שואל ומשיב מהדורא תנינא ב:ז

1ע"ד ששאלת אם מותר להשים שמן לתוך המים ביו"ט והיא מה שנותן ריח שקורין שפינגרד לצורך נטילת הכהנים והבאת דברי הט"ז סי' תקי"א והמ"א שם שאוסרין ודברי אא"ז הח"ץ ז"ל סי' צ"ב שחולק ומתיר. הנה מה אני ומה כחי כי אכניס צוארי בעול המחלוקת הלז אך אחרי שדפקת דלתי בית מדרשי אודיעך מ"ש לי על דברת אא"ז הח"ץ ז"ל הנה מ"ש ראיה מהא דאמרו בביצה דף ל"ג עצי בשמים מוללו ומריח בו ופירש"י בין אצבעותיו וקשה הא מוליד ריחא באצבעות ולדעת הרוקח ומהרי"ל אסור כל פסיק רישא במוליד ריח וע"כ דבבשר אדם ל"ש אולודי ריח. הנה בראשית ההשקפה תמהתי מאוד על פה קדוש איך לא זכר שם דברי הש"ס במקומו בביצה דף כ"ב דפריך ומ"ש ממוללו ומריח בו ומשני התם אוסופי הוא דקא מוסיף וא"כ אין קושיא משם דשם כבר יש ריח רק שמוסיף אך באמת חלילה וחס ליה לאבא שיאמר כן וכוונת הח"ץ משם דהשאלה היה מהא דמוללו ומוסיף בהמלילה וקטימה ריח מה שלא היה כבר כח חזק כ"כ כמו שהוא עתה וע"ז שפיר משני דאינו רק מוסיף ולא נאסר רק הולדה מחדש אבל אא"ז הח"ץ מקשה דניהו דגוף העצי בשמים אין במלילתם רק הוספת הריח אבל באצבעות נכנס ריח חדש וזה מוליד ריח גמור וחדש דבאצבעות לא היה שום ריח מקודם וכעין זה כתב המ"א בסי' תקי"א דאף בבגד שכבר נגמר בבשמים אסור להניחו בבשמים חדשים דהבשמים האלו נותנים ריח חדש והוא הדין האצבעות. אך תמהני להיפך דמה הקשה הש"ס ממוללו דלמא לכך מותר דע"כ לא אסרו מוליד ריח רק בכלים אבל כאן מוליד הריח להאצבעות שמוללו בין האצבעות ובבשר אדם לא שייך מוליד ריח לשיטת אא"ז הח"ץ ז"ל וע"כ לא נאסר ול"ל לחלק בין הוספה לריח חדש וע"כ דגם בבשר אדם שייך מוליד ריח. ועוד תמהני דאיך עינים פקוחות כמוהו משכיל ע"ד אמת לא הרגיש בדברי רש"י שם ד"ה רבא שכתב ואי משום כיבוי והבערה ואולודי ריחא מידי דהוי אבשרא אגומרי דאיכ' כל הני ושרי הרי שפתי רש"י ברור מללו דבשרא אגומרי איכ' משום כל הני משמע דקאי גם על אולודי ריחא דקחשיב לעיל ושייך גם בבשר זאת והא ודאי שאין חילוק בין בשר אדם לבשר בהמה. איברא דעדיין קשה היאך מוללו בין אצבעותיו הא מוליד ריח וצ"ל באמת לק"מ לפענ"ד ל"מ אם נימא כהרש"ל וכן הסכים הט"ז בסי' תקי"א דבא"מ אף דהוי פסיק רישא שרי אם כן אתי שפיר בפשיטות אלא אף לדעת המהרי"ל דאוסר מ"מ כיון דשם בבריית' מבואר דמטלטלין עצי בשמים בשביל חולה להריח בו וכיון דמיירי בחולה אם כן אפשר דמה שמוללו היא גם כן בשביל חולה ובכהאי גוונא בודאי שרי ועיין מ"א סי' שכ"ב ס"ק ה' שכתב דלחולה לאו דוקא והוא הדין לבריא ולפמ"ש אפשר דמשום הכי נקט חולה כדי שיהי' מותר למלול אך באמת אף אם נימא דהך ומוללו מיירי אף בבריא מכל מקום אפשר דמיירי דמגלגלו בין האצבעים דאינו נותן ריח באצבעות רק שמריח הריח בנשימה וכדומה ובכהאי גוונא בודאי שרי שאינו רוצה כלל בריח שבין האצבעות ואינו נותן ריח כל כך וז"ב. ומה שהביא מהא דסכין בני מלכים בשמן וורד שכן דרכם לסוך בחול וקשה הא מוליד ריח בבשרם אין ראיה לפענ"ד דאפשר דשמן וורד אינו מוליד ריח ועיין בברכות דף נ"ג משמע שם דיש כמה שמנים שאין באין להריח. ומ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל שם מהא דאמרו בברכות דף נ"ג ע"ב דשמן מעכב את הברכה ומשמע דגם בשבת קאי אף דעשוי להריח הנה באמת ממשמעות אין להקשות ואפשר דמיירי רק בחול אבל באמת שנויי דחיקי לא משנינא אבל באמת אא"ז בעצמו מותיב לנפשיה מהא דאמרו שם שמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו והיינו מה שבא בסוף הסעודה כפירש"י שם ולהכי אינו עשוי להריח אלא שדחה זאת שרש"י כתב שם דאף דאין מברכין בורא ע"ב מכל מקום מברכין עליו בורא שמן ערב הרי דעשוי קצת להריח דאם לא כן לא הוה מברכין כלל ומ"ש התוס' בדף מ"ג והאריך בזה. הנה לא ידעתי למה הבליע בנעימות דבריו מ"ש רש"י אם הוא שמן אפרסמון הרי דוקא אם שמן אפרסמון היא מברך והיינו ששמן אפרסמון היא מריח לא בשאר שמנים שבאין רק להעביר את הזוהמא וגם בשמן אפרסמון היא תמוה לברך אם היא עשוי להעביר את הזוהמא וכבר התפלא המג"א סי' רי"ז ס"ק ה' ע"ז והניח בצ"ע וגם רש"י בעצמו כתב דהא דאמר משחא טחינא וכו' לא בבא בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח וכ"כ התוס' שם הרי דבסעודה אינו בא להריח כלל. שוב ראיתי בר"ן באלפסי פ"ב דביצה שכתב בהדיא דבבשרא אגומרי ליכא משום אולודי ריחא שאינו מתכוין להוליד ריח אלא להכשיר האוכלין הרי בהדיא דשייך אולודי ריחא באוכלין רק משום דאין נתינתו בשביל זה רק להכשיר האוכלין איברא דלשיטת המהרי"ל דפסיק רישא אסור במוליד ריחא מהראוי לתסר כאן ואולי דבכהאי גוונא שבא להכשיר האוכלין ומכוין רק להכשיר האוכלין ולא להוליד ריח בכהאי גוונא גם המהרי"ל ודעימיה מודים וע"כ לא אמרו רק בסתם שא"מ כלל אבל אם מכוין רק להכשיר האוכלין והיא ממילא מוליד ריח לא אכפת לן וצ"ע בזה עכ"פ מבואר בהדיא דלא כאא"ז הח"ץ ז"ל. ומ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל דאף ליתן בשמים לתוך המים כדי לרחוץ בהם מותר דהרי מותר לתת תבלין לתוך הקדירה בשבת ואינו חושש שמוליד ריח בהם וכמו דאין צביעה באוכלין כמבואר סוף סי' ש"ך לפענ"ד אין מכל אלה ראיה דפשיט' כל שאינו מתכוין להוליד ריח רק להכשיר האוכל מותר וכמ"ש הר"ן בהדיא ולכך גם צביעה מותר באוכלין דהרי מה איכפת לי' שיהי' פתו נצבע ואטו נוי הוא לפת בזה ומה תועלת לו רק שמכשיר האוכל ובכהאי גוונא שרי ומ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל דלכך לא פסק הרמב"ם כרב דמחייב שוחט משום צובע משום דאין צביעה באוכלין ואף לרב דמחי ע"ז היא משום דאסור באכילה הנה באמת כעין זה כתב המלמ"ל פי"א משחיטה לענין עיבוד באוכלין דבמקום דאסור באכילה ל"ש אין עיבוד באוכלין. אבל במחכ"ת אא"ז הח"ץ ז"ל דלדבריו במקום דיהי' מותר באכילה כגון בשוגג ומשנה שלימה היא בחולין דף י"ד השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה אם כן לא יהי' שייך משום צביעה אתמהה ואף דרב אמר שם דאסור באכילה ליומא פשיטא שלא בשביל דאסור לאכילה ליומא לא יהי' מקרי אוכל בשביל זה דלא יהיה שייך צביעה בזה אבל לפמ"ש אתי שפיר בפשיטות דבאמת כל הטעם דלא שייך צביעה באוכלין הוא משום דאינו מכוין לצבוע ומה תועלת לו בזה ואינו בא רק להכשיר האוכל אבל שם דאמר רב דניחא ליה דלתווסין בית השחיטה דם כי היכי דליתי ולזבני אם כן שפיר שייך צביעה בזה ומש"ה לא פסק הרמב"ם כן. וראיתי בישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' תקי"א שהביא ראיה לאא"ז הח"ץ ז"ל מהא דאמר ר"י דדוקא על גבי גחלת אסור מה שאין כן על החרס. והמעיין בסוגיא יראה דגם ר"י ס"ל דסחופי כסא אשיראי אסור משום דמוליד ריחא ועל גבי החרס ס"ל דכיון דאינו מתכוין שרי ולא שייך בזה מוליד ריח ועדיין יקשה הא מוליד ריח בפירות ולזה מתכוין בפירוש וע"כ דאין מוליד ריח שייך באוכלין. והנה מלבד דהמעיין בסוגיא לא ימצא שום הוכחה לזה דר"י מודה בזה אלא אף אם נסכים לזה אין קושיא דהא ס"ל כיון דאינו מתכוין רק להכשיר האוכל לא שייך אולודי ריחא וכמ"ש הר"ן ודו"ק וע"ש מ"ש עוד בזה. ובמ"ש למעלה הן נסתר מחמתו כל מ"ש בזה דבאמת גם הט"ז והמג"א ס"ל דמותר לתת תבלין או שאר דבר לקדירה אף דמוליד ריחא ואף בשבת מותר כמ"ש הח"ץ שם בראיות והנני יוסיף דהרי בביצה שנולדה ביו"ט מבואר בסי' תקי"ג דכיון דלחזותא עביד לא בטיל הרי דמותר בזה וע"כ משום דאין כוונתו רק להכשיר האוכל דאין נפקא מינה לו לענין אכילה במראיתו וראיה ברורה לזה דהרי לשיטת הח"ץ דמדמה אולודי ריחא בבשר אדם לצביעה באוכלין ומדמה בשר אדם לבשר בהמה אם כן דון מינה להיפך דכמו דאין צבע באוכלין כן אין צבע באדם והרי קי"ל בסי' ש"ג סכ"ג דהנשים חייבות על סרק משום צובעת וע"כ צ"ל כיון דדרכה בכך שייך צביעה וכמ"ש המג"א בסי' ש"ג שם בהדיא ובסי' ש"ך שם והוא הדבר אשר דברתי ועיין בשבת דף צ"ה כוחלת משום צובעת ואף דהערוך והרמב"ם לא גרסי כן ועיין בהשגות הגאון מהרי"פ שם בכ"ז מבואר דעכ"פ שייך צביעה בזה ועיין בב"ק דף ק"א כגון דצבע קיפא הרי דשייך צביעה בבשר בעלי חיים אם דרכו בכך ועיין בסמ"ג בתוס' שבת סי' ש"כ שכתב בהדיא דבדרכו בכך שייך צביעה. ודון מינה ואוקי באתרין לענין אולודי רירא דשייך גם כן בבשר בעלי חיים והוא הדין באדם. וע"כ נלפע"ד העיקר כהט"ז והמג"א וילדות היה בי שהעזתי פני נגד הנשר הגדול אא"ז הח"ץ ז"ל אשר עיניו כיונים על אפיקי הש"ס והפוסקים וכגון דא תלמיד אל ישתוק בפני רבו ובפרט שהוא להחמיר כנלפענ"ד ע"כ כתבתי שם:

2והנה כעת נ"ל דיש לדחות הראיה שהבאתי מרש"י והר"ן דמ"ש משום מוליד ריחא אין הכוונה שמוליד בבשר רק דאדרב' הבשר מוליד ריח בגחלת ואין ראיה משם אבל מלשון הר"ן שכתב דאין כוונתו להוליד ריח רק להכשיר האוכלין משמע קצת דגם בבשר שייך אולודי ריחא אף דיש לדחוק והר"ן שם ביאר בהדיא דמוליד ריח בגחלת ומשמע דהגחלת בבשר אינו מוליד ריח וע"כ דלא שייך בזה אולידי ריחא וצ"ע אבל מ"מ פשטת הענין מורה דשייך אולידי ריחא בבשר ודו"ק: אחר שכתבתי כל זה ראיתי בשטה מקובצת על ביצה שכתב דלכך מתיר ר"י על גבי חרס משום דלא שייך אולידי ריחא בעישון פרי ומשמע דלרבה דאוסר על גבי חרס משום אולידי ריחא גם באוכלין שייך אולידי ריחא ואף דדבריו צ"ע דניהו דר' יהודה ס"ל דבפירי לא שייך אולידי ריחא אכתי הא מוליד ריחא בחרס ואפשר דכוונתו דס"ל דפסיק רישא באולידי ריחא מותר כל שאינו מכוין ואם כן כיון דעיקר כוונתו היא לעשן הפירי רק דממילא מוליד ריחא בחרס זה מתיר ואינו אוסר רק סחופי כסא על שיראי דמתכוין להוליד ריח וז"ב ולפ"ז לרבה דאוסר על גבי חרס משמע דסובר דאף בפירי דהיינו אוכל שייך אולידי ריחא וא"ל דבאמת גם הוא ס"ל דאין שייך אולידי ריחא באוכל והא דאוסר על גבי חרס הוא משום דמוליד ריח בחרס ואף דהוה אינו מכוין מ"מ ס"ל לרבה דפסיק רישא באולידי ריחא אסור וכדעת מהרי"ל ובזה נחלקו רבה ור"י דאם כן הא דקאמר רבה ור"י סחופי כסא אשיראי אסור משום דקמוליד ריחא הוא במתכוין דוקא ואם כן מה קמ"ל רבה דהא כבר אשמועינן רבותא טפי דאף באינו מכוין כמו ע"ג חרס אסור ומכ"ש במתכוין וע"כ דגם ע"ג חרס נמי אינו אוסר רק בשביל עישון הפירי והוי מתכוין וע"כ דשייך אולידי ריחא בזה איברא דאי קשיא הא קשיא דמה פריך הש"ס על רבה ור"י מהא דמוללו ומריח בו והא ע"כ לא אסרו רבה ור"י רק סחופי כסא על שיראי דהוא מתכוין אבל מוללו ומריח בו הוה דבר שאינו מכוין ומותר ואפשר דמשמע להו דמוללו ומריח בו הוה גם כן דבר מתכוין ודו"ק. ועיין בשו"ת גינת וורדים הספרדי חלק או"ח סי' ט"ז כלל ג' שהאריך בענין אולידי ריחא ולפמ"ש מיושב קצת קושיותיו ום הוא לא נחית לחלוקו של הח"ץ והסכים להט"ז בפשיטות ועיין שעה"מ הלכות י"ט:

3ודרך אגב אזכיר מה שהקשה אותי הרב אבד"ק ליבשוב מוה' שמואל נחום נ"י בהא שכתב הר"ן דלכך מותר לבקע עצים אף דאפשר לעשות מעיו"ט וכתב כיון דלצורך אוכל נפש שרי אף המכשירין שרי אף שאפשר לעשות מעיו"ט וע"ז הקשה דאם כן למה אסרו מוגמר דאינו שוה לכל נפש הא גוף הבערה לאוכל נפש שרי אם כן גם לעשות מוגמר לשתרי כיון דגבי אוכל נפש הותרה לגמרי ע"ש. והנה לפמ"ש המג"א סי' תק"א ס"ק ג' ל"ק כלל וגם לפמ"ש הרב המגיד דהבערה הותרה משום דכתיב ביום השבת וביו"ט שרי אם כן לא קשה כלל וגם אם נימא דהבערה הותרה דהוה צורך אוכל נפש מ"מ הא אוכל נפש עצמו אם לא היה שוה לכל נפש היה אסור לבשל אם האוכל לא היה חזי לרוב בני אדם אם כן מכ"ש מוגמר דאינו שוה לכל נפש דלא הותר וז"ב וגם המעיין היטב בר"ן ובט"ז סי' תק"א ס"ק ב' ובמג"א הנ"ל יראה דלק"מ רק לפי שהנדז הרבה בזה ע"כ ציינתי:

4והנה אחר זמן רב בשנת תרי"ג פ' נח מדי עברי בסוגיא הלז קשיא לי בהא דאמרו בביצה דף כ"ב לא שנו אלא לגמר אבל להריח דברי הכל מותר וכתב רש"י ד"ה מחלוקת דלהס"ד טעמא דרבנן במשנה דאסרו לאו משום דאינו שוה לכל נפש רק משום דלקישוט קא עבידי לקשט הכלים ובהחפזי ולא עיינתי בשום ספר ק"ל טובא דלמה לא פירש דאסור משום דמוליד ריח בכלים ולהריח הוא דשרי דאינו מוליד ריחא וגוף הריח כבר היה אלא דקמוסיף ריח כדאמרו לקמן לענין מוללו וקוטמו ביד אבל לגמר את הכלים אסור משום גימור דמוליד ריח בכלים דזה אסור לכ"ע כדאמר סחופי כסא אשיראי אסור משום דקמוליד ריח והיא תימה לפענ"ד אך נראה דבר חדש דלהס"ד דלהריח מותר והוה דבר השוה לכל נפש ואם כן שוב גם לגמר הכלים מותר דמתוך שהותר ריח הוא הדין לגמר דמה בכך דמוליד ריח הא מתוך שהותר להוליד ריח באוכל נפש הוא דמחשב כמו כן מותר להוליד בכלים אבל לפי המסקנא אסור משום מוליד ריח דהא גם ריח אסור משום מכבה ומבעיר משום דאינו דבר השוה לכל נפש מכ"ש לגמר כלים. ובזה מיושב היטב הא דאמרו בכתובות דף ז' אלא מעתה מוגמר לשתרי משום מתוך ופירש רש"י לגמר את הכלים וקשה טובא דלמה לא משני דאסור משום דמוליד ריח דבשלמא קישוט כלים אפשר דלא ס"ל אבל משום מוליד ריח איכא. ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד דהוה אוכל נפש אם כן שייך מתוך ומותר גם להוליד ריח דהרי הריח בעצמו שרי ולא שייך משום הבערה ומכבה ודו"ק:

5שוב ראיתי בשטה מקובצת שהביא בשם שיטה ישנה בהא דאמרו אלא מעתה מוגמר לשתרי כתב וז"ל מוגמר ביו"ט להריח ולגמר הכלים דאי משום אולידי ריחא לית ביה דהא בלא הבערה אית ליה ריחא לסמנים ואוסופי היא דקא מוסיף ריחא ע"י האור ע"ש. הנה הרגיש בקושיא זו אבל לא זכיתי להבין דאם כן סחופי כסא אשיראי למה יאסור דקא מוליד ריחא הא גוף הבושם שבכסא לריח עבידא והו"ל מוסיף אריחא ושרי וע"כ דבאותן שיראי הוא מוליד ריח חדש ודוקא למלול ביד שרי דהא גוף הבושם הוא מולל ואינו רק מוסיף אבל על דבר אחר הוה מוליד ממש ודברי השטה צע"ג ולפמ"ש א"ש ודו"ק. ובזה מיושב היטב דברי הה"מ פ"ז מיו"ט ה"ו שכתב על סחופי כסא אשיראי דאסור משום אולודי ריחא דכ"ז בכלל מה שאמר רבינו שלגמר את הכלים אסור ותמה הלח"מ דאין ראיה דשאני מגמר בכלים ששייך משום מכבה מה שאין כן סחופי אשיראי דאסור משום מוליד היכא נשמע מכלל דבריו ולפמ"ש אתי שפיר דכל דאסור משום מכבה אם כן אינו אוכל נפש ולא שייך מתוך ושוב אסור משום אולודי ריחא ועיין שעה"מ פ"ד מיו"ט ה"ו:

6והנה בשנת תרט"ו הגיע לידי ספר שו"ת יריעות אהל ובסי' כ"ט האריך להשיג על זקני הח"ץ ז"ל דגם בבשר אדם שייך אולודי ריחא רק דמה שמותר למלול בין אצבעותיו היא משום מה שאדם עושה לצורך האדם להריח ולסוך הכל התירה התורה ביו"ט ובשבת רק סחופי כסא אשיראי אסור לפי שאינו דרך הרחה ע"ש שהאריך ובמח"כ פטומי מלין הוא דלדבריו מה מקשה הש"ס ומ"ש ממוללו ומריח בו והוצרך לשנויי דשם ריחא מיהא איכא ואוסופי הוא דקא מוסיף אבל כאן אולודי ריח ולא משני בפשיטות דשם היא בדרך שאדם מריח שרי משא"כ סחופי כסא אשיראי וע"כ דאין זה ממש דאף אם דרך להריח מכל מקום אולודי ריחא אסור רק להוסיף הוא דשרי ועל בשר אדם לא איכפת לן. וברי לי שאילו היה המחבר נזכר מזה הוה הדר ביה וכמה פעמים ראיתי בספרו שמחטט אחרי גדולי ישראל וביחוד על זקני הח"ץ ז"ל וקלי קלות דומות עליו כחמורות ועושה מהם קושיא גדולה והדברים פשוטים ואף שנראה מספרו שהיה אדם גדול בכ"ז לפעמים שמח ללא דבר במחכת"ה: ובשנת תרט"ו א' תרומה הגיע לידי ספר בית אהרן שהוא מהרב מוה' אהרן מירל"ש ז"ל נין ונכד לזקני הגאון מוה' זלמן מירל"ש חותן זקני הגאון הח"ץ ז"ל ונדפס שם איזה תשובות ואיזה ליקוטים מהח"ץ ז"ל וכתב שם בזה"ל תמהני על הרב מוהר"ש אבוהב בספר הזכרונות שאסר לאכול תותין על המחט בשבת שהוא צובע המחט שהיא היפך משנתינו את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו ופירש"י לאכול בו תותין וכל פרי רך וכל הנך משנתנו מותרין לכתחילה ואין בהם שום איסור בעולם כדמוכח משמואל דפוטר מפיס מורסא היינו דמותר מדתנן מחט של יד ליטול בו את הקוץ הרי שמותר לכתחילה לאכול תותים ע"י חתיכת כלי ואין חשש צביעה בדבר וכבר ביארתי במקום אחר כל כי האי גוונא אין בו משום לתא דצובע מהאי דמותר לבעול לכתחילה בשבת אף ששם מהם היו בועלין ע"ג סודר לבן כדי להראות שהיא בתולה וכן מאותה ששנינו מסננין יין ע"ג סודרין וסתם סודרין לבן כדאמרי' בר"א דתולין ותבעי לי' למר סודרא וכו' התם מחזי כאולידי חוורא וע"ש ברש"י וסתם יין שחור או אדום כדתנן נשים בבתוליהם כגפנים יש גפן שיינו שחור ויש גפן שיינו אדום ול"ד לצביעה ודעת מהרדב"ז בתשובה להתיר מסברת עצמו וראייתנו מכרעת צבי אשכנזי עכ"ל הטהור והעתקתי לפי שאינו מצוי ואף שיש לפקפק על איזה ראיות דהו"ל פסיק רישא דלא ניח' ליה ואינו מכוין לזה מ"מ דפח"ח ועיין בזבחים דף צ"ו ע"ב אלקפטן נקטן ריחא ליד להלום מבואר שם דשייך אולידי ריחא ביד ואף ששם נאמר ע"ד צחות אבל עכ"פ הענין מבואר שם דבכה"ג שייך אולודי ריחא: