שואל ומשיב מהדורא תנינא ג:לז

1יום ד' דחוהמ"פ שנת תרל"ג לפ"ק.

2ארשים מה שנתחדש לי בדברי הרמב"ם פ"ח מחמץ ה"ו ואח"כ כורך מצה ומרור כאחד ואוכלן ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפ"ע מברך ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע ואח"כ מברך וכו' על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת י"ד תחלה ומברך וכו' על אכילת הפסח וכתב הה"מ דרבינו הכריע כהלל והוא תימה דא"כ למה כתב דאם אכל מצה בפ"ע יצא וזה דלא כהלל וגם למה לא כתב שכורך פסח עמם וכבר תמה בזה הלח"מ וזקני שער אפרים סי' נ"ג יעו"ש שנדחקו. והנראה לפענ"ד דבר חדש דהנה הרמב"ם פ"י מק"פ כתב חגיגת י"ד רשות ואינה חובה ופשטת הלשון משמע דהוא דאורייתא רק שאינה חובה ועיין תוס' פסחים דף ע' ד"ה אף והנה קרבן פסח נאכל על השובע כדאמרו בפסחים דף ע' ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה דוקא קרבן פסח דרווחא לבסימא שכיחא שפיר נאכל על השובע אבל הלחם אי אפשר שיאכל עם הפסח דבעינן שיהיה ממצה והרי כבר הוא שבע:

3ובזה לדעתי כוונת הרמב"ם מה שהקדים שאוכל מצה ומרור וא"כ אוכל החגיגה והפסח והיינו דאי אפשר לאכול מצה עם הפסח דא"כ לא והנה ממנה ולפ"ז שוב אין נ"מ בין שיאכל מצה ומרור ביחד או כל אחד בפני עצמו מאחר דיאכלוהו אינו מוסב על הפסח ואם יאכל אח"כ עוד מצה ומרור עם הפסח הלא כבר הם רשות ואתי רשות ומבטל למצוה דפסח ולכך לא כתב הרמב"ם שכורך מצה ומרור עם פסח וז"ב. איברא דלפ"ז יקשה למה אמר ר"י חלוקין עליו חביריו על הלל וכפי מה שהגיה רב אשי אפילו זה בפ"ע וזה בפ"ע הא איכא למימר דברייתא דדרשה יאכלוהו כל אחד בפני עצמו היינו כשבא במועט דאז מביא חגיגה ונאכל על השובע אבל הלל דדריש לכריכה מיירי במרובה דאין מביאין חגיגה. אמנם רב אשי לשיטתו דס"ל חגיגת י"ד לאו דאורייתא כדאמר בפ"ק דחגיגה דף ח' ולא מצי לאוקמי קרא משום חגיגה אבל הרמב"ם דס"ל דרשות הוא אך מדאורייתא ע"כ ס"ל דאוכל כל אחד בפני עצמו:

4ובזה יש ליישב קושית רז"ה והרמב"ן במלחמות יעו"ש ועיין שער אפרים שם ושו"ת בית יעקב סי' ס"א. והנה התוס' כתבו בזבחים דף ע"ח ובמנחות דף כ"ב דמאי דאמרינן לא ליכול איניש מצה ומרור בהדדי דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא היא משום חיזוק המרירות דמבטל לטעם מצה יעו"ש ולפ"ז אם לא הי' חיזוק המרירות לא הי' מבטל. ובזה עמדתי על לשון התוס' בפסחים דף קט"ו הנ"ל דאמר השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכול והדר אכיל מצה וחסא בהדדי ונפלאתי למה שינה הש"ס מלשון מרור לחסא:

5אמנם נראה דהנה בפסחים דף ל"ט רבינא אשכחיה לרב אחא וכו' דהוה מהדר אמררתא א"ל מאי דעתיך דמרירן טפי הא חזרת תנן וכו' ואמר רבא מאי חזרת חסא א"כ משמע דחסא אינו בחוזק מרירות כל כך ולפ"ז בשלמא הלל דס"ל מצות אינן מבטלות זו את זו היה יכול לאכול מרור גמור עם המצה והפסח אבל אנן דמספקא לן דלמא כרבנן דמבטלות זו את זו בשלמא בתחלה דאוכל כל אחד בפני עצמו יכול לאכול המר יותר אבל אח"כ שאוכל בב"א אמרו שפיר חסא דאינו מר כל כך כדי שלא יבטל המרירות את המצה כנלפענ"ד ע"ד החידוד וע"כ הי' נכון לפענ"ד לאכול בכריכה חסא ולא מרור גמור ושוב מצאתי במכילתא על מצות ומרורים יאכלוהו מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלין אכילת שובע ע"כ והוא הדבר אשר דברתי ומטעם דפסח אינו דומה ללחם דבסימא הוא ונרגש טעמו גם על השובע משא"כ בלחם ובעה"י שזכיתי לכוין מדעתא דנפשאי: