שואל ומשיב מהדורא תנינא ד:קעח

1בענין נסרים של מקוואות:

2במה שהאריכו כל האחרונים בסי' קצ"ח בענין הנסרים שהראב"ד כתב דבעינן דוקא כלי חרס דלא חזי למדרס והט"ז האריך מאד. וראיתי בשו"ת פ"מ ח"ב סי' קל"א שכתב שכלם טעו בכוונת הראב"ד והרשב"א דמה שכתבו דבעינן נסרים שלא ראויים למדרס הכוונה שלא יהיו בגובה טפח דאז ראוי למדרס והביא ראיה מהא דמבואר במסכת כלים פכ"ב משנה ג' ספסל שניטל אחת מראשיו טהור ניטל השני טהור אם יש בגובה טפח טמא ופי' הרע"ב שדף העב טפח חזי לישיבה הרי דבעינן דוקא טפח ע"ש. וכאשר ראיתי כן תמהתי [עיין בסדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק ס"ג שרצה לישב שיטת הט"ז ע"פ המשנה הנ"ל דבעי גובה טפח וע"ש מ"ש בזה וגם שם תמצא סתירה להרב הנ"ל ועיין רש"י נדה דף נ"ח ע"ב ד"ה של אבן שכתב דס"ה ס"ל דרישא בשל עץ דראויה לטמא בזב ונדה ולא כתב טומאת מדרס] דמעולם לא ראיתי בש"ס ופוסקים דיהיה צריך למדרס דוקא טפח ומשם אינו ראיה דשם היה מכבר ספסל וכל שניטל אחת מראשיו ומכ"ש שנים ופקעה הטומאה מינה על זה בעינן שיהיה גובה טפח דזה יהיה עכ"פ ראוי לקבל מדרס. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהפי' במשנה כך שנשאר עוד טפח ברגלה אלא שלשון המשנה לא משמע כך דאל"כ היה לה לומר אם נשאר גובה טפח ועכ"פ אין ראיה משם כמ"ש ועיין פרק כ"ו ממסכת כלים משנה ה' כסא של קטן שיש לו רגלים אע"פ שאין לו גובה טפח טמא וכתב הר"ש דגבי קטן חזי לישיבה בפחות מטפח אבל לגדול בעי טפח כדתנן לעיל ולכאורה משם ראיה קצת להפ"מ דהרי שם יש לו רגלים וא"כ מה קמ"ל אע"פ שאין בגובה טפח וע"כ דכל שאין בגובה טפח לא חזי למדרס אלא יש לדחות דכסא של קטן כיון דבאמת אינו ראוי כלל למדרס וא"כ לא היה ראוי לטמא וקמ"ל דכל שיש לו רגלים וראוי לקטן אע"פ שאין בגובה טפח מטמא מדרס כיון דעכ"פ חזי לקטן אבל בנסרים לא שמענו שיהיה צריך טפח דוקא. ולפענ"ד ראיה ברורה לזה ממסכת נדה דף כ' תני ר' אושעיא חמשה שיעורן טפח ופריך הש"ס כמה קושיות ע"ש ואם איתא דבעינן במדרס שיהיה גובה טפח למה לא חשיב גם זאת. וע"כ שא"צ שיהיה בגובה טפח וא"ל דאכתי קשה דעכ"פ היה לה לחשוב אותה המשנה דספסל דבעי גובה טפח דזה אינו דהא כסא של קטן אף שאין בגובה טפח מטמא וש"מ דלאו כללא היא וגם יש לומר דאינו רק מדרבנן ודרבנן לא קחשיב שם וע"ש בתוס' ד"ה ותו אבל אם נימא דזה כלל גדול דבטומאת מדרס בעינן שיהא גובה טפח קשה למה לא קחשיב שם ששה ולכאורה רציתי לומר דאין ראיה משם דהרי הר"ש מביא תוספתא כיפת חלק שאין בגובה טפח טהור ושיש בגובה טפח ר"מ ור"ש מטמאים ור"י ורבנן מטהרין וכתב הר"ש דמתניתין אתיא כר"מ ולפ"ז כיון דפלוגתא היא יש לומר דבפלוגתא לא קא מיירי כדמשני הש"ס שם גבי תנור אבל לפמ"ש הר"ש בתירוץ השני דבספסל אפילו ר' יוסי מודה וטעמא דכיפת דחתיכת עץ בעלמא הוא ולא חשוב כלי א"כ הו"ל לחשוב דאין בו פלוגתא וגם מדברי הר"ש שם ראיה דזה לאו כלל לכל טומאת מדרס דהרי דוקא כיפת חלק שאין בגובה טפח טהור לר' יוסי אבל בעלמא לא בעי טפח. וע"כ נראה לפענ"ד דליתא לדברים הללו ועוד דלדבריו דבעינן לישיבה ולעמידה אף טפח א"כ בנדה דבעינן שתעמוד על דבר שלא תבעת בודאי צריכה לעמוד על נסרים שיש בגובה טפח א"כ לא חידש כלום דאכתי יש חשש מדרס וצ"ע:

3והנה נדפס ספר אמרי אש ובסי' ע"ח מפקפק ג"כ ע"ז ועיין בב"ב דף ס"ו גבי דף של נחתומים דהקשו התוספות דחזי למדרס ולא אשתמיט אחד מהקדמונים והאחרונים לומר דבעינן שיהיה עב טפח. והנה הלבוש נדחק לענין סוכה דנסרים מקבלים טומאה ועיין בט"ז סי' תרכ"ט שנדחק בזה והפ"מ כתב על הלבוש שבאמת לא דק בזה שכל שאינו גבוה טפח לא שייך מדרס. ואני אומר רבותא למדחי גברא והרי גם בשו"ת מהר"ם פדוואה סי' ל"א הוכיח ג"כ מהך דסוכה דף י"ד דנסרים שהם משופים אינם מקבלים טומאה כלל ע"ש ולא כתב כלל בכל התשובה דבעי בנסרים שלא יהיה גבוה טפח דאז אינו ראוי למדרס וגם בש"ס סוכה שם הו"מ לאוקמי בשאינו רחב ארבעה ורק שגבוה טפח דאז פסול משום מדרס ומדלא אמר כן ע"כ דליתא להכלל הלז ודברי הפ"מ תמוהין לפענ"ד:

4ודרך אגב אכתוב מה שנשאלתי מהרב המאוה"ג מו"ה אשר בעהמ"ח מעדני אשר נ"י בדבר מקוואות הנעשים במדינתינו עד"ז דהיינו שעושים תיבה גדולה ונקבים מלמטה כשפופרת הנוד ונעשה ברזא לסתום הנקב בעת ששופכין לתוכה חמין ולחממה ובעת הטבילה לוקחין הברזא מהנקב כדי לחבר המים למי מעיין והכלי עומדת באמצע המים היינו שישאר המים תחת הכלי רק שכותלי הכלי מהודקים בכותלי המקוה כדי שאם יהיה במעיין הרבה מים מגביהין הכלי למים וכשמעט מים במעיין משפילין הכלי ועיקר חיזוק הכלי בכותלי מקוה וע"ז כתב שכשסותמין הנקב בברזא הוה שאובין ממש וכלה שאוב והרמ"א סי' ר"א ס"ד כתב להכריע דהוה דאוריית' ובפרט בכלי הוה ודאי דאורייתא כמבואר בתוס' פסחים דף י"ז ד"ה אלא ואף כשישאר בעת הטבילה פתוח הוה דינו כמבואר במשנה ב' פ"ה דמקוואו' וכן סתם הב"י סי' קצ"ח סעיף ל"א דשייך גזירת מרחצאות ואף שאינה מקבלת טומאה אבל לענין שאיבה כלי הוה כדמוכח בשבת דף י"ז גבי מניח כלי תחת הצינור ועיין פסחים דף ק"ט ע"ב תוס' ד"ה בים של שלמה ומה דמבואר ברמב"ם והובא בב"י וש"ע סי' ר"א ס"ג הלוקח כלי גדול באמת הרמב"ם לשיטתיה דלא ס"ל גזירת מרחצאות ועיין בב"י סי' קצ"ח ומה שהעתיקו הב"י והרמ"א אף דהם ס"ל גזירת מרחצאות ע"כ צ"ל משום דהנקב עושה שברי כלי ואף שרוצה לייחדה למדרס ע"י שמייחדה לטבול בה היינו לאחר שיקבענה בארץ ונמצא שנעשה לתשמיש עם הקרקע ואינו מקבל טומאה כמבואר בכלים פ"ב משנה ד' ופי"א משנה ב' ופ"ח משנה ט' ועיין ט"ז סי' קצ"ח ס"ק ל"א לענין שליבות ואף דהט"ז כתב שם דל"ש גזירת מרחצאות כבר חלקו עליו אבל כאן אף הט"ז יודה מאחר שלא נקבע בארץ הוה כלי ע"י שנסתם הנקב ואף שמשליך הברזא מכל מקום מקרי כלי ועיין שבת דף נ"ח ע"ב הואיל ויכול להכישו ע"ג כלי חרס מבואר שם דכלי שיש בו שתי חלקים והאחד ראוי להשתמש מעין מלאכתו אף בלי צירוף השני והשני לבד אינו ראוי להצטרף כמוהו לשום דבר האחד עיקר ומקבל טומאה לבדו וה"נ דכוותיה מאחר שנעשה מתחלה לסתום הברזא אף שנשליך אח"כ שלא יוחזר לעולם דלא מהני אלא בשינוי מעשה בגופו דבקל יכול לסתרו בדבר מה בלי אומנות וע"ש בתוס' והאריך בזה:

5והנה אחת דיבר ושתים זו שמעתי דהמקוואות הללו פסולין ל"מ קודם שנסתם הנקב אלא אף לאחר שהשליך הברזא המקוואות פסולות והנה גם קודם שנפתח הברזא מ"ש דהוה שאובין הנה במעיין אינו פוסל שאיבה רק מצד חומרא בעלמא ועיין ס"א בהג"ה אמנם לאחר שנפתח הנה המקוה כשרה בלי ספק והנה כבר קדמו הגאון בעל נוב"י מהד"ת סי' קמ"ב בזה והעלה לפסול מטעם שאובין ומדבריו למדתי דהכוונה כיון דמחובר לקרקע לא הוה כקרקע והחביות מקרי תלוש שהרי נפסק מהקרקע ואין לו חיבור לקרקע וא"כ אין לו דין מעיין אבל באמת גם בזה לא צדקו דבריו דמה שהאריך להקשות מהך דאמרו בב"ב דף ס"ו שאני שאיבה דרבנן ומשמע דבדאורייתא אמרינן דתלוש ולבסוף חברו לא הוה כמחובר. הנה כבר קדמו בזה הגאון מוהרח"ש ובספר באר יעקב ובכ"ז א"א לדחות הלכה פסוקה דקי"ל דתלוש ולבסוף חברו הוה כמחובר:

6אמנם מה שהחליט הגאון דאף לאחר שנפתח הברזא הוה ככלי כבר מבואר במגן גבורים סי' קנ"ט בתשובה ל"ק ברסקאז לסתור דבריו והן נסתר מחמתו בזה כל מה שהאריך מעלתו דכאן נתבטל מהכלי. ומ"ש מעלתו דהא דלא גזר בים של שלמה יש בו אטו אין בו משום דכהני' זריזין הם לא הבינותי דבריו דאנן לא דנין משום גזירה רק אם מקרי כלי ע"י סתימת הברזא או לא וכל שאינו מקרי כלי מה נ"מ במקדש לבין מקוה של הדיוט. דרך כלל המקוואות הללו כשרים הם וכן המנהג בכמה קהלות ואין לפקפק עליהם ואין להוציא לעז עליהם:

7ודרך אגב ארשום מה שנשאלתי מ"ק בוטשאטש שנת תרי"ב י"א שבט במקוה אשר יזובו מימיה מבין קרשי הקירות והשולים הבלתי נדבקים היטב עד שיחסר ממנה יותר מעשרה סאה מיום ליום ואיתן מושבה בסלע רך אשר לרכותה לא יכיל מימיה ושולי המקוה לא יגיעו עד ירכתי הבור ויש הפסק ביניהם ערך שליש אמה וע"ז האריך הרב המופלג מו"ה זאב וואלף נ"י שאותה המקוה פסולה ודבריו יבוארו לפנינו. וזה אשר השבתי הנה מקור הדברים היא ברשב"א והוקבע להלכה בש"ע יו"ד סי' ר"א סנ"א וז"ל ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן ניכרת ובב"י כתב בשם שער המים שבסוף ת"ה ראיה לזה שאם אי אתה אומר כן אין לך מקוה מים כשר שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט עכ"ל. והנה אתחיל בדברי מעלתו מה שהקשה לבסוף על גוף ראיית הרשב"א דמבואר בר"ש פ"ה דמקוואות דהא דארעא חלחולי מחלחלא היינו מים הנובעים אבל לא מי גשמים ובתוס' גיטין דף ז' משמע דעץ יותר מחלחל מחרס ואדמה. הנה לא ידעתי האם בזה ידחה דברי מאור עינינו הרשב"א ז"ל ובאמת ע"כ לא כתב הר"ש דמי גשמים לא מחלחלי היינו שיהיה מתחלחל כ"כ עד שיהיה נחשב כאלו מחובר לנהר שיש בו ארבעים סאה זה א"א רק במים הנובעים הוה כאלו מחובר למים הנובעים במקום אחד אבל מ"מ הארץ מחולחלת ונבלעו מי גשמים בארץ והו"ל זחילה וע"כ דהזחילה אינה ניכרת ועיין תענית דף כ"ה ע"ב אין לך טפח למעלה שאין תהום יוצא לקראתו ג' טפחים ועיין רש"י שטפח למעלה של מי גשמים יוצא בעומק הקרקע טפח ע"ש הרי שהגשמים מבליעים בקרקע וז"פ. ובגוף דבריו שנסתפק אם בכה"ג מקרי זחילה אף שאינו ניכרת ע"פ שטח העליון ממימי המקוה ודעתו דמ"ש הרשב"א ואין זחילתן ניכרת היינו כשהם סמוך לקרקע אין הזחילה ניכרת ולפענ"ד כל שהזחילה אינה ניכרת ע"פ שטח המים לא מקרי זחילה וגם בזה שייך קושית הרשב"א דאם נפסל לא נמצא מקוה כשרה שארעא חלחולי מחלחל ומה נ"מ אם נבלע מעט מעט או יותר כל שאינה ניכרת לא מקרי זחילה. ובלא"ה נראה לפענ"ד דעיקר כוונת הרשב"א שבעינן שתהיה הזחילה מצד עצמה לא מצד רכות הסלע ודוקא ביצאו מעצמן לא מצד שהוא רך וכעין מ"ש הש"ך ס"ק ק"כ ואף שהש"ך מצריך שיהיה מחמת הטבילה מכל מקום כאן שאינו רק מחמת הסלע חשוב טפי ושאני סדק שנפרץ אחד מכותליו והמים יוצאים דרך שמה אבל כאן הרי אינו יוצא ממש רק שנבלע בקרקע ואף שנבלע הרבה לא מקרי זחילה וזחילה היא דוקא כשניכר הזחילה כמו שהיא לשון זחילה שנמשך והולך ואינם מכונסים משא"כ בזה שהם מכונסים ויש בה שיעור מקוה. ועוד נראה לפענ"ד דבלא"ה ניחא כיון שנזחל לירכתי הבור ונאסף שנית הו"ל כשתי מקואות שכשרים וגם מעלתו התחיל בזה. ומ"ש דניצוק לא הוה חיבור להיות כשתי מקוואות ועיין בסעיף ס' בג' גומות שבנחל שם תמצא דהוה שייך בזה ניצוק וכמ"ש שאין הזחילה מערבת אלא א"כ עמדו ומשמע דאם עמדו היה מערב והיה מקרי מקוה אף שבא ע"י זחילה ועיין בהרא"ש פ"ה ממקואות משנה ה' גבי נוטפין שעשאן זוחלין בהצותו על הר"ש ודעתו דכל שיש מ' סאה לא אכפת לן במה שנזחל וביתר ביאור הוא בהרא"ש במסכת נדה הלכות מקוואות וכתב שם דבעינן דומיא דמעיין שכולו זוחל הא לאו הכי לא נתמעט מקוה מזוחלין ואף להר"ש ודעימיה עכ"פ בעינן זחילה הניכרת ע"פ שטח המקוה אבל מה שנחסר מהמקוה מים בתחתית המקוה לא מקרי זחילה כנלפענ"ד וכ"ז כשאינו במעיין אבל במעיין ודאי כשר וזה אשר השבתי כסדר מ"ש מעלתו דאף שכתב הרשב"א כל שאין זחילתו ניכרת כאן אף שע"פ שטח העליון של המקוה ממימי המקוה אינה זוחלת כל שזוחלת בתחתיתו מקרי זחילה והנה הלבוש מחלק בין זחילה לטפטוף וגם ע"ז תמה מעלתו דמה נ"מ בין זה לזה וגם מה נ"מ בין זחילה ע"פ שטח העליון שאסורה אף שנחים בתחתית המקוה ובין שנזחלו בתחתיתו וע"פ שטח העליון נחים ואינם מתנועעים. הנה מקור הדין הוא בש"ע וכמ"ש למעלה. ומה שהקשה מעלתו מדברי הר"ש כבר כתבתי למעלה דאין הכוונה בר"ש דבמי גשמים אינם מחלחלי שזה החוש מכחיש שהרי הארץ מחולחלת ויש בה חללים והרי הגשמים יורדים עד עומק המחרישה ואף דתאמר דהגשמים מרככים האדמה ונכנסים בעומק עכ"פ הארץ מלאה חללים וכבר כתבתי לעיל כוונת הר"ש דאי אפשר לומר דמחובר לנהר שיש בה ארבעים סאה אם לא במים הנובעים שזה תמיד נמצא אבל מי גשמים אינם תמידות. עוד ראיתי למעלתו שהוסיף בדברי הרשב"א שהקרקע בולע מעט מעט ותחסר השיעור וע"כ כתב מעלתו לחלק דשאני בורות שהם בגלוי ולמטר השמים תשתה מים ואי אפשר שיחסר השיעור ובמח"כ לא הבין כוונת הרשב"א דהרשב"א לא הקשה כלל שיהיה חסר השיעור רק דהרשב"א מוכיח דע"כ מה שבולע הקרקע לא מקרי זחילה דאל"כ לעולם הקרקע בולע ואיך נמצא מקוה כשירה דהיינו מקוה הכשרה באשבורן דוקא ולא בזחילה וברשב"א לא מוזכר כלל שתחסר השיעור וא"כ דברי הרשב"א נכונים. ולענין הדין נראה לפענ"ד דלא שייך בזה זחילה:

8והנה מעלתו סתם דבריו ולא ביאר אם אף לכשיחסר יום יום ישאר שיעור מקום דהיינו ארבעים סאה ובאמת בסעיף נו"ן מבואר דלהרא"ש כל שיש בו שיעור מקוה כשר אף שנפרץ אחד מכותליו ולא אכפת לן בזחילה וא"כ בנדון דידן ודאי כשרה ואף לשיטת הר"ש ודעימיה דפסולה היינו כשניכר הזחילה ע"פ שטח העליון דאל"כ לא שייך ענין זחילה שנראה שהוא מלשון רוחש ומתנועע והיינו זחילה הניכרת. ובלא"ה נראה לפענ"ד דעיקר כוונת הרשב"א דמה שנזחל ונבלע בקרקע לא מקרי זחילה דמה שהיא בטבע שהארץ בולע לא מקרי זחילה ודוקא מה שנפרץ ע"פ מקרה כגון נפרץ הכותל שם מקרי זחילה אבל כל שהיא ע"פ טבע לא מקרי זחילה וכאן שלרכות הסלע א"י להכיל מימיה זה לא מקרי זחילה ואין נ"מ בין טפטוף לזחילה או זחילה מועטת לזחילה מרובה כל שאין ע"פ טבע מקרי זחילה ועיין ש"ך ס"ק ק"כ שמה שנעשה ע"י האדם הטובל לא מקרי זחילה ואף דשם בעינן שיהיה בעת שטובל היינו שם דהוא ג"כ ע"פ מקרה אבל מה שהוא בטבע המים לא מקרי זחילה ואטו אבן ששחקו מים כמ"ש אבנים שחקו מים כמו שדרש ר"ע באדר"נ שהמים יכולין לשחק מעט מעט האבן אטו לא יהיה מקרי מקוה וע"כ שמה שהמים עושים בטבע לא שייך זחילה. וגם נראה לפענ"ד דכיון שיורדין לתוך הבור ושמה נחים ה"ז לא מקרי זחילה כמו שני מקוואות שנזחלים מזה לזה דלא מקרי זחילה. ומ"ש מעלתו דלא הוה ניצוק חיבור ולא מתכשר הזחילה עי"ז. הנה כבר הבאתי ראיה מסעיף סמ"ך גבי ג' גומות ובלא"ה לשיטת ר"ת דאם אינו פוסק החיבור תמיד מקרי ניצוץ חיבור ועיין בתוס' חגיגה דף כ"ב וגיטין דף י"ז ובב"י ס"ס ר"א ולזה כוון הרוקח הובא ברמ"א סעיף ל"ו והש"ך שם ס"ק פ' הקשה ע"ז ולק"מ כמ"ש בשו"ת נטע שעשועים סי' כ"ד ועיין בהגהת דגול מרבבה וא"כ כאן ממנ"פ אם לא יסתם הנקבים א"כ אינו פוסק תמיד וא"כ מקרי ניצוק חיבור ואם יסתם שוב לא יזחל כלל לא אכפת לן כלל ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"ג סי' מ"ב בענין מקוה שמכזב מימיו לעשות טסין של נחשת ע"ש ושם משמע דגם בקרקעות המקוה שייך החשש דזחילה ולפענ"ד כמ"ש וע"ש מ"ש דבמדרס בעי טפח וכבר כתבתי למעלה לסתור דבריו ועיין סדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק ס"ג בסופו:

9והנה במה שהארכתי למעלה בענין נסרים דבעי גובה טפח וספסל הוא גובה טפח וכמ"ש הפ"מ ואני דחיתי דבריו לעיל. וכעת מצאתי במשנה דמקוואות פ"ה משנה ב' ובלבד שלא יטבול ע"ג ספסל ומזה הוציא הראב"ד דהפסול הוא בשביל דראוי למדרס ונקט ספסל לרבותא דאף שאין בו תוך ועיין בב"י סי' קצ"ח ובתוס' יו"ט שם וא"כ לדברי הפ"מ היה מדוקדק לשון ספסל דדוקא בגבוה טפח שייך פסול משום מדרס אבל לפ"ז היה לו לחלק בין גבוה טפח לאינו גבוה טפח ואין לומר דגזרו אינו גבוה אטו גבוה דזה אינו דהו"ל גזירה לגזירה ודו"ק:

10והנה הגיעני בר"ח ניסן שנת תרי"ב תשובה שנית מהנ"ל על אודות המקוה הנ"ל וזאת אשר השבתי הנה במ"ש להשיג על מ"ש דחלחול שייך גם במי גשמים וע"ז כתב דלא שייך חלחול בזה רק שהארץ מנוקבת והיא בדרך בליעה וטפוח כנקבי הפערוס אשר היא אף בחומר היותר מוקשה. הנה לפענ"ד לא חילק ולא בילק ידענא. גם מ"ש דא"כ אין חילוק בין מ"ג למעיין א"כ מה חילוק יש בין מעיין למי גשמים ולמה ניחוש בהם יותר שיחרב ממעיין. הנה דבר זה מביא לידי גיחוך דבמעיין החלחול רב מאד משא"כ במי גשמים ומ"ש דקשה על הרשב"א דכיון שסופו שיחסר כשיעור א"כ מהראוי לפסלה דכל העומד להעשות כעשוי דמי והאריך דבדבר העומד מאיליו להתחסר בודאי אמרינן דכמאן דחסר דמי וכתב שכן הקשה הגאון ז"ל מוהרא"וו בביאוריו לש"ע. הנה לפענ"ד אי אפשר לומר כן דא"כ גבי מקוה דאמרינן דחסר ואתאי מהראוי שתפסול אף טרם שנחסר ולא עוד דבריש נדה מובא מחלוקת ר"ש ורבנן גבי מקוה והרי ר"ש ס"ל בכ"מ כל דעומד לזרוק וכו' ואפ"ה לא פסול המקוה עי"ז וגם הר"ן בתשובה והוקבע להלכה בש"ע סי' ר"א סעיף ס"ה במקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין ומדוע לא פסלו משום שסופו להתחסר וע"כ דלא שייך בזה כל העומד. ומ"ש דלא שייך זחילה רק מה שניכר ע"פ שטח העליון וע"ז כתב דמנין לי. הנה כבר כתבתי בתשובתי הראשונה דזחילה הוא מלשון זוחלי עפר דהיינו שרוחש ומתנועע על הארץ וזה ניכר זחילתו גם מ"ש דכל שבטבע נזחל לא מקרי זחילה וע"ז כתב דאיפכא מסתברא משום דממעט הבור מזחילה הוא משום דמה מעיין בידי שמים ואם כן ממילא לא שייך זחילה רק בידי שמים זה אינו שהזחילה שהיא ע"פ טבע לא אפשר למפסל דהא ע"כ מזחיל וסמכתי על דברת הש"ך ס"ק ק"כ והוא ג"כ מטעם זה. ומ"ש דבחתם סופר סי' רי"א לא כתב טעמים אלו להכשיר הנה לא מפני שהוא ז"ל לא נחית לזה לא מפני זה נדחו דברי: