שואל ומשיב מהדורא תנינא ב:עז

1בהיותי שנת תרט"ו בברעזאן אחר הפסח להקמת המצבה של אמי הצדקת הכ"מ ביום ב' ר"ח אייר נשאלתי במה שאירע שאחד מבני הכפרים היה רוצה למכור חמצו שיש לו בקאזווע ויש לו שם בית וביקש מאחד שיכתוב לו שטר המכירה וסימן המצרים שיש לו בביתו זה המוכר ומכר כדין באגב קרקע עם זדאטיק כנהוג ונתן לזה המוכר וזה המוכר נטרד ושכח ולא חתם שמו על השטר ולא ידע כל ימי הפסח ושם הערל הקונה כתב ואחר הפסח ראה איש אחד שטר המכירה וראה כי לא חתם שמו והגיד להמוכר ובא המוכר לשאול שאלה בזה ונשאלתי מה משפט החמץ:

2והנה לא היו לי ספרים המתיחסים לזה הענין ואעתיק כאן מ"ש מאשר חרות על לוח לבי הנה לכאור' הדבר פשוט שא"מ כיון דהכתב הוא כתב של איש אחר לא כתב ידו וגם לא חתם עצמו במה קנה והלא הערל הקונה לא יוכל לתבוע בשטר הזה דיאמר לו הלה אני לא צויתי לכתוב ומשחק הייתי בך כיון שלא חתמתי עצמי וכל שאין השטר מעצמו מועיל אף שמודה שכתבו לא אברי סהדי אלא לשקרי מכל מקום שטר קנין לא הוה וכל שלא מכרו בשטר ל"מ ואף שבטלו כל שלא מכרו חז"ל קנסו אף בשוגג ואנוס ואף אם נרצה לסמוך על הכסף ונימא כשיטת הפוסקי' דכסף קונה בנכרי כאן מגרע גרע דהרי ראינו שלא רצה להקנות בכסף כי אם ע"י השטר ועיין חו"מ סי' רס"ח דהיכא דגילה דעתו ודאי מועיל ואמרינן דגלי דעתו דרצה לקנות בקנין אחר וע"ש ס"א שני דיעות בזה ועיין ש"ך שם ומכ"ש בקנין תורה ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והרי זה גופא אי קונה בכסף אינו ברור ואדרבא נלפענ"ד דבזה כולי עלמא מודים דלא רצה להקנות בכסף לבד דבשלמא אם היה קנין ברור י"ל דמכל מקום קנה בזה הקנין אבל כיון שאין הדבר ברור אמרינן דבודאי לא מחית איניש נפשא לספיקא ורפוי מרפיא בידיה ורצה להקנות באופן היותר מועיל בשטר וכל ששכח בשטר לחתום עצמו לא קנה ועיין שו"ת עבודת הגרשוני הובא באחרוני' ואינו ת"י. ולכאור' ראיתי לצדד כיון דסימן הבית במצריו וניכר ע"י המצרים שזה הוא ביתו של אותו המוכר א"כ הרי נודע שמו ע"י סימני המצרים אף שלא חתם עצמו ולא דמי לכותב סתם ביתי מכורה לך דל"מ דלא ניכר איזה בית אשר הקנה ומי ומי המקנה אבל כאן הרי הוא ניכר שהוא של זה האיש אך זה אינו דהרי כיון שיוכל לומר אני לא סימנתי המצרים ומה איכפת לי במה שאחר מכר בית א"כ אינו נקרא שטר מקנה אך נרא' כיון דזכין לאדם שלא בפניו ואנן סהדי אילו היה ידע המוכר שזה כותב שטר מכירה למכור חמצו אגב קרקע בודאי היה ניחא לי' וא"כ מה בכך דלא חתם שמו ויוכל לטעון שאחר כתב על שמו הא אף אם אחר כתב כן בלי ידיעתו כלל היה ניחא לו להפקיע איסור חמץ וא"כ כיון שבדינינו היה מועיל השטר אף אם אחר כתב וחתם שמכר ביתו של זה עם החמץ ואם כן אף שלא נמצא חתימה כלל מכל מקום הרי הסימן על ידי המצרים ניכר שזה הוא ביתו של זה המוכר וחמצו בתוכו הרי בדינינו מועיל ולו יהא שבדיניהם אינו מועיל כל שבדינינו מועיל הרי אמרו בב"ק ישראל וגוי שבאו לדין אם אתה יכול לזכותו בדינינו וכו' ומכ"ש בהפקעת איסור חמץ שאין לך ניחותא דמצוה גדול מזה ועיין ש"ך חו"מ סי' שנ"ח ובקצה"ח סי' רס"ב ועיין יו"ד סי' של"א לענין תרומה דהט"ז האריך למעניתו בזה ועיין עירובין דף ע"א. ובלא"ה נראה לפענ"ד דבר חדש דהרי אמרו בב"ק דף ס"ו מיתבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ואי אמרת יאוש קונה בעידנא דמטי זמן איסורא יאושי קא מייאש ומשני זה אינו רוצה לקנות ולפי זה כאן שהערל רצה לקנות ונתן זדאטיק וקיבל השטר מכירה ואם כן עכ"פ ייאש עצמו ויאוש הוי כהפקר ואף דבעי מטא לידיה הרי באמת מטי לידיה דעכ"פ אחר אין יכול לזכות בו כיון שזה נתן זדאטיק וקיבל שטר. וגדולה מזו דעת השאגת אריה סי' צ"ו דאף דגזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם אינם יכולים להקדישו מכל מקום מועיל עכ"פ יאוש לגבי הגזלן וזוכה ביאוש אף שנתייאש לאחר שא"ב יעו"ש ומכ"ש כאן דהערל זכה בו וא"כ מה בכך דזה לא חתם עצמו הא עכ"פ ייאש עצמו והרי קנה הנכרי מתורת הפקר ומטי לידיה: אמנם מכל מקום היה קשה עלי לסמוך ע"ז וע"כ אמרתי דיערב והקמח שיהי' עכ"פ רוב כנגדו אז הוא מותר ואף דקמח בקמח דעת קצת פוסקי' דמקרי לח בלח מכל מקום יש לסמוך על הפוסקים דקמח בקמח מקרי יבש ביבש אמנם מה דהותר לערב אף דבש"ע יו"ד סי' צ"ט מבואר דאף באיסור דרבנן אסור לערב ואף לשיטת המחבר כל שאסור בהנא' אסור לערב דעכ"פ נהנה כמ"ש ש"ב הגאון בחוות דעת שם מ"מ נלפענ"ד דזה דוקא במה שיש איסור בעצם שייך לומר דאסור לבטל כמ"ש התוס' בפסחים דף למ"ד ד"ה לשהינהו דהוא משום דאל"כ מה הועילו רבנן בתקנתם הא יכול להוסיף ולבטל עד ששים ע"ש ולפ"ז זהו באיסור שיש בעצמותו איסור ואין לו תקנה שפיר אסרו לערב דאל"כ מצינו דמים לכל האיסורי' שיערבם ויהיו בטלים אבל כאן שבאמת יש לו תקנה שיכתוב שטר מכירה כהוגן ויחתום שמו א"כ לא שייך לחוש דשמא יערב דלמה לו לעשות כן הא בידו היה לחתום שמו רק שקרהו אונס ושכחה ואם כן פשיטא דמותר לערב בידים וחמץ אחר הפסח אינו רק דרבנן בעלמא ועיין מג"א סי' ק"ח שהאריך בזה אי שכחה מקרי אונס ועיין בווי העמודים לבן השל"ה וזכורני שבשו"ת תשב"ץ ח"ג רצה להתיר בהיה אנוס ולא מכר החמץ ואף שדבריו תמוהי' כמ"ש בתשובה דלא הזכיר דברי הרמב"ם וטור סי' תמ"ח דאף בשוגג ואנוס ג"כ אסור מ"מ עכ"פ בזה שמותר לערב יש לסמוך דמותר. עוד נ"ל דבר חדש דמה דאמרו דאף באונס ושגג אסור היינו דוקא באם לא עשה כלל המכיר' ושפיר שייך חשש הערמה וכל אחד יערים ולא יתקיים כלל תקנת חז"ל אבל כאן שזה מכר בכסף וכתב שטר ושכח לחתום שמו וכבר התחיל לקיים מצות חז"ל בכהאי גוונא לא שייך לא חשש הערמה ולא שיתבטל תקנת חז"ל דאנן חזינן שהתחיל לקיים וגדולה מזו מצינו בש"ך יו"ד סי' ל"ט לענין בדיקה ע"ש ס"ק ח' וס"ק מ"ב ודו"ק היטב וע"כ לפענ"ד מותר בלא ערוב: וראיתי לש"ב במק"ח סי' תמ"ח בביאורים שכתב שכל שלא חתם שמו לא מהני אבל שם יש לומר דקאי באם לא נזכר שם הקונה בשטר ואם כן א"י הקונה לקנות אבל כל שמוזכר שם הקונה רק המוכר לא חתם שמו בכה"ג ודאי מועיל כמ"ש זהו כתבתי בלי עיון בספר ביום ג' אחרי קדושים וד' יצילני מכל שגיאה:

3והנה בעש"ק מצורע וא"ו ניסן תרט"ז הגיעני תשובה מ"ק זבאריב מהרב הגדול מו"ה אבא אבד"ק שם בענין מכירת חמץ אשר הורה הרב מקודם שהיה שם הגאון מו"ה אברהם תאומים וכעת אבד"ק בוטשאטש וכן נשרשה המנהג למכור ע"י שליח כל החמץ שיש לסוחרי העיר והמוזגים ופארפניטארין ובני הכפרים והנהיג הרב לכתוב הרשאה ע"ש השליח בחת"י בני העיר והכפרים והשליח מוכר לגוי אחד בשטר אחד וחותם עצמו בשטר מכירה בחת"י לבד ומוסר לגוי השטר מכירה עם כתב ההרשאה והשטר מכירה נכתב בהקנאה אגב קרקע של המוכרים המשלחים וע"ז כ' מעלכ"ת דמלבד דבמקור חיים סי' תמ"ח מבואר בהדיא דחתימת השליח לא מועיל אפילו עשאו בעדים להקנות הקרקע של המשלח וע"ז כתב מעלכ"ת דלפי טעמו גם הרשאת המוכרים ל"מ ובפרט שרוב מהחותמים בהרשאה אין עדי' מצוים שיכולין לקיים חתימתן אף גם לפי דעת הט"ז והמ"א ל"מ בזה דהוה הערמה גמורה וגם הח"י שמיקל בסי' קי"ד כל שאין המפתח בעת המכיר' ביד הגוי לא מועיל וכאן אין הלוקח מכיר כלל להמוכר רק ששומע מהשליח שאמר הנני מוכר לך כל חמץ שיש לסוחרי העיר ובני הכפרים עם החדרי' שהחמץ עומד שם וגם הזדאטיק שמקבל מהערל א"י אם מגיע שו"פ עכ"פ לכל מכר והנה יפה כתב מעלתו ובאמת כבר הי' לעולמים ושני גדולי הדור נחלקו הרבנים מיאס ז"ל מוהר"מ טאביש ומהר"י לנדא נחלקו בזה וכבר מוזכר בש"ע של הגאון מוהר"ז ז"ל בעל תניא אבל לפענ"ד השומע שמע וטעה דשם מכרו כל החמץ להיהודים היודעי' איך לכתוב ופירשו כל מכר ומכר כמה מינים יש לו למכור ועד למדידה וכדומה ובכהאי גוונא ליכא כאן כל החששות וכעין זה מבואר בישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' תמ"ח והישראלי' הלוקחים מוכרי' לגוי ובכהאי גוונא לא שייך הרבה חששות ואפ"ה ערער שם הגאון מוהר"מ טאביש ז"ל ע"ז ואף ששם ביד החזיקו בפסק הגאון מוהר"י ז"ל וגם אנכי הייתי מהמנוים אבל בכהאי גוונא שלא מכרו רק בהרשאה לבד והוא רק שליח פשיטא שיפה כתב מעכ"ת ששייך כל הני חששות ואני מוסיף שגם החששא שאינם פורשי' המינים כלל ומה שמוכר ובכה"ג לא מועיל כלל כמבואר סי' ר"ט ומכ"ש במכירת חמץ דהכל יודעים שאינו רק הערמה מכ"ש שיש לחוש שלא סמכה דעת הקונה כלל. ובלא"ה נלפענ"ד ברור דע"י שליח לא מהני והוא דבר חדש לפענ"ד דהנה כל ענין המכירה כבר נודע מ"ש התב"ש דאינו רק הערמה בלבד והערמה בדרבנן שרי ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכל אחד מבטל בלב שלם ובאמת זה שנים רבות שאני קיהה בזה דא"כ איך שייך כלל מכירה הא כל שביטל החמץ אינו שלו ואיך יכול למכרו ואם לא ביטלו שוב מה מועיל המכיר' דהא אינו רק הערמה ולאחר המכיר' איך שייך ביטול והלא אינו שלו וצריך לומר דעיקר הוא הביטול רק שמדרבנן צריך ביעור וע"כ הוא מוכרו ובאמת לא סמכינן על מכירה דהמכיר' היא רק הערמה בלבד רק שבדרבנן מועיל הערמה אבל לעולם הוא מבטל ומפקיר החמץ וממנ"פ אם סמך דעת הקונה פשיטא דיפה עשה ואם לא יסמוך הוא מבטל החמץ ומועיל מה"ת וז"ב. ולפ"ז נלפענ"ד ברור דלכך לא מהני ע"י שליח דע"כ לא מרבינן שליחות רק כשזה רוצה שיהי' שלוחו ומוסר לו כחו אמרינן דשליח של אדם כמותו אבל כאן באמת הוא אינו רוצה למכור וזה אינו רוצה לקנות דהיא רק הערמה בלבד ואיך שייך שמועיל שליחות בדבר שהוא בעצמו עושה רק להערמה בעלמא ואין לו כח כלל למכור כי הוא באמת מבטל החמץ והמכירה אינו רק להערמה שלא יצטרך לבערו ובכהאי גוונא לא נתרבה שליחות כלל וזה ברור כשמש והרי מכירתו ל"מ ומה יועיל שליח ולא עדיף השליח מהוא עצמו ולהערמה אינו יכול לעשות שליח וז"ב לפענ"ד:

4ובזה נלפענ"ד דלכך לא מהני שליח לבטל ועיין בב"י סי' תל"ד דעת הפוסקי' דשליח לא מצי לבטל והב"י דחה זאת דלמה לא יועיל לבטל ולהפקיר ע"ש ולפענ"ד הענין דע"כ לא מועיל שליחות רק בדבר שאינו תלוי במחשבה רק בעשיה וכדומה אבל כאן באמת הפקר צריך להיות בפני שלשה רק מפני שחמץ אינו ברשותו של אדם וסגי בביטול בעלמא כמ"ש הר"ן ריש פסחים ולפ"ז מה שייך שליחות הא הוא עצמו אינו מועיל ביטולו רק משום שאינו ברשותו והיאך שייך שליחות בדבר שאינו שלו היאך יעשה שליח בזה וז"ב לפענ"ד:

5ובזה נראה מ"ש הגאון במק"ח סי' תמ"ח של"מ שכירות החדר דהו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית ישראל דשכירות לא קניא והמכירה אינו רק הערמה ואם יאבד לא ישלם הנכרי ומעל"כ כתב ג"כ שאין לחוש אבל לא ביאר לדחות דברי המק"ח ואני בשבוע העברה כתבתי ל"ק בורשטין דלפענ"ד אין התחלה לדבריו דמה אחריות מקבל כאן ושאני פקדון דאף שמכרו מכל מקום הוא חייב באחריות ולא יצא מרשותו ושייך לומר דאף כל זמן שהוא בעין הוה דבר הגורם לממון ועובר משום דכתיב לא יצא אבל כאן ממנ"פ כל זמן שהוא בעין הרי מוכרו ואם יאבד יפסד הישראל אבל מה אחריות שייך בזה רק שמפסיד ממונו ועכ"פ לא שייך בזה שנימא דגם כ"ז שהוא בעין הוה דבר הגורם לממון וזה ברור כשמש ולפמ"ש כעת אתי שפיר בפשיטות דבאמת המכירה אינה מועיל כלל רק להערמה בעלמא ועיקר הוא הביטול וא"כ איך שייך אחריות ושאני פקדון דאף שמבטל מכל מקום הוא נתחייב באחריות ולא יצא מרשותו לגמרי אבל כאן הוא מבטל ובזה א"ש ג"כ מה שהאריך השואל מ"ק בורשטין דשייך רוצה בקיומו ולפמ"ש הרי הוא מבטל ואינו רוצה בקיומו ובלא"ה הפר"ח מפקפק דרוצה בקיומו לא שייך רק בע"ז ולא בחמץ ושאר איסורי' וכן מצאתי בשו"ת רדב"ז ח"א סי' ר"מ בהדיא ובאמת שדבריו תמוהים דבטור בסי' ת"נ כ"כ גבי חמץ אבל עכ"פ כאן לא שייך רוצה בקיומו וכמ"ש:

6והנה האריך שיש תקנה במתנה על מנת להחזיר דאף דהמג"א כתב בשם הרדב"ז ח"א סי' ר"מ של"מ מתנה ע"מ להחזיר דכל זמן שהוא על תנאי הו"ל כפקדון באמת בח"א ובחתם סופר על או"ח חולקין על זה וכתבו דברדב"ז ח"א סי' ר"מ שם כתב להיפוך. והנה אף שלא חכמת אדם לי וגם חתם סופר או"ח אינו ת"י אבל הר"י חתם סופר ועד כשר שמעלתו מביא כן וגם אני מצאתי בטעם המלך פ"ז מחמץ שתמה ג"כ על המ"א שכתב בשם הרדב"ז להיפך ממ"ש. אך אני זכיתי למצוא דברי הרדב"ז שמביא המג"א והם בח"א בלשונות הרמב"ם סי' מ"ג יעו"ש שכתב בהדיא דהוי כפקדון כל שהוא על תנאי והמפקיד עובר לשיטת הרמב"ם סי' ת"מ. ואולי בתשובה סי' ר"מ אזל לשיטת הפוסקי' דלא עבר המפקיד כל שהוא בביתו של עכו"ם יעו"ש:

7אך לפענ"ד נראה דמלבד דגם להרדב"ז כל שמתנה בפירוש שאם לא החזירו לו הרי הוא נתון לו מעכשיו אם לא יחזיר לו לזמן פלוני כמ"ש בפרי תאר סי' ק"כ ס"ק ט"ו יעו"ש אף גם דלפענ"ד גוף הדין תמוה דבאמת מה שהמפקיד עובר על בל יראה והרא"ש כתב הטעם כיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו של המפקיד קרינן ביה ועיין ט"ז סי' ת"מ ס"ק ד' וזה רבות בשנים שהארכתי בזה דהדבר נראה דהרא"ש ס"ל כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף פ"ה שרשות הנפקד שהחפץ מונח בו הוה רשות המפקיד ובאמת שהמהרי"ט בראשונות סי' ס"ה חולק על זה והקצוה"ח סי' קפ"ט האריך לקיים דבריו וגם אני בהרבה תשובות הארכתי לברר הדברים ואכ"מ ועיין בביצה דף מ' דבייחד לו מקום נעשה ביתו של המפקיד ועיין ב"מ דף מ"ם ועיין בחבורי יד שאול בכמה מקומות שהארכתי בפרט זה ולפ"ז זהו כשבאמת הפקיד אצלו אבל כאן זה נתן לו במתנה על מנת להחזיר וא"כ ממנ"פ בעת שהוא עדיין מתנה ולא הויא זמן החזרה ודאי אינו ביתו של הנותן ובעת שמחזיר לו אינו בביתו ואם אינו רוצה להחזיר הוה פקדון דבפקדון פשיטא דהמקום שמונח ודאי לא הוה של המפקיד ואם כן ממנ"פ לא מקרי ביתו של המפקיד ולמה יעבור על בל יראה וזה ברור כשמש שלא שייך לתורת פקדון כלל אף אם נודה לסברת הרדב"ז מכ"ש שרבים חולקים על הרדב"ז ועיין מחנה אפרים הלכות מאכלות אסורות וכבר הארכתי בדברי המחנה אפרים תילי תילין ואכ"מ. ומ"ש לתמוה על מ"ש הבה"ז דלא מועיל קנין חצר דאין שליחות לעכו"ם דא"כ גם אגב קרקע לא מועיל דמבואר בסי' רל"ה ס"ה דכל שאינו מועיל חצר גם קנין אגב קרקע לא מועיל דזה נכלל בכלל קנין חצר לא זכיתי להבין דניהו דבקטן לא מועיל אגב קרקע ג"כ דהקטן אין לו שום קנין אבל מכל מקום בנכרי דהוא בר הקנאה רק שאינו בר שליחות שפיר י"ל דחצר לא מועיל ואגב קרקע מועיל וזה פשוט:

8ומה שהאריך לומר דל"מ מה שנהגו המוזגים ומחזיק הפארפניציא והאופים לחם שאינם מוכרים לעכו"ם כלל כל מדה בסך קצוב ולהוזיל קצת מהמקח ומקנה מעכשיו רק שנותנים לעכו"ם ומפשרים ליתן לו שכר קצוב עבור שכר פעולתו כל ימי הפסח וצוח מעלתו דזה הוה כמצוה לפועלו שימכור חמץ בפסח:

9והנה מה אומר ומה אדבר צדקו דבריו מעלתו:

10והנה ביום א' פסח תרט"ז שאל אותי הרב מו"ה ישכר דיין מק"ק סקאהל במה שמבואר בסי' ת"מ ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל אחר גם המפקיד עובר בבל יראה מטעם קבלת אחריות וע"ז הקשה הא מכי מטי זמן איסורא נתייאש ממנו וא"כ פקע שמירתו וקבלת אחריותו דהרי היא כעפרא בעלמא ולא שייך קבלת אחריות ושמירה כלל. והשבתי דמלבד דדעת המג"א סי' תמ"ג דחייב באחריות על שלא מכר החמץ אף גם דהרי בב"ק דף צ"ג מחלק הש"ס דבאתא לידיה בתורת שמירה אף שאמר לו שבור כדי מכל מקום חייב אף שמחל מכ"ש כאן היה בידו לשמור ולמכור החמץ פשיטא דכל דאתיא לידיה בתורת שמירה דחייב וז"ב:

11והנה ביום ד' קדושים עשרה למב"י הגיעני מכתב מהרב אבד"ק זבאריב הנ"ל ובו מונח העתק מה שכתב חתן הרב הגאון מו"ה אברהם תאומים ני' אבד"ק בוטשאטש מה שמתנצל ע"ד השטר מכירה שהנהיג לכתוב בכו"ה והנה תורף דבריו שלעכו"ם פרט כל המקומות וכל מיני החמוצים שיש לכל אחד ואף שלא מסר המפתחות הא כיון שיש לו רשות ליקח המפתחות לא אכפת לן מידי דהוה אמוכר דבר שהוא במק"א דאין צריך מסירת המפתח. והנה כל דבריו לא יועילו:

12אמנם באמת כל השטר מכירה הוא שחוק והיתול כאשר יראה המעיין בזה ואין להאריך. והנה ביום הנ"ל הגיעני תשובה מהמופלג מו"ה שמעון צבי ווינער ני' במה שדרך חותנו לתת לבע"מ גוים העושים בזכוכית עבור שכר מלאכתן קויטליך לאיש א' שהו' יתן להם מה שרוצי' ליקח על סך כך וכך ועבור זה ששולח לאיש הלז תמיד נותן לו איש הלז עשרה פריצענט למאה והאיש הלז מכר להיי"ש ושאר חימוצים שלו לנכרי ובחוה"מ נתן חותנו קויטליך להאיש הנ"ל שיתן להם מה שירצו וע"ז כתב מעלתו דחותנו משתכר באיסורי הנאה דאף דהמ"א כתב בסי' ת"נ דמותר לומר לתת לפועל שלו חמץ היינו שם שאינו נהנה בזה וגם בזה חולק הח"י שם אבל כאן נהנה חותנו בזה שהרי עי"ז יתן לו האיש הנ"ל עשרה פריצענט למאה ואם לא יתן להם דברים חמוצים הרי יחזרו על בעל הבית ויתן להם מעות נמצא הוה כמשתכר באיסורי הנאה:

13והנה אף שיש לפקפק דאינו נהנה רק בסתם ובגרמא בעלמא אמנם לא הבינותי דהרי אותו האיש מכר החמץ שלו להנכרי וא"כ הנכרי מוכר להם החמץ ואף דאפשר הנכרי לא היה רוצה לקבל הקוויטיל רק ע"י שהאיש הלז אומר לו שיקבל הנה ל"מ אם זה האיש אמר קודם הפסח להנכרי שאם יביאו לו קוויטליך הלז יוכל לקבל והוא יקבלם מידו לאחר פסח בפרעון חובו מה בכך ואף בפסח עצמו גם זה אינו רק כמגלה דעת שזה הקוויטיל הוא איש בטוח ויוכל לקבל הקוויטיל והוא יקבלם מידו בפרעון אחר הפסח אינו רק מגלה דעת בעלמא והערמה בעלמא ובדרבנן מותר הערמה וזה ברור ופשוט לפענ"ד:

14ומ"ש מענין העניס שהיה ליהודי עניס ורוב היה מבושל וקודם פסח מכר לנכרי כדינו ובפסח לקח היהודי העניס הנ"ל בחוה"מ וכ' מעלתו דזה הוה כקונה חמץ בפסח וצריך להשליך העניס לנהר וגם היהודי המוכר יש לקנוס אף דהוה מקבל דמי חליפי חמץ כמבואר בסי' תמ"ג בסופו אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה באמת כבר האריך הנוב"י במהדו"ק חלק או"ח סי' י"ט על מ"ש הרמב"ם קנה חמץ בפסח דלוקה שעבר על בל יראה דאיך שייך קניה בזה אמנם באמת ניהו דלא זכה מכל מקום קנה לענין זה שיתחייב בבל יראה כמ"ש הר"ן בע"ז פרק כל הצלמים דמועיל זכותו לענין זה שיתחייב עי"ז בבל יראה והארכתי בזה בהרבה מקומות ולפ"ז כאן שמכר להנכרי העניס וזה הנכרי קנה העניס א"כ במה יוכל המוכר להפקיע קנייתו הלא כבר מכרו לאחר וכעת אסור לו לזכות וא"כ לא היה לו מה למכור אחרי שכבר מכר לעכו"ם וממילא נתבטל המכירה וצריך להחזיר המעות להקונה העניס והעניס נשאר של הנכרי הקונה ואף שהמוכר גלה דעתו שחוזר מהמכירה לא מועיל ואף אם ירצה לחזור לא יועיל אמנם בגוף הדין הדבר פשוט דטעה דעניס אינו מין חמץ כלל כמבואר באו"ח סי' תנ"ג בהג"ה ואף שמחמירין שלא לאכלו אבל אינו רק חשש בעלמא ופשיטא דלא נאסר כלל וז"ב ודו"ק:

15מה שהקשה על הפרומ"ג בסי' תמ"ד ס"ק א' באשל אברהם במ"ש דמצה של מצוה בע"פ בשבת אסור לטלטל דאינו ראוי וע"ז הקשה דראוי לקטנים ולעכו"ם הנה מעכו"ם מרגיש הפרי מגדים בעצמו שם וכתב דאין דעתו לתנו לעכו"ם וציין להמג"א סי' תמ"ו ס"ק ב' ואם כן הוא הדין לקטנים יש לומר דמיירי באין לו קטנים או שאין לו למצות מצוה כי אם אותן מצות ולא יתנם להקטנים בשום פנים מה שהקשה דאיך מוכרין חמץ בא"י והא צריך למכור ולהשכיר החדר והרי אסור למכור ולהשכיר דירות בא"י כמבואר ביו"ד סי' קנ"א לק"מ דכל הטעם הוא משום לא תחנם וכאן עושה בשביל עצמו וכעין מ"ש הר"ן בשם י"מ לענין מה ששחרר ר"א עבדו להתפלל ועיין מג"א סי' צ' ומה שהק' המ"א עיין מ"ג שם וביד שאול סי' רס"ז וז"פ:

16והנה הגיעני שנית מכתב מהנ"ל וכתב שכוונתו היה שהעניס היה מבושל ביי"ש ואם כן הוה חמץ ועל מ"ש לו דלא שייך קנייה בחמץ בפסח וא"כ לא היה שלו וע"ז האריך כיון דלקחו שלא מדעת הנכרי שוב עכ"פ הנכרי לא נתחייב בגניבה דהרי באמת היה הערמה בעלמא רק דהוה כמקבל אחריות בביתו של עכו"ם על חמצו של עכו"ם כמ"ש במק"ח סי' ת"מ וא"כ שוב נתחייב באחריות וא"כ שוב הרי היא של ישראל ול"ש שמוכרו שנית לעכו"ם דהא אסור למכור לעכו"ם והו"ל כשלו. והנה קשר חבל בחבל הבל בהבל ובאמת גוף דברי המק"ח תמוהים כמו שכתבתי למעלה וגם כאן ל"מ מכירה כלל דכבר מכרו לנכרי וגם גזילה לא שייך כאן דהרי באמת אין המכירה רק הערמה בלבד אם כן לא שייך גזילה בזה דאת מי גזל ושלו אינו שכבר ביטלו ופשיטא דמותר ומכ"ש אם מערבו עם רוב עניס כשר דודאי מותר כמ"ש בשו"ת פ"י לענין יי"ש עצמו לאחר הפסח ומכ"ש בזה. ומ"ש על הפרמ"ג וכתב הוא דלא עיינתי בפרמ"ג שבתחלה מיירי במצת מצוה ואח"כ מיירי בשאר מצה אבל דברי נכונים דמ"מ כל שאינו רוצה לתת לעופות ואין לו קטנים אפשר דאסור בטלטול. ומ"ש לתמוה על הט"ז סי' קפ"ט ס"ק ב' לענין שאין לומר האל כל שכבר אמר אלקינו וע"ז תמה מברכת ב"ש אף שכבר אמר אלהינו נתקן האל אב הרחמן ושם נתקן פ"ז תיבות: הנה אפשר לומר דשם כיון דצריך לרמז פ"ז תיבות היה צריך להוסיף האל ומ"ש להסתפק אם שמע מאחד ברכה לבטלה אם מותר לענות אמן וכתב שלא מצא גילוי לזה תמהני דהוא מפורש באו"ח סי' רט"ו סעיף ד' ועיין מג"א שם: