שואל ומשיב מהדורא תנינא ג:כד

1הנה התוס' בע"ז דף ע"א הקשו לר"י דס"ל מעות קונה במתנה ובמציאה במה יקנה דליכא כסף וכתב דאם לא שייך כסף אז משיכה קונה ובדף ע"ב הקשו דא"כ גבי גזל דליכא כסף יקנה במשיכה וכתבו דשאני מתנה ומציאה דבהיתירא אתי לידיה ע"ש והנה ממתנה לפענ"ד לא זכיתי להבין דהרי כתבו התוס' בפסחים דף כ"ב ד"ה ואבר מן החי דמה שמחזיק לו טובה חשוב כמשתכר וא"כ ממילא במתנה דאי לאו דעביד ליה ניחותא לא הוה יהיב ליה א"כ מה לי שלקח מעות או הנאה ששוה כסף וא"כ הו"ל ככסף דעכ"פ אותה הנאה שוה פרוטה ועיין ברמב"ן וריטב"א בגיטין דף ל"ח שכתבו גבי ר"א דשחרר עבדו דאף דשייך לא תחנם כאן כיון שעושה לטובתו כדי שיהי' לו מנין לא חשוב חנם דקבלת טובה חשוב כסף ועיין מג"א סי' צ' וא"כ חשוב ככסף. שוב נזכרתי שכן אמרו בהדיא במגלה דף כ"ו דאית ליה לחד דמתנה הוה כמכר דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה קיהיב ליה הלכך הו"ל כמכר אברא דבב"מ דף ט"ז נחלקו גם כן ר"א ורבינא ושם אמרו דמ"ד מתנה כמכר אי לאו דארצי קמיה לא הוה יהיב ליה ולא אמרו כדאמרו במגלה דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה. אמנם נראה לענין שיתחייב אי חזר וקנה להחזיר לו לא שייך לומר דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא קיהיב ליה דניהו דאותה הנאה שהי' לו שו"פ יתחייב לקיים באמונתו להחזיר לו אח"כ דזה בודאי כיון דעכ"פ לא הגיע לו מעות אינו שוה כ"כ הנאה שיתחייב לקיים באמונתו ע"כ לומר הטעם דאי לאו דארצי קמיה דמה שהי' לו הנאה בשעה שנתן לו אינו כדאי שיתחייב אח"כ וז"ב ופשוט:

2ובזה מיושב קושית הטורי אבן במגילה דהקשה דברי הש"ס ב"מ ומגילה אהדדי. ולפמ"ש אין הענינים שוים וכמ"ש ועיין בחיבורי יד שאול מ"ש בזה בסי' ע"ד אבל מ"ש כאן נראה נכון. ובזה אני אומר במ"ש הרמב"ן והריטב"א הובא בשטה מקובצת ב"מ דף מ"ח ליישב הקושיא במתנה במה קני וכתבו דקני בחצרו או בק"ס והקשה בברכי יוסף סי' תרנ"ח דא"כ בהא דאמרו בסוכה דף מ"א שאמרו כל מי שיגיע לידו במתנה הרי הוא שלי דשם קשה במה קני דשם לא שייך חצרו דהוה חצר של שותפין וגם ק"ס לא שייך שם ובתשובה בעניני קנינים טיילתי בזה ארוכות וקצרות ולפמ"ש יש לומר דבאמת במתנה הו"ל כמכר וע"כ דהרמב"ן רצה לתרץ גם אליבא דמ"ד דמתנה לא הוה כמכר ולא מחשיב לה הנאה שיהי' מקרי כסף ולפ"ז אני אומר דזה דוקא במי שנותן לחברו מתנה והוא אינו מקבל ממנו אבל כאן שצריך גם הוא לצאת באתרוג שלו א"כ זה מחשב מכר גמור דהרי מגו דבעי לקנות גמר ומקני וכל כי האי חשוב ממון גמור וגם הרמב"ן מודה דקני במתנה דחשיב כסף וז"ב כשמש אברא דלפ"ז קשה היאך הי' מותר בשבת והלא באמת אסור בשבת אך שהרמב"ם כתב בפירוש המשנה שם דמותר לתת מתנה ביו"ט ועיין מג"א סימן ש"ו שהאריך בזה וב"י או"ח סימן תקכ"ז ולפ"ז זהו בסתם מתנה אבל כאן דחשוב ככסף ממש וזה ודאי אסור ביו"ט דדוקא מתנה דאינו רק ע"מ להחזיר וא"כ אינו שייך ממצוא חפצך דאינו מוציא דברי חדש דהרי צריך להחזיר ואינו רק לצאת בו י"ח מצוה בזה לא שייך ממצוא חפצך אבל כאן דצריך לקנות וצריך שיהי' נחשב ככסף א"כ שייך ממצוא חפצך דהא אינו ע"מ להחזיר והיא קושיא גדולה להמעיין ברמב"ם שם ועיין בספר בית מאיר סי' מ"ה מ"ש שם דמכר ודאי אסור ומתנה אינו כמכר וא"כ כאן דע"כ חשיב כמכר ואסור ובאמת לא ראה דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם שכתב בהדיא דהוה מתנה ע"מ להחזיר ומותר לתת מתנה ביו"ט ומשמע דוקא מתנה ע"מ להחזיר דאינו מוצא חפץ וכאן הרי מוצא חפץ חדש והיא קושיא גדולה וצ"ל דכיון דאין שבות במקדש לא אכפת לן בזה:

3ובזה מיושב קושית התוי"ט דבדף מ"ב בבהכ"נ לא מבואר תקנה זו ולפמ"ש אתי שפיר דשם הי' אסור משום שבות. והנה במ"ש דבמתנה לא שייך קושית התוס' דהוה כסף אמנם אכתי קשה ממציאה במה קנה ולפענ"ד נראה דבר חדש ע"פ מ"ש בתשובה לבאר הא דהבטה קני בהפקר משום דענין מה שצריך קנין הוא להוציא מרשות זה לרשות אחר אבל בהפקר דאין כאן רשות רק רשות של הקונה בלבד סגי בהבטה בלבד והארכתי בזה ולפ"ז במציאה דליכא כאן מקנה וא"צ רק שתצא לרשות הקונה לכך סגי במשיכה ומיהו משיכה אינו קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם כמבואר בסי' קצ"ח לכך צריך שיהי' בחצרו ועיין סעיף י"ד שם ובסמ"ע. ובזה אני אומר דמ"ש הרמב"ן דבמתנה קני בחצרו ובקצה"ח סי' קי"ח הקשה דחצר משום שליחות או משום יד ולר"מ דמעות קונות וא"כ יד גופא לא קני ואיך תקנה חצרו והניח בצ"ע ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כיון דמתנה היא א"כ סגי בשיסלק נפשו ממנו ושוב קונה בחצרו ושאני מכר דהמוכר אינו רוצה להקנות בלי מעות כמ"ש הרא"ש בכתובות פרק שני גבי נכסי דבר שטיא וא"כ שוב צריך לצאת מרשות המוכר לרשות הקונה לכך צריך קנין חזק מעות דוקא אבל במתנה דא"צ רק סילוק מזה והוא קונה מהפקר שוב סגי בחצר וביד דאף דאינו קונה ואינו קנין חזק במתנה סגי בזה וכ"ש במציאה וז"ב ולכך בגזל לא קני בחצר וק"ס ולא ביד דל"ש בזה קנין הלז ודו"ק היטב כי היא ענין נחמד הדק היטב: