שואל ומשיב מהדורא תנינא ד:קח

1בענין נטילת הלב אי הוה טריפה:

2נתתי אל לבי לתור ולדרוש במה שהעלה אא"ז הח"ץ ז"ל מסימן ע"ד עד סימן ע"ח באם לא נמצא לב בבע"ח אם כשר ונתלה דע"כ נאבדה דאי אפשר מציאת בעלי חי בלי לב והנה כמה קולמסי' נשתברו בזה ועיין שו"ת פנים מאירות ח"א סי' כ"ג כ"ד ובכו"פ וכמעט בכל האחרוני' בזה ואני מצאתי לכאורה מקו' שמשם משמע דאף ניטל הלב אפשר שתחיה בהא דאמרו בע"ז דף כ"ט ע"ב עורות לבובין ופירש"י שקורעין כנגד הלב ומוציאין את הלב דרך הקרע והנקב הרי שהבהמה עודנה בחיים ועיין בדף ל"ב שם שפירש רש"י שכן דרך ע"א להוציא הלב של שור דרך אותו קרע מחיים וכן אמרו שם דאם יש עליו קורט דם אסור ופירש"י שבידוע דמחיים נקרעה וכפי הנראה שכן היה משפט עבודתה שיוציא הלב מחיים דאם היתה הבהמה מתה תיכף כרגע למה לא המיתוה מקודם והי' מוציאין את הלב וע"כ שרצו שתחיה הבהמה רק שהלב יקריבו לע"ז ועיין בנדרי' דף י"ג ריש פרק ב' כעורות לבובין פירש הר"ן שהי' נוקבין העור כנגד הלב והי' מוציאין אותו כשהיא חיה ועיין ברמב"ן שנדפס מחדש על הלכות נדרי' בריטב"א ונימוק"י שם וא"כ משמע דאפשר שינטל הלב ותהיה הבהמה חיה וא"כ שוב עכ"פ טריפה לא הוה בודאי ואין מקו' לאא"ז הח"ץ לסמוך על מה שלא נמצא הלב דודאי לאחר שחיטה נאבד דדלמא ניטל מחיים ע"י חולי או קרע ואינו ניכר. ובאמת שמה שהביא מהכ"מ פ"י מה' שחיטה הלכה ה' שהמעיין יראה שלענין ניטל הלב לא הזכיר הכ"מ שהיא נבילה רק שכתב סתם שרבינו לא חשב אותן הנטולי' שאי אפשר לחיות אפילו שעה אחת לא מנאם אבל לא הזכיר הכ"מ בהדיא לב ותדע שהרי לענין אותן שאי אפשר להבראות חסר מנה בהדיא מוח ולב וושט וקנה הרי בהדיא דלענין נטילה אין לב בכלל. ובזה ניחא מה שהעתיק המחבר בש"ע סי' מ"ם ניטל הלב טריפה ועיין כו"פ ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הלב אינו נבלה מחיים רק טריפה ובאמת שיהיה נמצא בבריאה חסר בלי לב זה אי אפשר בשום פני' אבל שיהיה ניטל הלב ואפשר להתקיי' קצת לא נמנע שכן נראה מעורות לבובין וצע"ג. ואף אם נדחוק דעיקר הכוונה של אא"ז הח"ץ היא שלא יהיה בלי לב כשנימוק הלב ע"י חולי אבל ניטל ביד אפשר להיות א"כ עכ"פ קשה על הכ"מ דהיה לו למנות ניטל הלב בכלל הטריפות וגם שוב משכחת לה שניטל הלב מחיים והיא טריפה ולא ניכר לפנינו ואמאי הכשיר אא"ז הח"ץ ז"ל בלא נמצא הלב. והנה הכו"פ חידש שם דאף שאי אפשר לחיות בלי לב מ"מ לפעמי' נמצא אבר אחד שמשמש כמו לב והעיד דעדי' רופאי' האלו שהעידו לו כן ע"ש שהאריך בזה. ולפענ"ד קשה הדבר לומר כן דא"כ למה ניטל הלב טריפה בודאי יהי' רק ספק טריפה דשמא נמצא אבר אחר שמשמש כמו הלב ואף את"ל דבתר רובא אזלינן דברובא אין נמצא אבר אחר עכ"פ כשחי י"ב חדש מהראוי שמועיל בניטל הלב ואף דטריפה ודאי לא מועיל י"ב חדש ותלינן בנס כדי שלא להכחיש דברי חז"ל וכמ"ש הרשב"א בתשובה סי' צ"ח וכן קי"ל ביו"ד סי' נ"ז אבל כאן יש לקיי' דודאי יש אבר אחד המשמש כמו הלב וגם קשה בהא דאמרו בע"ז דף ל"ב יש שם קורט דם אסור אין עליו קורט דם מותר ופרש"י דאחר הפשיטו אירע בו כך ולמה לו זאת ולא נתלה דהוה מחיים ואף דלא ראינו בו לב אולי יש אבר אחר המשמש במקו' הלב ואין לומר דא"כ הוה עכ"פ טריפה מחמת ניטל הלב וכמ"ש דהו"ל ספק תורה דזה אינו דהיא גופה קשיא אמאי נתלה להקל ליחוש דלמא נמצא בו אבר אחר המשמש במקו' לב ועכ"פ טריפה הוה וגם הא בלא"ה עכ"פ לא נשחט ונמצא עור לבוב וא"כ למה לו לתלות דלאחר הפשיטו נעשה דלמא לא נמצא לב וגם דאדרבא נימא דבאמת ניקבו העור כדי ליטול הלב אבל לא מצאו בו הלב ולא היה תקרובת ע"ז ואינו מטמא ואינו אסור משום תקרובת ע"ז. עוד קשה לי בהא דאמרו בנדרי' שם דאם אמר כעורות לבובין דלא חל הנדר ואמאי נימא דנתכוין להתפיס בדבר המותר ובאופן שהי' עורות לבובין אבל לא נודע שהיה בו לב וא"כ שוב עכ"פ הפקיע מידי אבמה"ח כשישחטנו ויהיה מותר לב"נ דאף דאסור לישראל מספק או עפ"י רוב הא לב"נ לא שייך רובא כמ"ש בשו"ת נודע ביהודא מהד"ת חלק יו"ד ואחרי רבי' להטות נאמר לישראל ולא לב"נ וא"כ אולי היה מקו' לשחטו שיהיה מותר אף לישראל וכל שהועיל שחיטה עכ"פ להוציא מידי אבמה"ח מותר לב"נ ועיין ביו"ד סי' כ"ז וא"כ שוב הוה כמו דבר הנדור דמותר לזה ואסור לזה ואף אם נדחוק בזה דעכ"פ לישראל אסור מ"מ קשה אמאי כשנמצא קורט דם מטמא מחיים והו"ל תקרובת ע"ז הא הוה ספק שמא לא נמצא בו לב ובאמת הקורט דם מעיד שנקרע מחיי' אבל עכ"פ ספק הוה שמא לא מצאו בו לב ומכל מקו' חי דנמצא בו אבר אחר וא"כ הו"ל ספק טומאה ואף דאזלינן בתר רובא מ"מ בספק טומאה ברה"ר דאף רוב לא מועיל לטמא דכל רוב הוא ספק כמ"ש בשיטה מקובצת בב"מ גבי עשירי ודאי וא"כ כיון דכל ספק טומאה ברשות הרבים התירה התורה וא"כ אפשר דאף דיש רוב מותר. ואף שלפום רהיטא לא מצאתי ברעיוני שיהיה מוזכר דאף ברוב טהור בספק טומאה ברה"ר מ"מ לפענ"ד היא מוכרע דהרי ספק טומאה ברה"ר נלמד מהך דהתורה טהרה ודאי טומאה בציבור מכ"ש ספק טומאה והרי שם טומאה הותרה בציבור אף בנטמאו רובן מכ"ש דלא אזלינן בתר רוב. שוב ראיתי שהוא לימוד ערוך בפי רבינו הרמב"ם ז"ל פח"י מאה"ט ה"ב תשעה שרצים וצפרדע אחד ביניה' ברה"ר ונגע באחד מהם ספיקו טהור זה הכלל כל ספק ברה"ר טהור עד שיאמר נטמאתי בודאי ע"ש הרי אף ברובא דאיתא קמן אפ"ה ברה"ר ספיקו טהור ועיין נדה דף ח"י ובתוס' שם ד"ה אחר וא"כ שוב יקשה למה מטמא בודאי וצ"ע בכ"ז. וראיתי בפנים מאירות ח"א סי' כ"ד שהביא דברת אא"ז הח"ץ ז"ל שכתב דנקיבת הוושט אינה נבלה מחיים כמו שהוכחתי בתשובת הארוכה מכמה דפין על הנדון הלז וע"ז כתב בפ"מ שיפלא על האד' הגדול כמותו שהוכרח להאריך בתשובה מה שהוא תלמיד ערוך בחולין דף ל"ב דפריך על נקיבת הוושט הוה נבלה דלחשוב נמי דחזקיה ומשני כי קתני נבילה דלא מטמא מחיים אבל נבלה דמטמא מחיי' לא חשיב הרי מבואר שאין נקיבת הוושט מטמא מחיים ולא נמצא תשובה ע"ז מזקני הח"ץ ז"ל אבל אני תמה על הפ"מ שאם שהוא מתפלא על הח"ץ שהאריך בזה היה לו להתפלא על הרמב"ם והש"ע ביו"ד סי' ל"ג שכתבו בהדיא דנקיבת הוושט הו"ל נבלה מחיים והוא נגד ש"ס מפורש בחולין דף ל"ב וכבר התפלא בזה הש"ך סי' ל"ג שם אבל באמת כבר האריכו התב"ש והכו"פ לחלק דנבלה הוה מחיים אבל לענין טומאה אינו מטמא מחיים והביאו ראיה מדברי רבינו בפ"ג מהלכות שחיטה סותר למ"ש באה"ט פ"ב שאינה מטמאה מחיים וע"כ דיש חילוק בין טומאה לנבלה מחיים דמ"מ אינה מטמאה מחיים ע"ש וא"כ דברי זקני הח"ץ ברורים ובלי ספק שבחכמתו הגדולה הרגיש בזה בתשובתו הארוכה ולא זכינו לתשובתו בזה. והנה בסוטה דף ה' אמרו אדם שאין בו אלא רביעית דם כך היא גירסת התוס' שם וכתבו בשם ר"ח שהוא דם הצלול שממנו משתית הלב ע"ש הרי דעיקר האד' אין נקרא אלא על רביעית הדם הצלול שממנו משתית הלב אלמא שהלב היא עיקר חיות האד' ואם אין בו הלב ניטל חיותו כלו שהדם הוא הנפש ואף דאמרו דבלב עוף אין בו כזית כמבואר בכריתות דף כ"ב באמת זוטר חיותא דעוף וגם כל אחת לפי גדלו הדם בו לפי ערך ועכ"פ מזה ראיה להח"ץ וגם רש"י כפי הנראה פירש כן אף שכתב ששיעור זה הלמ"מ ששיעור רביעית דם מת מטמא באהל מפני שהוא נפש וקרינא ביה על כל נפשות מת ועיין ברמב"ם פ"ג מטומאת מת ה"ג ובראב"ד וכ"מ ומ"ש על הגליון שם שש"ס ערוך בחולין דף ע"ב דלא ככ"מ ואעתיק כאן מ"ש בגליון שם על דברת הכ"מ דרבינו סובר דאינו מן התורה כתבתי בזה"ל אני תמה דבחולין דף ע"ב אמרו ור"י האי מבעיא ליה לרביעית דם שנאמר הנוגע במת בנפש וכו' ואידך וכו' הרי מבואר דהוא מן התורה וקצת ראיה לדברי רבינו מהא דאמרו בגיטין דף נ"ג דחזיא דהוה תוסס ואיך היו הכהני' עובדין עבודה הא נטמאו וע"כ דטומאת רביעית דם אינו מן התורה ועיין במגילת איכה ברש"י בפסוק תשתפכנה אבני קודש וירמיה היה כהן וע"כ דאינו מן התורה. מיהו ברש"י מפורש דהוה הל"מ כמ"ש בסוטה דף ה' ד"ה אדם וא"כ כבר נודע שרבינו קורא להל"מ מד"ס ודו"ק היטב ועיין תמורה דף י"א מאי איכא בין רבא לר"ש איכא ביניהו דר"א ולכאורה היה מקו' לומר דנקיבת וושט איכא בינייהו אי הוה נבלה מחיי' ונחלקו במ"ש למעלה דמדברי הש"ס מבואר שאינו נבילה מחיי' וברמב"ם מבואר דהוה נבילה מחיים וכמו שהאריך הש"ך בזה וע"כ דכ"ע מודו דהוה נבלה מחיים וכמ"ש ודו"ק ועיין בתוס' תמורה שם ד"ה רב חסדא ובתוס' בכורות דף ג' ד"ה ר"ח ע"ש ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל מה שהקשה דרבא אדרבא ובתוס' בכורות הרגישו בהך דמקשה הח"ץ מנדה וגם בגוף הדבר אי רבא ס"ל טרפה חיה או לא עיין תוס' תמורה הנ"ל וגם תוס' סנהדרין דף ע"ח ד"ה ההורג ונעלם דבר מעין העדה גדול הדור כזקני הח"ץ ז"ל וגם מה שהאריך שם בישוב דברי הרמב"ם כבר הארכתי בתשובה אחרת מ"ש הקדמוני' בזה ואכ"מ:

3והנה מדי דברי זכור אזכור מה דקשה לי בהא דאמרו והודה לו ר"ע ורמינהו ואלו טריפות ופירש רש"י וכיון דחזר בו ר"ע אלו טריפות מאן קתני והדבר תמוה דהא אמרו ביבמות דף ס"ז מי קתני וקבלו והודו לו קתני דמסתבר טעמי' וא"כ למה הוצרכו לדחוק כ"כ ולא יישבו דהמשנה דאלו טריפות כר"ע ואף דהודה לו אבל לא קבל לדברי ר"י רק דמסתבר טעמיה ועיין בשיטה מקובצת בכתובות דף י"ג שכתב כן בשם ר"ת דהודו לו לאו דוקא רק שמסתבר טעמיה. אמנם נראה דהמקשה ס"ל דכיון דר"י אמר בהדיא דנבלה ור"ע באמת הודה לו דעכ"פ מסתבר טעמיה וא"כ איך סתם רבי דאלו טריפות דהרי עכ"פ מסתבר טעמיה דר"י ומהראוי עכ"פ לשנות דברי ר"י ור"ע ולא לסתום כר"ע ובפרט דאטו ברור הוא שבכל מקו' דתנן והודה לו דמסתבר טעמיה ודלמא הודה לו לגמרי ושפיר מקשה וע"ז משני דבאמת נשנית קודם חזרה אבל לאחר חזרה עכ"פ מסתבר טעמיה דר"י ומשנה לא זזה ממקומה. ובזה מיושב היטב הא דהקשה רש"י דהא סתם ואח"כ מחלוקת או להיפך יש סדר למשנה ומ"ש רש"י בזה דחוק וגם אינו מובן כ"כ ואני פירשתי דכוונת רש"י דבשלמא אי לא היה תני רק הדבר ששנוי למעלה הוה שייך לומר דדבריו סותרין אבל כל ששנה עוד דברים רבים מה שלא שנה למעלה א"כ שפיר נשאר המשנה כמו שהיתה וז"ש רש"י אבל במילי אחרנייתא לא קפדינן אסדרא והיינו אם נשנה עם עוד דברים אחרים ודו"ק אבל עכ"פ הדברים דחוקים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אפשר דס"ל כר"ע רק דהודה לו ר"ע דמסתבר טעמיה דר"י וא"כ עכ"פ אינו סותר דבריו השנויים למעלה ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב מה ששאלני אחד ואח"כ הגיד לי כי המהר"ם שיף הקשה כן על דברת התוס' ריש אלו טריפות דאף אם גורס ואלו טריפות אתי שפיר דקאי על פלוגתא דר"י ור"ע והודה לו ר"ע דנבלה והוא תימה דכיון דהודה לו שהיא נבלה א"כ איך קתני ואלו טריפות הא ע"כ זה נשנה קודם חזרה כדמסיק הש"ס בדף ל"ב ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת רבי ס"ל דהודה לו דמסתבר טעמיה אבל לא חזר לגמרי וא"כ לכך נקט ואלו טריפות ודו"ק היטב כנלפענ"ד לפי חומר הנושא:

4והנה מה שהבאתי למעלה דברי זקני הח"ץ ז"ל סי' ע"ג והקשיתי עליו הנה ראיתי אחר זמן רב במ"ש זקני הח"ץ ז"ל דאיכא בינייהו הא דר"א היינו דפליגי בהך דינא דר"א אם סגי גם באדם בניטל ירך וחלל שלו כמו בבהמה או דבאדם צריך שינטל עד טבורו. הנה מצאתי תנא דמסייע לו ומנו רבינו הגאון בשאלתות פ' אמור סי' ק"ג שכתב אמר חזקיה עשאה גיסטרא נבלה וכן לענין אדם נמי ואמר ר"א ניטל ירך וחלל שלה נבלה ה"ד אמר רבא כל שרבוצה ונראה חסרה וגבי אדם כדאמרינן התם ר"י משום ר"י בר' יהושיע אומר כל שטבורו חתוך ובלי ספק שכיוון להך דאמרו בנדה דף כ"ד דאיכא ביניהו בין ר"י לר' יוחנן הך דר"א ובלי ספק דמפרש לה כמ"ש הח"ץ ז"ל ובגליון שם ציין הגאון מהרי"פ לא ידעתי מקומו ומצוה לחפש ולמצוא וכמדומה לי שש"ב הגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל באחת מתשובותיו כתב למהרי"פ בעצמו שמצא מקורו כאן כמדומה לי שכן ראיתי אבל לא ידעתי בבירור. אמנם הפירוש בדברי השאלתות שהוא מסכים למ"ש הח"ץ בפירוש הרמב"ם הוא חדש. והן נסתר מחמתו פירוש השני של הח"ץ שכתב דשיעור דטבורו היינו הך דר"א ובשאלתות מבואר להיפך ודו"ק. והנה שאלני אחד מן התלמידים במ"ש רש"י בבכורות דף ג' דבר שעושה אותה נבלה היינו נקיבת הוושט או גרגרת דמשמע דנקיבת הוושט היא נבילה והרי גבי וושטו נקוב אמו טמאה לידה פירש"י בעצמו משום דסבר טריפה חיה הרי דס"ל דנקיבת הוושט אינו רק טריפה זה היה תורף כוונתו אף שלא ביאר הדברים. אך לפענ"ד נראה דבאמת ס"ל לרש"י כמ"ש זקני הח"ץ ז"ל דבחיים אין נקובת הוושט נבילה רק טריפה לבד אבל לאחר מיתה היא נבלה ע"ש ולכך בוושטו נקוב והוא בחיים חיותו אינו רק טריפה בלבד אבל מכל מקום דבר שעושה אותה נבילה מקריא דבאמת לאחר מיתה תעשה נבילה ודו"ק היטב ועיין תוס' בכורות שם שהקשו דרבא אדרבא והיינו לפי גירסא שלפנינו שרבא ס"ל טריפה אינה חיה וע"ז הקשו מוושטו נקוב וכתבו דיש לחלק דבטרפות של ארכובה היא דטריפה אינה חיה אבל בטריפות של וושטו נקוב זה הוה טריפות שתוכל לחיות וז"ב ופשוט בכוונתם אבל באמת צ"ע דמה חילוק יש בין טריפות זה לטריפות של נקיבת הוושט ואדרבא נקיבת הוושט חמור טפי שהוה נבלה לאחר מיתה בודאי וגם בחיים דעת הרבה פוסקים דהוה נבילה וע"כ צע"ג מ"ש בזה והנה במה שהבאתי למעלה דאף נבלה מחיים מכל מקום לענין טומאה אינו מטמא מחיים כמ"ש הכו"פ והתב"ש וכעת נראה ראיה ברורה לזה מהא דאמרו בחולין דף ע"ה דבדגים אימתי מקבלי טומאה אמרו בזה משימותו ור"ע ס"ל משאינו יכול לחיות ואמרו מאי בינייהו דג מקורטע איכא בינייהו ופרש"י ותוס' שם עכ"פ דג מקורטע הוה נבלה מחיים דהרי לענין שבת קי"ל דחייב משום נטילת נשמה ואפ"ה קי"ל כב"ה דאינו מטמא הרי דאף דהוה נבלה מחיים מ"מ אינו מטמא והרי הדברים ק"ו דהשתא דגים דזוטר חיותא כדאמרו שם ואפ"ה אינו מקבל טומאה כל שלא מת מכ"ש בהמה ודו"ק היטב כי הוא ראיה ברורה:

5והנה בהא דאמר רבא בנידה דף כ"ג ושטו נקוב אמו טמאה לידה וכתב הרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' קצ"ד דאף דניקב מתחלתו וה"ז טריפה שאינה יכולה לחיות י"ב חדש אבל מ"מ ראוי הוא לבריית נשמה ויכול לחיות פחות מי"ב חדש ודבריו תמוהים דנקובת הוושט הוה נבילה מחיים וניהו דאינו מטמא עד לאחר מיתה אבל מ"מ הוה נבלה מחיים ונבילה אינה ראויה לחיות ואולי מה"ט השמיט הרמב"ם הך דינא דוושט שנקוב אמו טמאה לידה אמנם הב"י נדחק שם בכוונת הרמב"ם ובאמת שגם רש"י כתב דטריפה חיה הרי דסבר דאינו רק טריפה וכבר כתבתי לעיל דדברי רש"י סותרים ונדחקתי בכוונת רש"י ובתשובה אחת ביארתי כל דיני נקובת הוושט אי הוה נבילה או טריפה וצריך שיצטרפו דברי כאן עם שם ויהי' לאגודה אחת. ומצאתי בשו"ת אבקת רוכל להב"י סי' מ"א שנשאל על מ"ש הרמב"ם דנקיבת הוושט הוה נבילה ותנן בהדיא דהוה רק טריפה וע"ז השיב הב"י דבדף ל"ב מוקי קודם חזרה ע"ש וז"פ אבל לא הרגיש בדברי הרמב"ם לענין טומאה מחיים וכמ"ש הש"ך והתב"ש ועיין בחולין דף קכ"א ע"ב א"ל יצאת מכלל חיה ולכלל מתה לא באתה וע"ש ברש"י הנה מבואר דטומאה ל"ש עד שתמות אף דהוה מתה גמורה לענין אבמה"ח ע"ש ודו"ק. ובמ"ש נתיישב לי היטב מה דקשיא לי טובא במ"ש הרמב"ם פ"ב מאה"ט הלכה יו"ד שחיטת נכרי נבילה וכו' וקרוב בעיני שאף זה מד"ס שהרי טומאת ע"ז וטומאת תקרובתה מדבריהם וכו' וקשה לי כיון דהשחיטה לא הועיל שהרי נכרי ששחט שחיטתו נבילה וא"כ עכ"פ לא נשחטה ונעשה נבילה וכמ"ש הרא"ה לענין אין אדם אוסר דבר שא"ש שאף שהוא לא אסרה מ"מ לא התירה אבל לפמ"ש אתי שפיר דכל הענין דנבלה מטמאה היא כשהגיע לגדר חולשא כ"כ עד שמתה אבל מחיים אינה מטמאה וא"כ ממילא כל ששחטה עכו"ם ניהו דלא הועיל שחיטה זו אבל מ"מ לא מתה מאיליה ולא גרע מאם היתה נבילה מחיים כל שלא מתה לא הוה נבילה מכ"ש כאן דהיתה בבריאותה לגמרי ולא נשאר הטומאה רק שהעכו"ם כוונתו לע"ז וזה אינו רק מד"ס וז"ש הרמב"ם וא"ת והלא הוא אסורה באכילה מן התורה לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה אסור וטהורה ולכאורה קשה הא כאן היא נבילה ולפמ"ש א"ש דעכ"פ לא נתנבלה בשביל שהיתה חלושה רק בשביל שאסורה שחיטה זו וא"כ לא מקרי נבלה ולא דמי לנתנבלה בשחיטה שלאחר שמתה מטמאה אף דלא הגיעה לחולשא משום דשם עכ"פ עשה בה מעשה נבלה ולא שחטה כראוי ועי"ז מתה אבל כאן הוא שחטה ומתה ע"י השחיטה רק ששחיטת נכרי לא מועיל ולמה תטמא. ובזה מובן השגת הראב"ד שכתב דעכו"ם הן כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין ועם הדומה לחמור ותמה הכ"מ שמה ענין טומאת עכו"ם לכאן ולפמ"ש יש ליישב דהראב"ד הבין כיון דהרמב"ם סובר דשחיטת עכו"ם נאסרה משום שכוונת' לע"ז והו"ל כתקרובת עכו"ם וכטומאת ע"ז וע"ז השיג דהעכו"ם דין בהמות יש לו ולא כיון לע"ז כלל בשחיטה זו ולכך פסול שחיטתו דבעינן בר זביחה וזה לאו בר זביחה כלל שאינם כאדם רק כבהמות ולכך אינו מטמא משום דאין דינו כאדם. ומ"ש הכ"מ עוד שם דמה ענין זה לשחיטתן שתהא מטמא במשא דהא שחיטת קוף נמי לא מטמאה במשא לא זכיתי להבין שנראה שהבין בכוונת הראב"ד דמשום זה שחיטתן מטמא במשא ואין כן כוונתו רק להיפך שעי"ז שנחשבו כבהמות אינם מטמאין כלל וז"פ וברור ודברי הכ"מ צ"ע וגם התב"ש בסי' ב' ס"ק א' הבין מדברי הראב"ד שס"ל שמטמא מן התורה ולפענ"ד כוונתו להיפך ובפר"ח סי' ב' ס"ק א' האריך לתמוה דמאחר שכתב רבינו בפ"ד מהלכות שחיטה דשחיטתו נבלה ולוקה עליו משום נבילה א"כ ממילא ראוי שתטמא ולא זכיתי להבין דבריו דניהו שהוא נבלה ולוקה שהרי לא נשחטה וממילא נשארה באיסורה הראשון כמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ד ע"ב ד"ה האוכל בשם הריצב"א ע"ש אבל לענין טומאה לא שייך זאת דעכ"פ לא נתנבלה לא מחמת חולשא ולא נתנבלה בשחיטה והרי היה לה שחיטה כראוי רק שעכו"ם אינו בר זביחה משום לתא דע"ז כמ"ש הרמב"ם וא"כ אינו מטמא רק מדרבנן וגם בתב"ש ובכ"ש דף מ"ג בחולין נדחק הרבה בדברי הרמב"ם ומהתימה שהדברי' ברורי' ועיין בבכ"ש שנראה קצת שהרגיש בסברתי אבל לא דבריו דברי ולפענ"ד הדברים ברורים כשמש. שבתי וראיתי שעדיין תמוה דהרי זה משנה מפורשת שחיטת נכרי נבילה ומטמא במשא וא"כ אי אפשר לומר שהראב"ד חולק ע"ז וגם לשיטת הרמב"ם מה קושיא דלמא הכוונה שמטמא במשא מן התורה והרי זה לאו פשיטא. אמנם יש לומר דמזה באמת יצא לו להרמב"ם שאינו רק מדרבנן משום לתא דע"ז ולכך פריך פשיטא דמדרבנן עכ"פ מטמא דהו"ל כתקרובת ע"ז וע"ז משני דיש לך אחרת שהיא כזו והיינו תקרובת ע"ז ולכאורה מה ענין זה לזה ולפמ"ש הרמב"ם גם שחיטת עכו"ם נצמח מכח תקרובת ע"ז וללישנא קמא דתקרובת ע"ז מטמא באהל אפ"ה שחיטת עכו"ם אינו מטמא משום דאינו תקרובת ע"ז ממש רק לתא דתקרובת ע"ז ולשיטת הראב"ד צריך לומר דהוא ס"ל דשחיטת עכו"ם ממעיט משום שאינו בר זביחה והוא ס"ל דכל שאינו בר זביחה היא מן התורה מטמא והו"ל כנתנבלה בשחיטה ולהרמב"ם דאינו רק משום לתא דע"ז מהראוי שלא תטמא כלל אף מדברי סופרים נמצא לענין דינא דעת הראב"ד שמטמא מן התורה כמ"ש התב"ש אבל על הרמב"ם מקשה לשיטתו ודברי הכ"מ תמוהים לפענ"ד. איברא דגוף דברי הרמב"ם דכתב דהוא משום לתא דע"ז תמוה דהא הש"ס מסיק דאין רוב עכו"ם מינים לפענ"ד היא דבאמת אם היה הטע' דאסור להרמב"ם שחיטה משום שסתם מחשבתו לעכו"ם היה מהראוי להתיר במי שאינו עובד ע"ז אבל באמת כיון שהרמב"ם פסלו משום פן יקרא לך ואכלת מזבחו והיינו שהתורה גדרה גדר שלא יבא מזה מכשול לענין לאכול מזבחו שנזבח לע"ז א"כ לא בשביל אותה שחיטה נאסר רק לגדר וסייג וז"ש הרמב"ם פ"ד דגדר גדול גדרו בדבר שאפילו גוי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה והיינו שהתורה עשתה בשביל גדר שלא יבא לידי ע"ז וא"כ אף שאין רוב מיני' באומות מ"מ משום גדר ע"ז ולתא דע"ז נאסר וא"כ כל דברי הרמב"ם מבוארים והכ"מ הבין דמי שאינו עובד ע"ז אינו רק מדרבנן וזה אינו לפמ"ש רק כמ"ש הש"ך בסי' ב' אבל לא ביאר הדברים כמ"ש ות"ל מ"ש בזה הוא נכון ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם על שחיטת נכרי נבילה ושם יש לו שיטה חדשה בזה ובחידושי למשניות ביארתי דבריו ועיין בלב אריה אבל בספר היד ביאר שיטתו בענין אחר וכמ"ש ודו"ק היטב וגם הש"ך הבין שמ"ש הרמב"ם וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו כותי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה זה אינו רק מדרבנן והיינו בכותי דוקא וזה דוחק גדול דכותי היינו עכו"ם כמ"ש התב"ש אבל לפענ"ד מ"ש נכון דכותי היינו עכו"ם ועיקר כוונתו דאף שאינו עובד עכו"ם אפילו הכי משום גדר וסרך ע"ז שלא יבא לאכול מזבחו לכך אסרה תורה כל שחיטת עכו"ם כמו שאמרה התורה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם שגם זה רק גדר משום סרך ע"ז וה"ה בזה היא גדר וסייג לבלתי יבא לידי ע"ז ותקרובתה ומצינו גם מה"ת סייג כמ"ש באבות דר"נ פ"א ובמדרש פ' נשא גבי נזיר יעו"ש ועיין כו"פ סי' ד' בס"ק א' מ"ש בזה ולפענ"ד כלם לא העמידו דבריה' על נכון בכוונת הרמב"ם ות"ל כוונתי האמת בדבריו. ובזה נכון מה שהקשה הפר"ח דקרא דואכלת מזבחו לא שמעינן רק איסור ולא לאו ולמה לקה. ולפמ"ש אתי שפיר דזה משום גדר ע"ז נגעו בו וא"כ לוקה כמו באבזרא דע"ז וכמו בשותה יי"נ דג"כ הוא משום גדר לע"ז ודו"ק: והנה מ"ש התב"ש והכו"פ דאף דאינה מטמאה מחיים היינו משום דבטומאה בעי מיתה ממש אבל לענין איסור הוה נבילה מחיים לפענ"ד ראיה ברורה מגיטין דף מ"ג דאמרו שם דעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשיה והקשה רבא חדא דיורשיו קתני ועוד והא אמר ר"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה וקשה דלוקי כגון שעשאו נבילה מחיים דניקב הוושט או נפסק הגרגרת דהו"ל נבילה מחיי' ומ"מ היה יכול ליתן לו ול"ק רק דהא יורשיו קתני ובפרט אם נימא דגם זה מקרי טריפה א"כ לא קשה כלל ועכ"פ משכחת לה בכה"ג דעשאו טריפה דטריפה בודאי היא וע"כ דכיון דכופר אינו משתלם רק לאחר מיתה משום דכתיב והמית א"כ בעינן מיתה ממש. והנה בש"ס דע"ז דף ח' בהא דאמרו ישראל שבחו"ל עובדי ע"ז בטהרה הן משמע דלא משום זבחו נאסר רק משום מסיבת עכו"ם וכמ"ש הרא"ש דהרי משעת קריאה נאסר אבל לפי מה שנראה מהרמב"ם הלכות ע"ז פ"ח הלכה ט"ו דאינו רק אסמכתא בעלמא אתי שפיר אבל אם נימא מה"ת מטמא דהוא איסור תורה צ"ע. שוב הראוני תלמידי נ"י דביש"ש חולין הרגיש בראיה זו בקצרה ובפרי תואר נדחק ליישב ומ"ש נכון יותר ות"ל הרגשתי כן בראשית ההשקפה:

6והנה בהך דאיבעיא ליה בחולין דף למ"ד החליד במיעוט סימני' וכן בשהה במיעוט סימני' פירש ר"ת בתוס' ובהרא"ש שם ביתר ביאור דמבעיא ליה אע"ג דמטרפא בנקיבת הוושט מ"מ כיון דלא מתנבלה ביה רק אחר רוב סימני' דלמא לא פסלה שהייה בזה ומשמע מדברי ר"ת דפוסק כרבא דשחט ואח"כ פסק הוא דהוה נבילה והיינו לאחר רוב הסימני' ודלא כרש"י. ועכ"פ יהיה איך שיהיה ר"ת ס"ל דנקיבת הוושט לא הוה נבילה רק טריפה ומחלק בין נפסל בשחיטה או ששחט במקו' חתך וכדומה. ובזה מיושב היטב מה שהקשו מהתוספתא דאמרה שחט מיעוט וושט ושהה כדי שחיטה פסולה ולפמ"ש אתי שפיר דהתוספתא ס"ל דנקיבת הוושט הוה נבילה כשיטת הרמב"ם וא"כ לכך פסולה אף במיעוט קמא ולכך גם הרמב"ם מפרש האבעיא דשהה במיעוט סימני' כפירש"י משום דלדידיה אין מקום לפירוש הר"ת ודו"ק:

7והנה אור ליום א' חנוכה שנת תרט"ז למדתי במנחות דף ע"ח שחטו ונמצאת טריפה ופירש"י בבדיקה דהו"ל פסול קודם השחיטה ופירשתי כוונתו דהיינו בבדיקת סימני' כמ"ש רש"י בקידושין דף נ"ג הך דנגעי' שחטו ונמצאת טריפה. אמנם לפי"ז יקשה הא דאמרו נמצאת בע"מ ומוקי לה בדוקין שבעין דהא בזה לא שייך הלשון נמצאת כדפירש"י בקידושין שם ובתוס' שם ד"ה שחטה ונמצאת ע"כ מבפני' וחסרון מבפני' שמיה חסרון כדאמרו בבכורות דף ל"ט וצע"ג. והנה ראיתי במי נפתוח בפרפר ג' שהאריך לשיטת התב"ש והכרו"פ דאף מחיי' מקרי נבילה כל שהיא חלושה ומ"מ אינה מטמאה וע"ז הקשה דא"כ מה פריך בחולין דף י"ג כיון דנבילה הוה פשיטא דמטמא במשא ומה קושיא דלמא קמ"ל דהוה ס"ד דשחיטת נכרי הוה כנקיבת הוושט דנבילה מקרי ומ"מ אינו מטמא ע"ש. ולכאורה רציתי לומר דשאני שחיטה דהרי שחט שני סימני' ובודאי תמות אמנם זה אינו דמפרכסת הרי היא כחיה אף ששחט שני סימני' וכדאמרו בחולין דף קכ"א ע"ב. אמנם נראה דהש"ס פריך שפיר דממנ"פ אם מיירי בעודה מפרכסת שוב יקשה למה באמת מטמא במשא הא היא כחיה לכל דבריה וע"כ דהמשנה לא מיירי בעודה מפרכסת רק כשמתה אח"כ וקמ"ל דלא הועיל שחיטת נכרי לטהרה מידי נבילה שוב פשיטא דמטמא במשא וז"ב. ומה שהקשה עוד דמקרא גופא מוכח שלא כדבריהם דהרי כתיב לא תאכל כל נבילה וא"כ כללה התורה גם נבילה כזו דהיינו נקובת הוושט וע"ז כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי יקשה היאך הותר לתת לב"נ כל שהיא כמפרכסת דבמיתה תליא לב"נ וא"כ הוה כמושיט אבר מן החי לב"נ ולפענ"ד נראה דבכה"ג לא שייך משום לפני עור דהא יש היתר לאחר שתמות ולא דמי לאבר מן החי דזה לא יהיה היתר לעולם לב"נ. איברא דלפ"ז צריך ביאור דא"כ כוס יין לנזיר דיהיה היתר לאחר כלות ימי נזירותו ג"כ למה יאסור. אמנם זה אינו דזה עכ"פ יש זמן מרובה וחיישינן לתקלה דזמן מרובה משא"כ בזה דהוא לזמן מועט ול"מ מחוסר זמן דעכ"פ בזמן מועט תמות הבהמה ע"פ רוב ולא חיישינן לתקלה דזמן מועט ומה גם שהוא רואה שמפרכסת ובלא"ה שאני נזיר דכ"ע שתו חמרא וכמ"ש התוס' בע"ז דף וא"ו. ובזה יש ליישב מה שהקשה בכו"פ סכ"ז מדוע נקט אבר מן החי וכוס יין לנזיר ולמה לי תרתי. ולפמ"ש קמ"ל כוס יין לנזיר דה"א דיש תקנה לאיסורו וקמ"ל דאסור ואבמה"ח קמ"ל דוקא דבר שאין היתר לאיסורו לגמרי משא"כ מפרכסת. ובזה מיושב היטב קושית הכו"פ בשם הגאון מוהרש"ק דמה פריך הש"ס בפסחי' דף כ"ב שם מאמה"ח דלמא מיירי במפרכסת דלב"נ אסור דבמיתה תליא. ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ לא שייך איסור לפני עור כלל כיון דיש תקנה לאיסורו והוא רואה שמפרכסת ועדן לא מתה. ובזה אני אומר מ"ש בפסחי' דף כ"א עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והקשה א"מ הגאון נ"י דזה כבר נשמע ממ"ש והמת יהיה לו ושמעתי שכן הקשה בפורת יוסף להפרמ"ג. ולפמ"ש אתי שפיר דהתורה קמ"ל דאף נבלה כה"ג שעדיין מפרכסת אפ"ה מותר לב"נ אף שמפרכסת אסור לב"נ וא"כ לא נלמד מוהמת יהיה לו דשם במת גמור מיירי ולכך אצטריך למכתב גם בזה ועיין בביאורי הגאון מוהרא"וו ז"ל סי' תרי"ב ס"ק יו"ד באו"ח מ"ש ג"כ דרק נזיר אסור טפי משו' סחור סחור והביא ראיה מתוספתא דדמאי ספ"ב. ובזה מיושב גם מה שהקשה מחולין דף ל"ז דפריך ודלמא היינו נבילה היינו מסוכנת וקשה א"כ היאך מותר למכור לנכרי. ולפמ"ש אתי שפיר. ודרך אגב אמר במ"ש בפרפר שם והאריך באות ז' אי הנושא נבילה מטמא בגדי' אף שלא נגע בהגוף ע"ש לפענ"ד מפורש ברש"י חולין דף י"ג דאמר מטמא במשא שכתב אף שלא נגע ע"ש ודו"ק. והנה ראיתי בספר בית משה הנדפס מחדש להרב המנוח מוה' משה ז"ל אבד"ק זאמושטץ בסי' י"ז באהע"ז ס"ק נ"ו שהקשה שנעלם מכל המפלפלי' אי באד' ג"כ שייך לומר דטריפה אינה חיה ודלמא שאני אדם דיש לו מזל והוא הקשה דבנדה דף כ"ד אמרו דר"ז ור"י נחלקו אי טריפה חיה או לא דלמ"ד טריפה אינה חיה אף באד' אינו חי ע"ש שהתפאר בזה. ולפענ"ד לק"מ דזה ודאי אף אם נימא דאדם יש לו מזל כ"ז בהיותו כבר לאיש וקרה לו במקרה שנטרף אמרינן דיש לו מזל ויוכל לבדר עליו סמא ויחיה אבל במפלת גוף אטום פשיטא דאד' ובהמה שוים ופשיטא דזה שיצא לאויר העול' כ"כ חלש והוא טריפה דבודאי לא יחיה וז"ב ופשוט. ויש להמתיק הדבר דטריפה הבא בתולדה ודאי חזק יותר מאשר בא אח"כ במקרה וכיוצא בזה חילק הרשב"א בחידושיו לחולין דף יו"ד לענין ספק טומאה וספק איסור ע"ש וה"ה כאן כל דהוא טריפה מתולדה בודאי גם באד' אינו חי ויש להאריך בזה ואכ"מ ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ סי' ע"ז:

8והנה בש"ק פ' ויחי שנת תרח"י שאל אותי תלמודי החריף מוה' גרשון קארציר נ"י בהא דפריך בדף ל"ז ודלמא היינו נבלה היינו מסוכנת לא ס"ד דכתיב וכי ימות מן הבהמה ומה משני דלמא לאחר מיתה הוא דמטמא ולא מחיים אף שהיא נבילה והשבתי דלק"מ דהא מסוכנת לא כתיב כלל ורק שנבלה היינו מסוכנת א"כ דין נבלה גמורה יש לו. אבל עדיין קשה דהא חזינן דהש"ס פריך דלמא מחיי' בעשה אלמא דלא שוי לגמרי וא"כ שוב קשה לימא דמחיים אינו מטמא. אמנם נראה דשם הכי משני דכל דעכ"פ לאחר מיתה מצינו דקריא נבילה שהרי מטמא בודאי אינו רק לאחר מיתה א"כ מנ"ל דאקרי מחיים נבלה כלל שיהיה מסוכנת בכלל נבלה וע"ז פריך דלמא מחיים בעשה. שוב ראיתי במי נפתוח פרפר ג' שהרגיש בקושיא זו. ומה שהקשה הנ"ל מחולין דף קכ"א הנה במה דאמר ר"י שם ישנה לאיברים לק"מ דזה משני הש"ס שם דיצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה ולשיטת הכו"פ והתב"ש יתיישב היטב דאף דהיא בכלל מתה אבל לא נבילה גמורה לטמא. אך מה שהקשה מהא דאמר שחט בה רוב שנים ומפרכסת מטמאה כאבמה"ח והרי היא בכלל מתה גם מחיים זה קשה ואולי כיון דשחטה לעכו"ם ועכו"ם במיתה תליא וכל שלא מתה ממש נחשב כחי עדן וצ"ע:

9והנה במוש"ק אור ליום א' תצוה שנת תרי"ט היה אצלי החריף מוה' ראובן ר"פ מ"ק טארנאפאל והקשה אותי במ"ש התוס' חולין דף פ"ד ד"ה בעינן די"ל דעוף דחיותי' זוטר אף כשהיא מפרכסת אינו כחיה רק שכתבו שדוחק לחלק כן וע"ז הקשה דהיה לתוס' להקשות דאי אפשר לומר כן דבחולין דף ק"ב מבואר דבב"נ אין שחיטה מתיר וכ"ז שהוא מפרכס אינו מותר לב"נ ויש בו משום אבמה"ח ע"ש ברש"י ד"ה במאי והיא קושיא גדולה. והשבתי דל"ק דיש לומר דניהו דאינו כחיה אבל בב"נ דבמיתה תליא מיתה ממש לא הוה עד שתמות לגמרי ויש בו משום אבמה"ח לב"נ וכעין שמחלק התב"ש והכו"פ לענין נקיבת הוושט דבעינן מיתה ממש אף דהוה נבלה מחיי' ע"ש ודו"ק ועיין בחידושי בכור שור בחולין דף ל"ג ותמצא סיוע לזה. והנה בהא דאמרו בחולין דף ל"ז דק"ו היא דהשתא מסוכנת דלא מחסרא אסורה טריפה דמחסרא לא כ"ש והקשו בתוס' דאכתי מנ"ל יתרת וכתבו דיתר כנטול דמי וע"ז הקשה אותי תלמודי החריף הבחור כמר שמואל ביק נ"י דלשיטת הרשב"א דיתר' אף שחי י"ב חדש הוא טריפה דלא אמרו שהוא נטול רק כנטול אף שמרבה כחול ימי' יעו"ש בש"ך סי' נ"ז ולפ"ז הדרא קושית התוס' לדוכתה דיש לומר דלכך אצטריך טריפה להורות ע"ז. והשבתי כמו רגע דהנה באמת קושית התוס' צריך ביאור דפשטא דקרא טריפה היינו במה דנקבה ונחסרה וכמו בשר בשדה טריפה דקאי על דרוסה רק דקושייתם היא דעכ"פ יתרת ג"כ בכלל טריפה. ולפ"ז אומר אני דבר נחמד דהנה בהא דאמרו בחולין דף יו"ד דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה כתב הר"ן בחידושיו שם דאף דמצינו לפעמי' דיציאה דרך אחוריו שמה יציאה היינו דגם זה בכלל יציאה אבל שיהיה רק יציאה דרך אחוריו בלשון יציאה לא מצינו ולפ"ז גם כאן כיון דפשטת טריפה היא שמחסרא וע"ז ל"צ קרא דהיא ק"ו ממסוכנת דלא מחסרא מה תאמר דלמא כוונת התורה רק על יתרת דלא מחסרא וזה לא הוה בלשון קרא דטריפה ודו"ק היטב. ומצאתי בשו"ת מוהר"ח בן א"ז שנדפס מחדש שכתב בזה"ל פעמים רבות נשאלתי על תרנגולת שנמצא בלי לב ונבהלתי שיש ברי' שיכולה לחיות בלי לב ואמרו לו שבודאי מצאו פעמים רבות ע"ש וחתום ע"ז יצחק בן ר' אלי' והוא האור זרוע שכן חותם עצמו שמו ושם אביו: