שואל ומשיב מהדורא תנינא ד:יז

1מה שהקשית במ"ש הרמב"ן פ' מטות דמה שלא הזהירה תורה ואתם חנו מחוץ למחנה אלא במדין לא בסיחון ועוג וכתב משום דבסיחון ועוג היו כל ישראל וטומאה הותרה בציבור וע"ז הקשה דהא בעינן דוקא ציבור שקבוע לו זמן ולא בשאר קדשים. הנה כבר הערתי בזה בחידושי לתורה בשם חכם אחד והוא הוסיף יותר שהרי לא הותר רק בקרבנות ולא בסתם אכילה והבאתי שבשו"ת רדב"ז ח"ה סי' שני אלפים ר"ה הקשה כן ע"ש:

2והנה לפענ"ד לא קשה דאם נימא כר' ישמעאל בחולין דף י"ז דלא הותר להם בשר תאוה רק בשר קדשים במדבר א"כ כל מה שאכלו הוה כקרבן שקבוע זמן דהא אסור להם לאכול בשר תאוה רק קדשים וז"ב כשמש. אמנם אי קשיא הא קשיא לפמ"ש התוס' במנחות דף ט"ו דאף למ"ד טומאה הותרה בציבור לא הותר לאכול בטומאה אף במה שנאכל בטומאה ע"ש ואם כן כאן יקשה היאך אכלו בטומאה מיהו לפמ"ש הנוב"י בתשובותיו מהד"ת חלק א"ח סי' פ"ו ליישב וכן לפמ"ש בשעה"מ פ"ד מביאת מקדש וכן לפמ"ש בגליון הנו"ב ובתשובה ליישב הקושיא שהקשו מסנהדרין דף ט"ז שנחלקו ר"י ור"ש לענין פסח שעשה חזקי' אם כן יש ליישב גם כאן. והנה הבאתי בתשובה קושית חכם אחד אבד"ק לביטש שהקשה בהא דקאמרי יומא דף וא"ו ע"ב דזאת אומרת טומאה הותרה בציבור והרי לפ"ז גם טומאת ביתו מהראוי להתיר כמ"ש התוס' בזבחים דף כ"ב גבי זקני דרום דדוקא טומאה היוצאת מגופו לא הותר ולפ"ז בועל נדה דאין טומאה יוצאת מגופו הותרה בציבור גם כן והארכתי שם ליישב אבל אנכי מצאתי כעת ברש"י יומא דף ד' שביאר בהדיא דטומאת מת הוא דהותרה מדכתיב איש כי יהיה טמא לנפש אבל זבין ומצורעים נדות ויולדות שטומאתן יוצאת מגופן לא הותרה בציבור ובועל נדה כנדה ואף דבועל נדה אינו כנדה. הנה מדהשמיט טומאת שרץ משמע דאף טומאת שרץ הותרה למ"ד הותרה ורק טומאה היוצאת מגופו לא הותרה אבל בועל נדה הרי הוא כנדה ואף דבועל נדה אינו כנדה היינו לענין טבילה אבל לענין טומאה הרי הוא כנדה וא"כ כיון דנדה אינה נדחית הוא הדין בועל נדה ולפענ"ד היא מלתא בטעמא דכל הענין דטומאה הותרה בציבור הוא משום דלגבי צבור דהיינו טומאה הכוללת את הציבור הותרה טומאה ולפ"ז זהו בטומאה הכוללת כלם עד"מ שכלם נגעו במת שטומאתן יוכל להיות כאחת אבל טומאה היוצאת מגופו הרי כל איש נטמא בפני עצמו ומה בכך שרבים היו כן כל אחד בא בפני עצמו והרי ליחיד לא הותר ומה נ"מ באלף יחידים הרי כל אחד הוא בפני עצמו ואם כן הוא הדין לענין בועל נדה שכל אחד הבועל נדה הרי הוא טמא בפ"ע ובכה"ג לא הותר ואם כן שפיר מפרשינן ליה מטומאת ביתו:

3ובזה נלפענ"ד סברת התוס' שכתבו במנחות דבמקום דאיכא אכילה מודו דטומאה לא הותרה בציבור ובאמת ל"ד להך דאמרו ביומא מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה דשם אינו נאכל בטומאה אבל בפסח דנאכל בטומאה למה לא הותר ועיין שעה"מ פ"ד מביאת מקדש וכבר כתבתי בזה וכעת נראה דהנה התוס' ביומא דף וא"ו ע"ב ד"ה אמר ניהו דפסח כיון דאתי בכנופיא חשוב כקרבן ציבור ודחי שבת וטומאה מכל מקום כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורים אף למ"ד טומאה הותרה בציבור וביאור הדברים נלפענ"ד דכל הטעם דקרבן ציבור דוחה את הטומאה והותר הוא משום שהטומאה כוללת ולפ"ז זהו כל הקרבנות אבל פסח ניהו דאתי בכנופיא אבל כל פסח אינו נאכל רק למנויו וא"כ הוה לענין אכילה כיחידים כי הרבים אינם שייכים לו וכל כת בפני עצמה היא וזה ברור ולפ"ז זהו שכתבו התוס' דלכך בעי אי ק"צ חלוק דאל"כ עכ"פ אסור לאכול בטומאה דלענין זה הוה כל כת וכת בפני עצמה וזה ברור מאוד:

4ובזה נלפענ"ד ליישב קושית הנוב"י מהד"ת סי' פ"ו והשעה"מ פ"ד מביאת מקדש דאם כן מה פריך מהך דמעברין על ר"י דאית ליה טומאה הותרה בציבור ומה קושיא הא שאני פסח דיש בו אכילה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לכאורה תמי' לפמ"ש דעיקר מה דתלוי באכילה הוא דבאכילה הוה כל כת בפני עצמה ולא מקרי צבור ולפ"ז אכתי קשה הא אכילה לא מעכבא ואם כן העיקר היא הקרבה והרי בעת הקרבה אינו צריך לזה דטומאה הותרה וצ"ל דמכל מקום בעי ראוי לאכילה. ולפ"ז נלפענ"ד דלפמ"ש התוס' ביומא דף ז' ד"ה כיון דאינו רק מדרבנן ומדאורייתא בכל אופן הותרה בציבור והנה כבר נודע מ"ש המ"ב בתשובה סי' ס"ב דבדרבנן אף שאינו ראוי לבילה לא מעכב ואם כן שוב אף מה שאינו ראוי לאכילה אינו מעכב בדרבנן ושוב טומאה הותרה ומה שכתבו התוס' דמשום טומאה הותרה לא מועיל היינו למ"ד אכילה מעכבא אבל לדידן דקי"ל דלא מעכבא רק דבעינן ראוי לאכילה ובכה"ג דאינו רק מדרבנן שוב לא שייך זאת ודו"ק היטב ועיין מגן גבורים סי' קל"ט. ומה שהקשה בשעה"מ מהא דאמר רבא בפסחים דף ע"ט דרבא אמר אפילו טמאין מ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא ועל זה תמה דמה ראיה הא מדאורייתא באמת טומאה הותרה בציבור משא"כ מדרבנן ומה ראיה מקרא לפענ"ד וא"כ בהקרבה נטמא אבל לא באכילה דמשקה בית מטבחיא לא דכן וכמ"ש הנו"ב סי' פ"ו בשם בנו הרב ז"ל ליישב הקושיא מסנהדרין וביותר יש להמתיק הדברים דלפמ"ש דטומאה היתה מפני ע"ז וכתבו דטומאת ע"ז אינו רק מדרבנן א"כ בדרבנן לא בעינן ראוי לבילה ואתי שפיר ואף שהתוס' כתבו בשם הירושלמי דמצאו גלגלתו של ארונה היבוסי באמת אינו תמוה דש"ס דילן לא מצי לפרש כן דהרי המלמ"ל פ"א מבית הבחירה הי"ג דמהירושלמי הלז משמע דס"ל דקברי עכו"ם מטמאים באהל ולכך לא פירש רש"י כן משום דקי"ל דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל ואם כן תמוה דאיך אמר ר"ש אם מפני הטומאה עברה מעוברת והא לר"ש לשיטתו דס"ל דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל ואם כן אי אפשר לפרש מפני הטומאה כן וצע"ג ועיין מלמ"ל פ"ג מאבל. ומצאתי בספר מי נפתוח שבפרפר אות כ"ז האריך בזה אי בועל נדה חשיב טומאה היוצא מגופו והביא דברי התוספו' במ"ק דף ט"ו ד"ה ובועלי דבועל נדה אינו כטומאה המוציא מגופו אבל הר"ש פ"ק דכלים משנה ה' כתב דבועל נדה חשיב טומאה היוצא מגופו והרגיש בדברי רש"י ביומא דף ז' דבועל נדה כנדה אבל לא הרגיש בדברי התוס' בזבחים דף כ"ב וכדומה ממה שהערתי ועיין מלמ"ל בהלכות משכב ומושב:

5ובגוף הקושיא מהא דאמר ר' יהודה הנח לכהן גדול ביוה"כ שטומאה הותרה בציבור והרי אנן קי"ל טומאה דחויה בציבור לפענ"ד נראה עפמ"ש בעש"צ סי' קפ"ו שהאריך אי שבת הותרה או רק דחויה והביא הך דיומא דף מ"ו דשבת הותרה בעבודה וכבר קדמו בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ל"ז אבל בסי' ק"ץ הביא שם בשם הרב ד"ק אבשיטץ דאין ראיה משם דשאני התם דאי אפשר בענין אחר אבל יפה דחה שם בהג"ה דלפ"ז היאך ילפינן מתמיד דש"ה דמצותו בכך וע"כ כיון דאינו רק בשבת בלבד לא שייך מצותו בכך ולפ"ז לענין כה"ג ביוה"כ דמכפר על טומאת מקדש וקדשיו וא"א בציץ אם כן בכה"ג אינו בכלל דחויה ולא הותרה רק דאי אפשר בענין אחר וזה דקאמר הנח לכה"ג ביוה"כ ולא אמר סתם דטומאה הותרה בציבור רק דמשם אין ראיה דש"ה דודאי הותרה דאי אפשר בענין אחר ואם כן מיושב כל הקושיות. איברא דלפי זה צריך ביאור דאם כן מנ"ל להש"ס בפסחים דף ע"ז ובסנהדרין דף ט"ז דס"ל טומאה הותרה דלמא שאני התם דמצותו בכך. אמנם באמת לפ"ז לא היה ר"י אומר שטומאה הותרה בציבור והיה לו לומר שאני כה"ג דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר ושפיר דייקי דר"י ס"ל טומאה הותרה בציבור אבל באמת לדידן אפשר לחלק כמ"ש ועיין תוס' יבמות דף ג' ע"ב ד"ה ל"ת ובפ"י ברכות דף כ' וברמב"ן בספר תה"א יעו"ש גבי הא דאמרי שב וא"ת שאני וברש"י ותוס' שם ושוב ראיתי דיש שינוי דבסנהדרין דף י"ב ובפסחים דף ע"ז הגירסא בר"י הנח לכה"ג ביום הכיפורים שטומאה הותרה בציבור וביומא יש גירסא שטומאה הותרה לו בציבור ולפמ"ש אתי שפיר מאוד דבפסחים דהיה הגירסא סתם דטומאה הותרה בציבור שפיר דייקי דר"י ס"ל טומאה הותרה בציבור אבל ביומא לא דייקי רק דר"ש ס"ל טומאה דחוייה רק דכאן הותרה לו שאי אפשר בענין אחר להתקיים המצוה דא"א בציץ והרי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו ודו"ק היטב ומה נעים ונחמד שיש עוד שינוי גירסא שבסנהדרין ויומא יש גירסא הנח ליוה"כ וביומא גרס הנח לכהן גדול ביוה"כ ולפמ"ש דוקא כהן גדול ביוה"כ שטומאה הותרה לו בציבור ודו"ק היטב כי הוא קרוב לאמת ת"ל. ובזה נלפענ"ד דלפי המסקנא יש לומר דגם ר"י ס"ל טומאה דחויה ושאני יוה"כ דאי אפשר בענין אחר ומיושב בזה מה שהקשו כלם איך שייך דר"נ ור"ש יחלקו במחלוקת ר"י ור"ש ולפמ"ש י"ל דלפי המסקנא ס"ל לר"ש דגם ר"י ס"ל דאינו רק דחויה ולא הותרה ולכך גרס ר"ש שטומאה הותרה לו. ובזה מיושב מה שהקשה בתוס' ישינים דאכתי מה מועיל להפר שהיה של יחיד ולפמ"ש אתי שפיר דשאני יוה"כ דאי אפשר בענין אחר ומצותו בכך. ובזה מיושב גם כן מה שהקשו משעיר הנעשה בחוץ דנאכל לערב ולפמ"ש א"ש דניהו דבדבר הנאכל מודה ר"נ דלא הותרה אבל יוה"כ שאני דמצותו בכך ודו"ק היטב:

6והנה התוס' בפסחים דף ע"ז ד"ה דלא הקשו דמשמע בשמעתין דלמ"ד טומאה דחויה אינו דוחה אלא על ידי ריצוי ציץ ואמאי הא טומאה דגברא דדחיא בציבור אע"ג שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדתנן בפירקין דף פ' ע"ב וראיתי בש"צ סי' נ"ב בעלים שנת תרט"ו יום וא"ו ג' אלול שכתב הרב מוהרהב"ש שכתב שתמה על הר"י שלא ראה דברי רש"י זקנו שכתב בדף פ' דלכך בנטמא הגוף אין הציץ מרצה דהא לאו בר מעבד פיסחא הוא וביאור הדברים דע"כ לא שייך ריצוי ציץ רק על מי שמחויב לעשות רק שאינו בהכשר גמור כמו ציבור שמחויבין לעשות פסח ראשון ואינם נדחים רק שאינו נעשה בהכשר גמור שהרי נטמאו ולכך מועיל הציץ אבל היחיד שאין צריך לעשות פסח כלל ולכך לא שייך ריצוי ציץ ולפ"ז בציבור באמת הציץ מרצה גם על טומאת הגוף ע"ש שהאריך ולא ידעתי איך לא בוש להראות זאת לפני אויר העולם והרי רש"י בעצמו ביומא דף זיי"ן ד"ה בין שכתבו ושל ציבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא ע"י ציץ הנה מבואר דרש"י ס"ל דאף בציבור נדחית טומאת הגוף ולא ע"י ציץ וזה כסברת התוס' ומ"ש שם ששמח שמצא ברמב"ם כן פ"ד ד"ז ותמה על כל המפורשים שלא הרגישו בזה אני תמה דזה ודאי דרש"י ותוס' מחולקים עם הרמב"ם בזה ובשעה"מ פ"ד מביאת מקדש הרגיש בזה יעו"ש אמנם בכוונת רש"י בפסחים שם הדבר פשוט דרש"י בא לפרש ההבדל שבין נטמא הפסח או הדם בין טומאת הגוף הוא משום דאתי כר"נ דבעי גברא דחזי לאכילה ולכך בנטמא הגוף לא שייך ריצוי ציץ ובבשר ודם שייך ריצוי ציץ לפטור מפסח שני ועיין תוס' שם והדברים פשוטים:

7והנה ש"ב בכסא דהרסנא הגאון בהקדמתו הקשה על התוס' יומא דף זיי"ן בהא דאמרי מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בציבור והקשו דמנ"ל זאת דלמא שאני יוה"כ דדחיא טומאה כיון דאי אפשר להיות על מצחו וכמו טומאת גברא דדחיא אף שאין כאן ציץ והקשה הוא דמה קושיא דהא בפסחים דף ע"ז אמרו דכולי עלמא דטומאה דחויה היא בציבור ובעי ציץ לרצויי הרי דתנאי מתדבק היא דאם נימא טומאה דחויה הוא ובעי ציץ ואף דטומאת הגוף לא בעי ציץ לרצויי מכל מקום באמת התוס' נתקשו שם דמ"ש טומאת הגוף מטומאת בשר אבל עכ"פ זה ודאי דאי טומאה דחויה היא בעי ציץ לרצויי ואם כן שפיר דייק דע"כ גם כשאינו על מצחו מרצה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דהנה טעם הענין הוא פשוט כיון דאינו רק דחויה ובקושי התירו אם כן עכ"פ בעי שהציץ ירצה ולפי זה אם היינו אומרים דטומאה הותרה לא בעי ציץ ולפ"ז כאן שהש"ס מוכיח מכאן מכלל דר"ש ס"ל טומאה דחויה היא וע"ז שפיר מקשים התוס' דמנ"ל לר"ש לומר כן דלמא כשאינו על מצחו אינו מרצה ושאני יוה"כ כיון דאי אפשר בענין אחר שפיר מרצה ואף דהיכא דאינו רק דחויה ובקושי הותר בעי ציץ היינו משום דעכ"פ יהיה ציץ ג"כ לעזר ולסיוע שידחה הטומאה אבל זה כשאפשר לו להיות אבל אם אי אפשר ע"כ טומאה דחויה דעיקר הציץ הוא לעזר כיון דנעשה בטומאה ובקושי הותר אבל לא שיעכב היכא דאי אפשר וז"ב כשמש. ובזה מדויק מה שציינו על מכלל דסבר ר"ש ולא ציינו תיכף דמה מקשה ר"ש מכה"ג ביוה"כ ולא אמר שאני יוה"כ דאי אפשר בענין אחר. ולפמ"ש באמת היה מקום לומר דבעי ציץ עכ"פ אבל מה דמוכיח הש"ס דס"ל לר"ש טומאה דחויה על זה שפיר הקשו דמנ"ל להוכיח מזה ודלמא כיון דאי אפשר בענין אחר עכ"פ הוכרח הטומאה לדחות ונדחית ואף דבעי ציץ הא הציץ אינו מעכב ואדרבא לר"ש אף שאינו על מצחו מרצה ומה תאמר שם הוא ראוי לבילה וכאן אינו ראוי לבילה דזה אינו דניהו דהציץ אינו ראוי אבל הטומאה בין כך ובין כך נדחה רק דאנן אמרינן דבעי ציץ לרצויי ולדחויי כדי שיהיה עזר וסיוע אבל שיעכב שלא תדחה הטומאה זה אי אפשר:

8ובזה נלפענ"ד לישב מה שהקשו התוס' בפסחים דהא בטומאת הגוף אין הציץ מרצה ואפילו הכי טומאה דגברי נדחה ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הטעם דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף למדתי הטעם מרש"י בפסחים דף ט"ז שפירש דלכך אין הציץ מרצה על אכילות משום דאין הציץ דוחה ל"ת דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וביאר הדבר דא"כ הא יש ציץ תמיד והיכא משכחת לה דלא יאכל ולפ"ז מכ"ש טומאת הגוף דודאי לא מרצה הציץ דהא טומאת הגוף היא במיתה ולפ"ז ל"ק מציבור דמרצה אף בטומאת הגוף אף בלי ציץ משום דשם יש לומר דבאמת הציץ מרצה וא"ל דהא אין הציץ מרצה בטומאת הגוף דזה אינו דהא כל הטעם הוא משום דאם כן לא משכחת לה טומאה כלל דתמיד הציץ מרצה דז"א דהא משכחת לה ביחיד עכ"פ וצ"ע בכ"ז:

9והנה השעה"מ הביא בשם התוס' ישינים אשר הקשו דבאילו של אהרן היה צריך ציץ דלא הוה קרבן ציבור וכתב דאילו של אהרן היה משמש בבגדי זהב וע"ז הקשו דהא פרו של אהרן היה בבגדי לבן לפני ולפנים ואפילו הכי היה סגי בלא ציץ וכתב כיון דעבודות דתלויות בשעיר היו תלויות בפר אם כן הואיל והותר בשעיר הותר בפר ע"ש. ובזה אני מיישב קושית התוס' דהקשו דמנ"ל לר"ש דמרצה אף כשאינו על מצחו דלמא שאני יוה"כ דאי אפשר בענין אחר ועכ"פ טומאה דחויה היא. ולפמ"ש אתי שפיר דאכתי תקשה מפר דהוה קרבן יחיד וא"ל דמגו דדחיא בשעיר דחיא בפר דיש לומר דר"ש סבר כאביי בזבחים דף ל"ג דבדחויה אמרינן להא אדחאי להא לא אדחאי:

10ובזה יש לישב דברי הרמב"ם דלדידן דקיי"ל דדחויה ודאי אמרינן דמה לי חד דיחויא מ"ל שתי דחיות א"כ ל"ק כלל וכקושית התו' ואדרבה אם נימא הותרה יקשה קושית התוס' ישינים דבהותרה לא שייך זאת ודו"ק היטב. ומ"ש בשעה"מ להקשות על התוס' דיומא דף נ' שכתבו דפר של אהרן אי הוה דשותפין מהדרינן וע"ז הקשה דאם כן יקשה איך מרצה בלא ציץ לא הבינותי ניהו דמהדרינן היינו היכא דאפשר למהדר אבל כל דא"א בציץ פשיטא דהותרה בלא ציץ ועיין רש"י בדף וא"ו שכתב בד"ה הותרה ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע והרי הש"ס אמר דאילו של אהרן מהדרינן וע"כ דניהו דמהדרינן מכל מקום כל דאי אפשר דוחה את הטומאה וזה פשוט וברור. וראיתי בהקדמה לספר מי נפתוח אות י"ג דתמה על התוס' בדף נו"ן בדברי הבל במח"כ ורצה לומר דלפי המסקנא גם ר' שמעון ס"ל דהותרה בציבור ואשתמיטתיה מיניה דברי הש"ס בפסחי' דף ע"ז דכולי עלמא סבירא להו דחויה בלתי ר' יהודה דס"ל הותרה ומהאי טעמא פסק הרמב"ם דהוא דחויה דאף דר"ש ור"י הלכה כר"י כאן כל התנאים סוברים דדחויה היא ועיין כ"מ פ"ד מביאת המקדש ואיך אפשר לחשב דר"ש ס"ל לפי המסקנא דהותרה מה גם להתפלא על ד"ת בזה זה ודאי הבל:

11והנה בהא דאמר ר"נ מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה לפענ"ד הטעם בזה דהנה התוס' בפסחים דף ע"ז נתקשו מ"ט דבפי ציץ לרצוי' בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף שם הוא אף בלא ציץ דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ולפענ"ד הדבר פשוט דבאמת כיון דדחויה היא בודאי צריך סיוע להציץ שירצה אבל טומאת הגוף אי אפשר לציץ לרצות דהרי כתיב ונשא אהרן את עון הקדשים ולא עון המקדישים ולכך אי אפשר לציץ לרצויי ואם כן כל שאי אפשר להציץ לרצויי אם כן אין למדין אפשר משאי אפשר ועיין תוס' מנחות דף ט"ו שם מבואר בתוס' בהדיא דלכן אין הציץ מרצה בטומאת הגוף דאי אפשר לרצויי דכתיב עון הקדשים ולא עון המקדישים. איברא דרש"י כתב בדף פ' הטעם דאין טומאת הגוף מרצה משום דהתורה דחי' ומשמע לכאורה דוקא ביחיד ולא בציבור אמנם באמת זה אינו והדבר מבואר ברש"י יומא דף ז' דבציבור מרצה ולא הציץ ע"ש אמנם נראה דאם נימא טומאה הותרה בציבור אם כן אין שום איסור על המקדישים ושוב היה הציץ יכול לרצות גם על טומאת הגוף ולכך הוצרך רש"י לתת טעם דביחיד אינו מרצה משום דהתורה דחיה ואם כן שוב הוה עון המקדישים וזה אין יכול הציץ לרצות ולפי"ז לכך היכא דאיכא שיריים לאכילה שפיר לא שייך טומאה הותרה בציבור דאדרבא כיון דהותרה בעי ציץ לרצויי ואם כן בשלמא בעת ההקרבה בודאי יש על הכה"ג הציץ והציץ מרצה אבל בעת אכילה של כל אחד ואטו מי לא בעי הכהן למינם ולמיעל לבה"כ וזה יאכל בטומאה ולכך צריך לאהדורי בטהרה דבאמת מהראוי שיאכל ואם לא יאכל יש עון על המקדישים שלא מצי לאכול ואם יאכלו שוב יוכל להיות שהכה"ג לא יהיה לו הציץ על מצחו ואיך ירצה. ובזה מיושב היטב דברי התוס' במנחות שכתבו דבפסח דאיכא שיריים לאכילה מודה ר"י והדבר תמיה הא פסח נאכל בטומאה ועיין שעה"מ פ"ד מביאת מקדש ולפמ"ש אתי שפיר דחשו דלמא יאכל בטומאה לא יהיה על הכהן גדול הציץ ואף לר"י דמרצה הציץ אף שאינו על מצחו עכ"פ בעת שמסיח דעת הימנו אינו מרצה ויוכל להיות שאז יסיח דעת ממנו וז"ב. ובזה מיושב קושית השעה"מ והנוב"י דמה פריך בסנהדרין מפסח על יוה"כ הא פסח יש בו אכילה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי שם דנטמאו בגלגולת של ארוונה ונטמאו הכהנים והרי בירושלמי אמרו בפסחים פ' כיצד צולין בהלכה ה' דעון הקריבים ולא המקריבים ומחלק בין קרבן יחיד לקרבן ציבור דבקרבן ציבור בדיעבד כשר ע"ש ולפ"ז שם דהכהנים נטמאו אם כן אין נ"מ בין יש שירים לאכיל' או לא דבלא"ה יש עון המקריבין ואפ"ה בציבור הוכרח לרצות ואם כן ה"ה על אכילה מרצה וז"ב:

12ובזה מיושב קושית הכ"ד שהקשה על התוס' שהקשו ביומא דף זיי"ן דמהיכן הוכיח ר"ש דאינו על מצחו מרצה גם כן הא ביוה"כ דאי אפשר לרצויי מרצה אף בלא ציץ כמו דמרצה על טומאת הגוף והקשה הוא הא בפסחים אמרו דבעי ציץ לרצויי כל דטומאה דחויה ולפמ"ש א"ש דמה דבעי ציץ לרצויי הוא משום דכל דאפשר בציץ צריך ריצוי הציץ ושאני ט"ג דאי אפשר בציץ דהציץ אינו מרצה על המקדישים ולפ"ז הרי התוס' הקשו במנחות דף כ"ה דאיך אמרו ולא עון המקדישים הא ביומא דף זיי"ן אמרו דגם כהנים שנטמאו מרצה הציץ דהרי בעי ציץ לרצויי כיון דטומאה דחויה אבל באמת לא קשה דבציבור מרצה גם על המקדישים כמ"ש בק"ע בירושלמי פסחים שם ליישב קושית התוס' ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דבציבור אף דדחויה היא ניהו דבעי ציץ הא הציץ באמת אינו מרצה על הכהנים ורק שכל שדחויה היא בציבור הוכרח לדחות אף בלי ציץ ואם כן שוב גם בזה ביוה"כ דאי אפשר בציץ הוכרח לדחות ולפע"ד גם הירושלמי לא כיון דהציץ מרצה בציבור דאי אפשר לציץ לרצות לא על המקדישים ולא על הכהנים רק דכל דדחויה ואי אפשר לציץ לרצויי לא בעי ציץ ונדחה בלא"ה וא"כ טומאת הגוף וטומאת כהנים שום אך הרמב"ם יש לו דרך אחר בזה והוא ס"ל דבציבור הציץ מרצה על טומאת הגוף וכמ"ש בפ"ד מהלכות ביאת מקדש ולפענ"ד יצא לו מפשטות לשון הירושלמי הנ"ל דאמר דיש הפרש בין יחיד לציבור וכמו שהבין הק"ע ולפענ"ד נראה דסברת הרמב"ם כיון דדחויה היא בציבור שוב אין כל כך עון על המקדישים והמקריבים כיון דהתורה דחיה כנלפענ"ד:

13והנה בגוף דברי התוס' במנחות דף ט"ו שכתבו דבפסח אף שטומאה הותרה כיון דאיכא אכילה לא מועיל וכבר כתבתי שהשעה"מ תמה דכיון דהוא נאכל בטומאה למה לא יותר הטומאה וכעת נראה לי ע"פ מה שמצאתי דבר נפלא בירושלמי פסחים פרק כיצד צולין שם ה"ה דאמר דאף דפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה הוא דוקא בבא בטומאה משעה ראשונה אבל הבא בטהרה ונטמא אינו נאכל בטומאה ולפ"ז שם דשבט אחד נטמא וכל הציבור טהורים דר"י ס"ל דאין קרבן ציבור חלוק והיינו אף דיכולין להקריבו בטהרה מכל מקום הרי אכילה ע"כ אותו השבט יאכלו בטומאה יהיה קרבן ציבור חלוק ולכך עושים בטומאה וע"ז שפיר כתבו התוס' כיון דלא בא בטומאה משעה ראשונה שוב אף שיבא בטומאה אח"כ לא יהיה נאכל בטומאה ושוב לאו הותרה. ומעתה מיושב היטב הקושיא שם דשם דנטמאו בע"ז או בגלגולת של ארוונה היבוסי ואם כן נטמאו כבר בעת השחיטה ואם כן יהיה נאכל בטומאה ולא איכפת לן מה דעומד לאכילה ודו"ק היטב כי הוא קרוב לאמת לפענ"ד:

14שוב ראיתי שלימוד ערוך הוא בפי ש"ס דילן ובירושלמי וברמב"ם פ"ז מק"פ הלכה ט' דהנה בש"ס דילן בדף ע"ח ע"ב אמרו דאם שחטו בטהרה ואח"כ נטמאו הבעלים יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה ומפרש הש"ס דאף כרבנן דר"נ אתיא דטעמא הוא דגזרה שמא יאמרו אשתקד אכלנו בטומאה השתא נמי נאכל בטומאה ולא ידעו דאשתקד דכי אזדריק דם בעלים טמאים הוו השתא בעלים טהורים הם והרמב"ם כתב דאם נטמאו רוב הציבור קודם זריקה זורק את הדם והפסח לא יאכל ותמה הכ"מ דדבריו סותרים דלעיל כתב דכשנטמאו הציבור קודם הזריקה דיאכלו בטומאה ונדחק וכתב בק"ע דדוקא בנטמאו כל הציבור ואי אפשר לעשות בטהרה לכך לא שייך החשש כלל אבל כשרוב הציבור נטמאו ונשתיירו כהנים שיוכלו לזרוק בטהרה שוב מסתמא עשו בטהרה ושייך הגזירה אם כן מבואר הדבר היטב דשם כששבט אחד נטמא דודאי יש כהנים שעושין בטהרה שפיר שייך הגזירה ושוב לא יאכלו ולכך מהדרינן אטהרה אבל שם שכל הקהל נטמא והכהנים בודאי נטמאו ואם כן שוב הפסח נאכל בטומאה דלא שייך הגזירה לכך הותר בטומאה וז"ב ודו"ק אמנם אי קשיא הא קשיא דמנ"ל לרבינו שיהא הדין כן דהא בש"ס רצה לאוקמא כר"נ ואח"כ אמר אפילו תימא כרבנן ובירושלמי מקשה ע"ז ומסיק דאתיא כר"נ וכיון דרבינו פסק כר"נ לא צריך להביא זאת. ומכאן ראיה ברורה למ"ש הלח"מ פ"ג מה' ק"פ ה"ד ופ"ד ה"ב דרבינו פסק דלא כר"נ ושפיר העתיק זאת:

15והנה בתוס' יומא דף זיי"ן ד"ה דם שנטמא כתבו דפריך שפיר דלמ"ד היתר הוא אע"ג דבאכילה לית ליה היתר הוא מכל מקום ה"מ היכא דאטמאי שיריים גופייהו אבל הכא דבשר לא אטמי הו"ל למשריא אף באכילה כיון דמיקל כולי האי דאית לי' טומאה דגברי ודעולין היתר הוא והקשה בטהרת הקדש בזבחים דף ט"ז דמהכא משמע דכל דבשר לא נטמא אף שנטמא הדם אשתרי באכילה והרי שם בזבחים דף ט"ז לענין אונן דמקריב באנינות כתבו דאינו מרצה רק על אימורים והבשר אסור והרי שם דמי לטומאה שנטמא האמורין והבשר טהור וכן משמע ברמב"ם דהבשר אסור ונפלאתי מאוד דאינו קושיא כלל דהתוס' לא כתבו ביומא רק למ"ד היתר הוא בציבור אבל למ"ד דחויה היא כתבו בהדיא שיש להחמיר בבשר אף שטהור הוא ולפ"ז הרי בזבחים שם רבא אמר כן ורבא ס"ל דחויה היא כמ"ש התוס' ביומא בתירוצם הראשון בשם ר"י בעל התוס' דאף דאמר זאת אומרת הותרה היא לא ס"ל כן ואם כן שוב למ"ד דחויה היא פשיטא דהבשר אסור וגם הרמב"ם דפסק דחויה היא ס"ל כן. והנה לא ראיתי בגוף הספר אח"כ עיינתי וראיתי שהוא בעצמו כתב כך:

16ובזה מיושב היטב דברי התוס' ביבמות דף צ' ד"ה בין שכתבו דאתיא כמ"ד טומאה דחויה היא בציבור דלמ"ד הותרה בציבור לא בעי ציץ לרצויי ותמה המהרש"א ביומא דף ז' דזהו מקשה הש"ס בעצמו ולמה לא הביאו דברי הש"ס הנ"ל ולפמ"ש יש לומר דהתוס' רצו לתרץ קושייתם שהקשו ביומא דלמה לי' להש"ס לאקשויי מרישא ולא הקשו מסיפא וכתבו דלמ"ד טומאה הותרה לא בעי ציץ ואם כן ז"ש כאן דלמ"ד הותרה לא בעי ציץ לרצויי ודו"ק היטב. וגוף קושית התוס' ישבתי בחידושי ליבמות דף צ' באופן נאות ונלאיתי להעתיקו. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דכתבו התוס' ד"ה אבל במסכת מנחות דף כ"ה דבציבור הורצה במזיד גם כן ולא משום ציץ רק משום דטומאה הותרה וקשה אם נימא דבשיריים העומדים לאכילה מודה ר"נ ואם כן גם כאן האיכא שירים לאכילה ולפמ"ש אתי שפיר דכאן למ"ד הותרה קיימינן וכל שהבשר טהור נאכל וכמ"ש ודו"ק היטב. ובמ"ש למעלה יתפרש היטב דברי הירושלמי שם בפסחים שאמר בא בטומאת הדם היאך עבידא ופשיט מהא דיש הפרש בין יחיד לציבור ולא נודע הפשיטות בזה ולפמ"ש אתי שפיר כמין חומר דבאמת למ"ד דחויה כתבו התוס' דכל שיש אכילה אף שהוא טהור יש להחמיר אבל למ"ד הותרה כל שהבשר טהור מותר ולפ"ז זהו החילוק שבין ציבור ליחיד והיינו משום דבציבור הותרה וכמ"ש התוס' במנחות דף כ"ה וכמ"ש בכוונתם ודו"ק היטב כי נכון הוא ובמ"ש יתיישב קושית השעה"מ דגם בכה"ג יש שירים לאכילה השעיר הנאכל לערב ולפמ"ש אתי שפיר דכל שנטמאו קודם מודו כולי עלמא דנאכל בטומאה ודו"ק מיהו זה אינו נאכל בטומאה ויש ליישב בד"א ואין להאריך:

17והנה בשנת תרי"ט וא"ו לחדש טבת כשלמדתי עם תלמידי הלכות טבילת כלים הקשיתי לפמ"ש הרמב"ן דלכך לא הצריך הכתוב הגעלה בכלי מדין משום דקדלי דחזירי הותרה להם ואכתי קשה להפוסקים דטבילת כלים מן התורה משום שיצאו מרשות עכו"ם לקדושת ישראל ומפרשים דהך וטהר ובמי נדה יתחטא הוא דין תורה לכלי עכו"ם החדשים ואם כן למה לא צותה התורה לסיחון ועוג ג"כ זאת והלא ניהו דקדלי דחזירי הותר להם אבל מכל מקום הכלים יצאו לקדושת ישראל ולמה לא צריכי טבילה וע"כ דגוף טבילת כלים חדשים אינו רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ולפמ"ש הרדב"ז דבסיחון ועוג הותר להם הטומאת מגע ומשא שאל"כ מה יעשו הכהנים בשלל שיטמאו מזה ע"ש אם כן מכ"ש טבילת כלים חדשים שהותר אבל להרמב"ן דטומאה היא מתורת טומאה בציבור ובזה לא מצינו היתר מצד קדושת ישראל וצ"ע בזה: