים מועטים ובזה נראה דגם מה שהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף הוא משום שלא יהיה מתמעט המזבח ולפ"ז שם דאמר שור זה עולה שלשים יום ואחר שלשים יום שלמים עכ"פ תקנת מזבח לא יצא דבין כך ובין כך היא תקרב למזבח ואם כן למה יקדש קדושת הגוף עולה והא היא לדמיו והוא יקרב שלמים ואם כן מה נ"מ בין זה לזה ושפיר חל עליו קדושת שלמים וז"ב ולפ"ז שפיר כתבו התוס' דלרבנן דר"ש גם אם אמר לדמי נסכים חל עליו קדושת מזבח והיינו כשהוא ראוי לגבי המזבח אבל בזמן הזה דהוא אינו ראוי למזבח ותעקר או לשיטת הרי"ף יש לו פדיון גם בזמן הזה ועכ"פ לא שייך שיחול קדושת הגוף דלא שייך תקנת מזבח בזה"ז וז"ב כשמש:

18והנה הרמב"ם השמיט הך דרבי יהודה דאסור שיאמר בשר זה לפסח והך דמחלק ר"פ בין חטי לבשר ולא העתיק רק המשנה דמקום שנהגו לאכול צלי ומקולס דאסור אף במקום שנהגו לאכול וצ"ע על דבר השמטה דאין לומר דפסק כר"ש דאמר כל שלא התנדב כדרך המתנדבין דא"כ במקולס נמי וכמו שהקשו בש"ס דלר"ש מי ניחא וגם אינו ברור אי קי"ל כר"ש ואף שהחק יעקב כתב כך בפשיטות אבל צ"ע ברמב"ם פרק י"ז ממעה"ק: