שואל ומשיב מהדורא תנינא ג:קלא

1להרב מו"ה מיכל הובנר דיין ד"ק ניזניב:

2במה שבא לפניו שתחבו כף של בשר אב"י ברוטב אבל לא תחבו רק מקצתו ברוטב לשאוב הזוהמא ואח"כ נערו בו מאכל עם חלב רותח ולא היה בו רק א' קווארט ואנן נוהגין לשער נגד כף ב' קווארט או לכל הפחות א' וחצי קווארט כמ"ש הפרי מגדים והכשיר המאכל מטעם כיון דלא נערו רק מקצת הכף א"כ לא היה ב"י רק מקצת הכף ויתר הכף היה שאב"י וא"כ נגד מקצת הכף ואף נגד רוב הכף יש ששים אף בקווארט לבד ואחד ערער עליו כיון דהפרי מגדים כתב באו"ח בהנהגת או"ה סדר שני אות י"ג דאמרינן מלתא דלא רמיא עליה דאיניש ויש לחוש שמא תחב כל הכף וא"כ לא היה ששים ואף שכתב הפרי מגדים שניכר הרושם בכף כאן שתחבו אח"כ הכף בחלב שוב אינו ניכר הרושם ואסור וע"ז כתב מעלתו דברי הש"ך סי' צ"ד ס"ק ס"ח שכתב לחלוק על המהרש"ל ובזה אין די סמיכה דהט"ז שם הסכים להרש"ל וכ"כ הט"ז סי' צ"ו ס"ק ד' וכן עיקר גם מ"ש מעלתו לסמוך על הנו"ב סי' ט"ז חלק יו"ד מהדו"ב אינו נוח לי דהחילוק אינו ברור אך מ"ש כיון דעשה כדי לשאוב את הזוהמא אין דרך לתחוב כל הכף כדי שלא יקלוט השומן שע"פ הקדירה והתבשיל א"כ בכהאי גוונא כל שעושה בכוונה עכ"פ לצורך דבר אחר כדי שלא יקלוט השומן אף שלא נתכוין לצורך או"ה שפיר שייך מלתא דרמיא ומדקדק בזה וכמ"ש הרב השואל בשו"ת צ"ץ סי' ס"ה ואף שהוא חולק ע"ז כבר הסכים בחק יעקב סי' תמ"ז ס"ק ל"א כדעת השואל בצ"ץ שם וכן נראה משו"ת מהרי"ט חלק אהע"ז סי' ל"ג דכל שדקדק לחפש בחגורתו מתחת למדיו משום ממון שפיר יכול להעיד דמת אף דהוה מלתא דלא רמיא לענין הקבורה והמיתה מכל מקום עכ"פ רצה לכוין כדי שיהיה לו מעות ומסתמא ידע היטב שמת ע"ש וזה כסברת השואל בצ"ץ שם הנה יפה כיון מעלתו בזה וכבר הארכתי גם אני בתשובה אחת בדברי הצ"ץ וגם יש לצרף כאן מ"ש בתשובה אחת בשם הגאון החסיד מו"ה אייזיק ז"ל מקאריץ בעהמ"ח ברית כהונת עולם ליישב קושית העולם בהא דיליף מגעולי מדין ודלמא היה הגיעול משום בשר בחלב ובב"ח טעם כעיקר מן התורה לכולי עלמא ואמר שמחשש בשר בחלב יש להעמיד הקדירה בחזקת כשרות והיתר דבשלמא בשביל שאר איסורים יש להאיסור חזקת איסור והרי נתערב כאן איסור ולא שייך חזקת היתר משא"כ בבשר בחלב וכן הוגד לי שכ"כ הגאון בכסא דהרסנא והרבה הארכתי בזה ובאמת לפמ"ש התוס' ביבמות פ"ב ובהר"ש יש להמתיק הדבר דבתערובות איסור לא שייך חזקת היתר דאינו מרע להחזקה דאמרינן דבאמת היה היתר רק שהאיסור שנתערב אסרו משא"כ בבשר בחלב ולפ"ז גם כאן היה להקדירה והמאכל של בשר חזקת היתר אף שתחבו בו כף של בשר לא נאסר כלל ונשאר בחזקת היתר וא"כ יש לומר דהיה מקצת הכף ואף דעכ"פ תחב בודאי והספק הוא רק אם במקצת או בכולו מ"מ לא שייך איתרע דעכ"פ היה הכל היתר ושפיר פסק וכיון דסמך סמך ובודאי היה סמ"ך כנלפענ"ד. איברא דאנן פסקינין דמבליע בכלו וע' מג"א ס' תנ"א ואין מקום לפלפולו. והנה בגוף שיטת רש"י לענין טעם כעיקר דבקדשים אסור במשהו ולפענ"ד היה נראה דטעמו הוא לפמ"ש הרמב"ם דכ"ח דצריך שבירה לא היה רק בחטאת ותמה הבה"ז מהא דאמרו אין כ"ח יוצא מידי דפיו וכתב הצ"ק דשאני חטאת דאף במשהו אסור ולכך ל"מ הגעלה ע"ש ולפ"ז מבואר דבקדשים דהיינו חטאת אסור אף במשהו ויש להאריך בזה ולא נפניתי כעת:

3והנה דרך אגב ארשום מה שאמרתי זה רבות בשנים במה שמקשה רבא בחולין דף צ"ז אלא בב"ח מאן טעים ליה והקשו התוס' למה לא פריך מהא דתני אם יש בגידין בנותן טעם וכן הקשו בע"ז ממים ביין בנו"ט והנה ע"ז הקשיתי דודאי ידע הש"ס דעכו"ם מצי לטעום רק דעכו"ם אינו נאמן אף במסל"ת רק בדרבנן וטעם כעיקר בבשר בחלב דאורייתא וכמו שהקשו הט"ז והש"ך ריש סי' צ"ח ולכך בשאר איסורים דאינן רק דרבנן ול"ש טעם כעיקר מן התורה שפיר ידע דעכו"ם מצי טעים אבל בבשר בחלב דטעם כעיקר דאורייתא שפיר מקשה אך מה דהקשו מטיפת חלב דמבואר דאם יש בנו"ט אסור אינו מיושב. אך דהומ"ל להיפך דשם אינו מבואר רק דאם יש בנו"ט אסור ולא קתני סתם בנו"ט דמשמע בין לקולא ובין לחומרא א"כ לחומרא דאם יש בנו"ט אסור ודאי מהימן עכו"ם במסל"ת וקמ"ל דאף דבב"ח שייך חזקת היתר וכמ"ש למעלה אפ"ה אם אומר דיש בנו"ט אסור ולק"מ ולכך מקשה מקדירה שבשלה בה בשר דמבואר בנו"ט והיינו דאם אין בנו"ט שרי וכמו בתרומה דתלוי בנו"ט וא"כ אף לקולא אמרינן בנו"ט ושפיר מקשה. אמנם עדיין קשה דהא שיטת הרשב"ם וכ"כ המהריב"ל דטעם כעיקר דאורייתא אינו רק במאכל אבל בקדירה זה הוה טעם קלוש ואינו מן התורה אף בב"ח וא"כ מה ק"ל מקדירה הא שם לא הוה טעם כעיקר דאורייתא אמנם נראה דהרי הרשב"א כתב בשם רבותינו הצרפתים הובא בב"ח סי' צ"ח דדוקא בשר בחלב הוה רק טעם אבל חלב לבשר הו"ל ממש ולפ"ז שם דבשלו חלב בהקדירה שפיר הוה ממש ואסור מן התורה אבל זה אינו דהקדירה אינה מוציאה החלב ממש רק הטעם שנבלע בתוך התערובות של הקדירה שיש בה טעם בשר אמנם נראה כיון דהקדירה אסורה בהנאה דיש בה בב"ח וא"כ לענין הנאה מהקדירה לא שייך טעם כעיקר והרי אסורה הקדרה כל שיש בהחלב ובשר וז"ב לפענ"ד. והנה הש"ך כתב ונאמן במסל"ת משום דאפשר למטעמיה לקפילא ומרתת וצריך ביאור הא במסל"ת לא שייך מרתת כמ"ש בעצמו ובשם מחו' הגאון מוה' גרשון ז"ל והוא בעל עבודת הגרשוני ומצאתי בפרי מגדים שהרגיש בזה אך נראה דמסלפ"ת דהיינו שיודע שנ"מ לענין הטעם רק שא"י אם איסור והיתר תלוי בזה וכעין מ"ש הש"ך בסי' ס"ט בכה"ג שייך מרתת וז"ב:

4והנה הש"ך כתב בס"ק ה' דלענין טעימת חלב או בשר כמו בצנון מועיל טעימת ישראל והקשה אותי ש"ב החריף מו"ה אברהם לבוב נ"י הא לפמ"ש הרי"ף לענין פת שאפאה עם הצלי ל"מ טעימה דהא הו"ל דבר שיש לו מתירין וה"ה בזה ולק"מ דלא קי"ל כשיטת הרי"ף ועיין בר"ן בנדרים נ"ב וגם התה"ד לא ס"ל כן כמו שכתוב לענין בשר ששהה ג' ימים דלא מקרי דבר שיש לו מתירין לצלי דלא נאסר מעולם והארכתי בזה בתשובה ואכ"מ. והנה הט"ז בסי' ק"ה ס"ק ג' הקשה על מ"ש בש"ע שם דספק כבוש אסור דהיינו ספק נכבש בו מעל"ע או לא אמאי לא מוקמינן אחזקת כשרות דבתחלה דלא נחזיק ריעותא מספק ולא זכיתי להבין דהרי בכל תערובות איסור שייך חזקת כשרות ואפ"ה לא מוקמינן ומשום דהא להאיסור יש ג"כ חזקת איסור ואנן אמרינן דקיבל טעם מהאיסור ולא שייך בזה חזקת היתר דבאמת היתר הוא רק שקיבל טעם מהאיסור וכמ"ש התוס' ביבמות פ"ב ובר"ש פ"ז דתרומות ומג"ש בפסחים דף יו"ד בסוגיא דתשע צבורין וה"ה כאן דיש חזקת איסור ולמה לא יאסר ובזה נראה לפענ"ד דבבשר בחלב לא שייך ספק כבוש וא"צ לטעם של הרמ"א דכבוש מותר מן התורה רק דשם דשניהם היתר שוב שייך חזקת היתר ועיין כו"פ דמביא בשם דמשק אליעזר דחוכך דגם כבוש בשאר איסורים אינו מן התורה וא"כ יקשה למה ספק כבוש אסור ולפמ"ש מבואר החילוק שבין בשר בחלב לשאר איסורים:

5והנה בנקודות הכסף תירץ דלא שייך חזקת כשרות כיון דנשרה בו איתרע חזקת כשרות ועיין כו"פ שהקשה הא אף בהוגלד המכה וכדומה כל דלא הוה תרתי לריעותא לא מחזקינן איסור למפרע ע"ש ולפענ"ד לק"מ דהא מזמן לזמן מחזקינן איסור כמבואר בסי' תס"ז במ"א ואף דכל הטומאות כשעת מציאתן אינו רק בקדשים מכל מקום מחמרינן אף בחולין ועיין באחרונים במ"א שם וה"ה כאן. ובאמת בלא"ה תמוה דברי הנקודות הכסף והפר"ח דהרי באמת הט"ז והש"ך הקשו בכל כבוש בכלי דנטל"פ במעל"ע ואמאי יאסור וצריך לומר כמ"ש המג"א דהפגימה והבליעה באים כאחד ולפ"ז לא שייך לומר דאתרע חזקתו כל שנשרה בו דהא עד שנכבש בו מעל"ע לא בלע כלל ואטו אם יונח היתר צונן בכלי איסור יהיה ריעותא הא לא בלע כלל ולא שייך דאתרע החזקה וצריך לומר דהנקודות הכסף יתרץ דספק כבוש היינו באיסור והיתר שנכבשים יחדיו בכלי אחד וחיישינן שקבלו טעם זה מזה ובזה לא שייך נטל"פ בבעין. ובזה אמרתי דבר נחמד במה שהוגד לי בשם הפנים יפות שהקשה בפ' מטות דאם נימא דכבוש כמבושל מן התורה בשאר איסורים אמאי לא צותה התורה להגעיל מה שנכבש בתוכו ואמאי פרטה דוקא אשר יבא באש ואשר יבא במים ולא פרשה מה דינו אם נכבש בתוכו ולפמ"ש אתי שפיר דהא באמת אטו ודאי נכבש בתוכו מעל"ע שלם ורק דיש ספק שמא נכבש והרי בספק כבוש בכלי מוקמינן אחזקת היתר מיהו יש לומר דבגיעולי עכו"ם לא שייך חזקת היתר דהרי חיישינן שמא נתבשל בו איסור ולא שייך חזקת היתר מיהו שוב הרי צותה התורה להגעיל אשר יבא באש ובמים וא"כ ממילא לא צריך למכתב משום גיעולי כבוש וכמ"ש. אמנם בלא"ה יש לומר בסברת הנקודות הכסף ליישב קושית הכו"פ דאמאי לא נימא דהשתא הוא דאתרע דלפמ"ש בשו"ת חות יאיר והכו"פ החזיק על ידו דלכך לא הוה נטל"פ דגם עד מעל"ע בולע לאט לאט רק שאינו נרגש טעם מורגש רק במעל"ע וא"כ לא נפגם ולפ"ז שוב לא שייך חזקת כשרות דגם בפחות ממעל"ע עכ"פ בלע רק שאינו מורגש טעם מורגש אבל עכ"פ אתרע החזקה. מיהו יש לומר כיון דכל המעל"ע לא ידענו כמה היה הבליעה ומתי בלע וכל רגע ורגע יש לומר דלא בלע אז רק אח"כ דאטו בולע בכל רגע א"כ לא יצטרך מעל"ע וע"כ דלאט לאט בולע ושוב הוה חזקה דלא נתבררה בשעתה וגם אם נימא דהפגימה ובליעה באין כאחד אכתי יקשה דממנ"פ אם הפגימה בא מקודם ודאי מותר ואם הבליעה בא מקודם הא קודם מעל"ע לא בלע וגם אם באו כאחת אמאי יאסרו הא תיכף לאחר מעל"ע מותר ושאני נותר דהתורה רצתה לאסור טעם נותר אף שנפגם אבל כאן אף דחז"ל אסרו קדירה שאב"י הא כל הטעם דאסור הוא משום שני טעמים או דגזרינן אטו בת יומא וזה לא שייך כאן דהא כל שהיא בת יומא ולא עבר עליו מעל"ע מותר וגם לטעם השני דקיבל טעם לשבח אף שנקלש הטעם אח"כ באיסורין אסור הא זה לא שייך כאן דהא באמת קיבל טעם פגום רק שבאו כאחת אבל מכל מקום טעם לשבח לא קיבל מעולם ולמה יאסר מיהו לשיטת הרשב"א והר"ן סוף ע"ז דגם אב"י אינו נבילה שאינה ראויה לגר רק דלא יוכל לתת טעם לשבח אבל בהכלי נשאר נבלה גמורה שעדיין ראוי לגר א"כ יש לומר דגם בכבוש מעל"ע עכ"פ בהכלי יש טעם גמור רק שלהמאכל לא תוכל לתת טעם מושבח וא"כ הוה כשאר אב"י דאסור ודו"ק היטב:

6והנה הוגד לי בעש"ק בא ה' שבט תרי"ז מה שנשאל הרב הדיין מוהר"פ קארפ שהיה כלי של חלב ספק בן יומו ובשלו בו בשר עוף אח"כ לקחו אותו בשר עוף ובשלו עם בשר בהמה וע"ז אמר דלכאורה אותו בשר עוף לא נאסר בתחלה דהו"ל ספק דרבנן דבשר עוף בחלב אינו רק דרבנן וספיקא דרבנן לקולא מיהו אח"כ כשלקחו בשר עוף ובשלו אח"כ עם בשר בהמה שוב נתעורר ספק תורה וע"ז אמר דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתירא דלעוף הוה מותר ורק אח"כ הבשר בהמה נאסר והו"ל נ"ט בר נ"ט ואמרתי דזה טעות דאם נחזיק בנ"ט בר נ"ט והיינו שהיה ב"י דהא לגבי בשר בהמה הוה ספק תורה שוב אין כאן נ"ט בר נ"ט דהא אם היה ב"י נאסר גם העוף. ולכאורה רציתי לומר דכיון דלגבי בשר עוף אנו אומרים דהוא אב"י א"כ שוב גרע מנ"ט בר נ"ט וכעין שכתב הש"ך ביו"ד סי' פ"ז ס"ק ל"א לענין קיבה בחלב קרוש דחשוב כפירשא בעלמא אבל זה אינו דשם שאני דהחלב הקרוש ואין כח בפירשא לקבל טעם גמור ושיתנה לתוך חלב גמור נ"ט אבל כאן כל שלגבי בשר בהמה אמרינן דאסור משום דחוששין שמא היה הכלי ב"י ושוב אסור ובלא"ה נראה לפענ"ד כיון דלגבי הבשר בהמה מחזיקין שהוא ב"י שוב גם לגבי בשר עוף מחזיקין כן דהא הוה זלזול לדרבנן כמ"ש מהר"ש חיון הובא במג"א סי' קפ"ד לענין ברכה רביעית ואין לומר דכאן לא בא בבת אחת דזה אינו דאדרבא כאן יש זלזול טפי דבתחלה הקלנו ואמרנו שאינו ב"י לפי שהיה ספק דרבנן ואח"כ נאסר הבשר בהמה בשביל שהוא ספק ב"י ואין לך מזלזל יותר מזה דמה שכבר החזקנו בהיתר נימא כעת שהוא אסור וגם מחזי כחוכא ואטלולא ועיין בחידושי רשב"א ריש נדה וגם גוף הספק אולי היא ב"י הוה ספק חסרון ידיעה ויוכל להיות שיתברר ע"כ נראה דהדבר ברור שהיא טריפה ודו"ק. ודרך אגב ארשום במה שהאריך המהרש"ל להשיג על הרשב"א בש"ע יו"ד סי' צ"ח ס"ב והט"ז יישב דברי הרשב"א וסתם דבריו. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בא"מ כל הטעם דאסרינן עד ששים משום שטועמין האיסור ולפ"ז כל שנתערב במינו ובשאינו מינו א"כ ע"י שנתערב במינו ובטל ברוב מה"ת א"כ אף שאח"כ יוצא לאינו מינו לא טועמין בו טעם איסור שהרי גם המינו של היתר שרבה עליו נו"ט באינו מינו וא"כ מרגישין טעם היתר דהמב"מ בטל מן התורה ולא מרגישין באינו מינו טעם האיסור שהרי גם ההיתר יש לו טעם זה וזה מותר וא"כ שוב אין לחוש רק שמא המינו של איסור לא נתפשט במינו רק באינו מינו לבד וע"ז אמרינן סליק דהיינו כמו לר"י דמין במינו במשהו ובשאינו מינו בששים ואמרינן סליק והוה כאילו נפל לא"מ עם המינו ביחד עכ"פ ולא חשבינן שנפל המינו במינו לבד ואוסר במשהו רק כאילו נסתלק המינו ה"ה להיפך אמרינן דנפל רק למינו בלבד ואח"כ נתפשט לאינו מינו ושוב מותר דאין מרגיש האיסור של המינו דגם ההיתר יש לו טעם זה ודו"ק היטב. והנה בחולין דף צ"ז אמרו מריש הוה קשיא לי קדרה שבשלה בה בשר וכו' כד שמענא להא דאר"י לטעמיה קפילא ארמאה וכו' ותמה בכו"פ דמה ראיה דשם הוה טעם כעיקר דרבנן משא"כ בבשר בחלב. והנראה דהנה הקשה תלמידי החריף מוה' שמואל ביק נ"י דלשיטת הנוב"י דציר דגים אף בבישול אינו רק דרבנן וא"כ מה ראיה מכלכית באלפס לשאר איסורים ואמרתי בזה דהכי כוונת הש"ס דניהו דאינו רק דרבנן הא כל הטעם דהוא דרבנן בשביל דאינו רק זיעה בעלמא וא"כ אם בזה שאינו רק זיעה ולא טעם גמור יוכל קפילא ארמאה להרגיש וכ"ש בטעם גמור דודאי יוכל נהרגיש ומעתה מיושב גם קושית הכו"פ דניהו דהוא דרבנן מכל מקום אינו הרגשה גמורה ודו"ק ובפשיטות יש לומר דכילכית באלפס הי' גוף איסור נמחה וא"כ זהו איסור דאורייתא וגם לפמ"ש במק"א דכילכית עם בשר הוי סכנה ואפ"ה סמכינן על קפילא ועיין בסי' קט"ז בט"ז ונקודות הכסף וכ"ש בבשר בחלב ודו"ק היטב: