שואל ומשיב מהדורא תנינא ד:קפז

1בענין אם יוה"כ מכפר על חצי שיעור.

2שמתי אל לבי במה שנסתפק המלמ"ל בפ"ג מהלכות שגגות הלכה ט' אם אכל חצי זית חלב ביוה"כ סמוך לחשיכה ובמוצאי יוה"כ אכל ח"ש אחר אם מצטרף לחטאת והאריך בזה והביא דברי הש"ס בכריתות דף ח"י דיוה"כ אינו מכפר על חצי שיעור ומסיים שהדין פלא בעיניו. ולכאורה הקשיתי קושיא עצומה. בהא דאמרו בשבועות דף י"ג כרת דיומא לרבי היאך משכחת לה ומשני בשחנקיה אומצא וכן אמרו בכריתות דף וא"ו וקשה אמאי לא מוקי כגון שאכל שיעור שלם סמוך לחשיכה ממש ובאופן דכל השיעור לא נשלם רק עם כלות היום בצמצום ממש ונמצא שכ"ז שלא נשלם השיעור לא כיפר יוה"כ וא"כ משכחת לה כרת דיומא וע"כ דגם על חצי שיעור מכפר וא"כ בשעה שהתחיל לאכול מכפר ולא היה לו שיעור שלם להתחייב עליו כרת והיא לכאורה ראיה נפלאה דלא קי"ל כהך דמסכת כריתות ויוה"כ מכפר על חצי שיעור. והנראה בזה עפ"מ שמצאתי בתוס' ישינים בכריתות שם הנשמט על דף ח' שם שרבא מביא ראיה לשיטתו דס"ל דכרת אין זרעו נכרת רק במקום דכתב ערירי דאל"כ אכתי כרת דיומא לא משכחת שיהיה זרעו נכרת דהרי בניו לא נחנקו באומצא וא"כ נמחל להם ביוה"כ והרי אין זרעו נכרת וכתבו התוס' שם דאין ראיה דזרעו באמת נכרתים דל"ש לומר שנמחל להם יוה"כ דהם לא חטאו והוא לא עבר עליו יוה"כ דלתכפר לו ע"ש בדבריהם הראויים לרבותינו בעלי הצרפתים ז"ל ולפ"ז אי אפשר לאוקמא באכל סמוך לחשיכה דשוב לא משכחת לה דזרעו נכרת דא"ל דכיון דלו אינו נמחל ממילא גם הם חטאו דז"א דלהם מהראוי שיוה"כ יהיה מכפר דבאמת הם נענשים בעונו והרי עשה עון ואף דלו אינו מכפר כי אם כשגמר עונו אבל הבנים מהראוי שיתכפר אמנם עדן אינו מוכרח דכל שהוא לא נתכפר גם זרעו לא נתכפר. אמנם בגוף הקושיא נראה לפענ"ד דכל הטעם דאין יוה"כ מכפר על חצי שיעור משום דבח"ש לא חטא עדיין דהא ח"ש אסור משום דחזי לאצטרופי וכאן לא חזי לאצטרופי דהא יוה"כ מכפר ולכך אין יוה"כ מכפר על חצי שיעור רק עד שיגמור השיעור ולפ"ז שם דאכל בה"ש וא"כ יהיה חזי לאצטרופי דעם כלות השיעור לא יתכפר שוב מכפר על חצי שיעור. וגם במה שנסתפק המלמ"ל י"ל דשם יוה"כ מכפר כיון דאכל סוף היום והוא חלב א"כ שייך חזי לאצטרופי עם מה שיאכל במוצאי יוה"כ ושוב היו"כ מכפר דיש בו חטא ככל ח"ש דעלמא וא"כ אין מקום לספיקו של המלמ"ל אך יש מקו' לעיין לשיטת הירושלמי בתרומות פ"ג דגם ר"ל מודה ביוה"כ דחצי שיעור אסור א"כ א"צ לטעם דחזי לאצטרופי ביוה"כ אבל באמת בש"ס דידן ביומא דף פ"ח לא משמע כן דאמרו שם הניחא למאן דאית ליה ח"ש אסור מן התורה הרי דאף ביוה"כ סובר ר"ל דחצי שיעור מותר וא"כ הש"ס דילן אזיל לשיטתיה דלכך אין יוה"כ מכפר על ח"ש ודו"ק היטב. שוב ראיתי דבשבועות באמת מוקי דאכל בשקיעת החמה דלא הוה שהות לכפורי אבל בכריתות אין הגירסא כן ובכריתות הגירסא דעבד סמוך לשקיעת החמה וכן נראה שהיה גירסת התוס' בשבועות דעבד סמוך לשקיעת החמה וע"ש בד"ה דעבד ובאמת באכילה לא מוקי כשאכל סמוך לשקיעת החמה וא"כ היה לכאורה ראיה ברורה למ"ש דבאכילה לא שייך ח"ש משום דבאכילה שייך חזי לאצטרופי משא"כ לענין מלאכה ובספר מחנה לוי בחידושיו לשבועות נתקשה למה דמשני הש"ס על כרת דאכילה ולא על כרת דמלאכה ולא ראה בכריתות דמשני בהדיא גם על מלאכה. והנה בגוף קושית הריב"א דהיאך זרעו נכרת דהא יוה"כ מכפר וא"כ לא נתקיים כרת דיומא לפענ"ד היה נראה לפמ"ש בסנהדרין דף מ"ז דמת לאו כי אורחיה הו"ל כפרה וא"כ בזה גופא דחנקתיה אומצא ניהו דהוא נכרת אבל בניו הו"ל כפרה ע"י מותו ובלא"ה מבואר בירושלמי דיום המיתה כיוה"כ או כיום התשובה וא"כ נתכפר לבניו. אבל אכתי קשה דא"כ לא משכחת כרת דיומא דהא עיקר הכרת על עוה"ב. אך לפענ"ד נראה עיקר דהנה כל ענין הכרת מה שהוא וזרעו נכרת נראה שענין כרת הוא שנכרת משרשו וכמו אילן שנכרת משרשו שכל מה שנתלה על האילן וכל הפירות שעליו כלם נכרתו מאחר שנכרת מהיניקה ופסק כחו ולכך ענין כרת הוא שנכרת האיש משרשו וכל פירותיו שנושא דהיינו בניו נכרתים ולפ"ז זהו כשנכרת משרשו דכל ענין כרת הסביר הרמב"ן שזה ענין נס נסתר בהטבע שכל שאוכל דבר שחייב כרת ניתק ונשר ממקומו ולפ"ז כל שאכל ביוה"כ דהיה יוה"כ מכפר עליו רק שחנקתיה אומצא אבל עכ"פ מצד הטבע לא היה נכרת וא"כ שוב לא נכרת משרשו והרי עינינו הרואות גם באילן כל עוד שלא נפסק משרשו אף שנשבר באמצע וכפניו ודליו מושפלים למטה בכ"ז נושא פירות כל עוד יונקתו לא תחדל וה"ה בזה ניהו דהוא חנקתיה אומצא אבל כל שהיה יכול לחיות דיוה"כ מכפר א"כ בניו לא נכרתים וז"ש כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה ובמלאכה כתיב והאבדתי את הנפש ההיא ולדעת רבי יתפרש כיון דהיה מקום שיתכפר א"כ אין הכריתה מצד עצמותה רק במה שהקב"ה יכריתו ולכך בניו אין נכרתים רק הנפש ההיא ולרבנן יתפרש שנכרתה הנפש מקרב עמה וממילא גם בניו נכרתים. והנה לכאורה קשה לי היאך משכחת לרבי חטאת בשוגג הא עכ"פ אינו שב מידיעתו דאילו ידע לא היה שב לרבי דהא א"צ לשוב כלל דהיה יוה"כ מכפר אף בלי תשובה ובלא"ה כל שאין זדונו בכרת גם שגגתו אינו בחטאת ואף דנדחק דעכ"פ זדונו חייב כרת רק שיוה"כ מכפר וא"כ ממילא שגגתו חטאת וחייבי חטאת ודאין אין יוה"כ מכפר כדאמרו בכריתות דף כ"ו מ"מ עכ"פ קדמייתא קשה דהא עכ"פ אינו שב מידיעתו דאילו ידע לא היה שב לרבי דהא א"צ לשוב כלל דהיה יוה"כ מכפר. וצריך לומר דלפמ"ש בתוס' ישנים ביומא דף פ"ו דאף דיוה"כ מכפר לרבי אף בלי תשובה מכל מקום כפרה גמורה אינו עד שישוב א"כ שוב שב מידיעתו מקרי ודו"ק. עוד קשה לי בהא דמס' מגלה דסתם רבי כרנבה"ק גבי אין בין יוה"כ לשבת ועפ"י שם שרצה לומר דקיי"ל כרנבה"ק משום דרבי סתם לה במשנה וא"כ קשה לרבי איך משכחת לה לרנבה"ק דהא יוה"כ מכפר אף בלי תשובה וא"כ שוב לא נתחייב בכרת כלל ולמה יפטר מתשלומין ודוחק לומר דמשכחת לה בחנקתיה אומצא וצ"ל דאם נימא דגם ח"כ שוגגין פטורים לרנבה"ק כמ"ש רש"י בפסחים דף כ"ט ועתוס' שם וא"כ השתא ח"כ שוגגין דלא נתחייב כלל כרת פוטר מכ"ש בזה דבאמת נתחייב רק שנפטר ע"י שהיה לו כפרה מכל מקום מידי ח"כ שוגגין לא יצא ופטור מתשלומין ודו"ק היטב. והנה בהא דמשני כגון שחנקתיה אומצא קשה לי טובא לפי מה דאמר בירושלמי פ"ח דתרומות שהיה ר"א אומר הלועס כבלוע אף בשבת כן אף בפסח אף ביוה"כ כן ופירש המפרש דמיתבא דעתיה בלעיסה אף שלא בלע ולפ"ז קשה היאך משכחת לה דחנקתיה אומצא הא מיד דלעסיה נתחייב ואם חנקתיה אומצא בעת הלעיסה הרי לא לעסו כהוגן ולא מתיתבא דעתיה ואם חנקתיה אומצא בעת שלעסו כלו מלבד דאי אפשר לצמצם אף גם יקשה דבאמת אנן קי"ל כר"א וכל שאוכל ונהנה גרונו בכזית הרי חייב כדאמרו בחולין דף כ"ב בכל האיסורים וא"כ באמת לפמ"ש קשה דאי אפשר לצמצם דהרי כבר נודע דברי הר"ש מאינבילא שהביאו התוס' בא"א לצמצם בחולין דף כ"ח ובעירובין ובכמה מקומות דכל דאיכא שני צדדים לפטור מפטר וא"כ כאן עד שאכל כזית פטור ולא נתחייב כרת וכל שאכל יותר מכזית הרי עבר עליו רגע אחד ויוה"כ מכפר ולא משכחת לה רק בצמצום והרי קי"ל דאי אפשר לצמצם ואיך משכחת כרת דיומא. ולכאורה רציתי לומר דכל שעובר על הכרת דהיינו בעת אכילה הוה כמבעט ביוה"כ ובודאי אין יוה"כ מכפר אלא דעיקר קושית הש"ס דאח"כ כשפסק מלאכול ומלעשות מלאכה ניהו דלא שב מ"מ יוה"כ מכפר לרבי וא"כ בעודו אוכל אין יוה"כ מכפר. אבל מה נעשה דהמעיין בחידושי רשב"א בשבועות ובריטב"א שם ימצא דאף דמבעט בכפרה יוה"כ מכפר וא"כ לא משכחת כרת דיומא וצע"ג. והנה בחידושי מחנה לוי ראיתי שהקשה בהא דאמרו בשבועות דף ל"ג לימא מתניתין דלא כרנבה"ק וקשה דלמא אף כרנבה"ק ורק ביוה"כ מודה רנבה"ק דהא יוה"כ מכפר ולא חייב כרת ולכך אינו פטור מתשלומין. ובאמת אשתמיטתיה דרנבה"ק אמר אף ביוה"כ כמבואר בתוספתא ובירושלמי ר"פ אלו נערות ע"ש אף גם דבלא"ה לפמ"ש עכ"פ ח"כ שוגגין מקרי ואולי גם התוס' מודים בזה דעכ"פ נתחייב רק שעבר עליו יוה"כ והיה יכול להיות שימות תיכף ולא יהיה יוה"כ מכפר עליו ושפיר פוטר וז"ב לפענ"ד ומה דק"ל עוד דהיאך משכחת לה שיהיה חייב באם חיסר אחת מכל סמניה דיתחייב מיתה ביוה"כ כדאמרו ביומא דף נ"ג והרי זהו אינו כרת דיומא דבכל יום אם לא העלה מעלה עשן או שחסר מכל סמניה חייב מיתה ע"ש לפענ"ד יש לומר כיון דהקטורת היתה מכלל עבודות הקרבנות שהיה צריך לעשות באותו יום והרי מודה רבי דאם לא עשה עבודת היום ומכ"ש כשעשה ולא כהוגן דאינו מכפר יוה"כ דיוה"כ הוא עם הקרבנות ועיין בחידושי רשב"א שביאר כן בהדיא ואף אם נימא דגם בלי קרבן מכפר היינו כשלא עשה כלל שאירע אונס או בזה"ז דאין לנו קרבן אבל כל שהעלה קטורת שלא כהוגן הרי קלקל ענין היום ואיך יכפר היום הא קלקל עבודת היום וז"ב לדעתי ודו"ק היטב. והנה לכאורה לפי מה דאמרו ביומא דף פ"ו דאף רבי מודה דכל דחוטא כדי שיוה"כ יתכפר דאינו מתכפר כדאמרו אגב שאני א"כ קשה דמשכחת לה כרת דיומא בכה"ג אבל המעיין בתוס' ישנים שהבאתי למעלה יראה דזה דוקא שאינו מכפר כפרה גמורה אבל מכל מקום מידי כרת יצא וא"כ שפיר יקשה כרת דיומא היאך משכחת לה. והנה בהא דפלפלו בש"ס אי ר' יהודה ס"ל כרבי דיוה"כ מכפר בלי תשובה קשה לי טובא בהא דאמרו בחולין דף י"ד השוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה וקשה טובא לפי מה דנסבין חבריא למימר דר' יהודה היא א"כ שוב אין מתחייב בנפשו דיוה"כ מכפר אף בלי תשובה וצריך לומר דהא באמת מוקי בשוגג ופריך הש"ס שם ומי מצית למוקמי בשוגג וכרבי יהודה והא אעפ"י שמתחייב בנפשו קתני ומשני ה"ק אעפ"י דבמזיד מתחייב בנפשו הוא שחיטתו כשרה בשוגג וא"כ באמת הוא מתחייב בנפשו רק שיוה"כ מכפר אבל מכל מקום אצטריך למתני דשחיטתו כשרה דסד"א כיון דעכ"פ מתחייב בנפשו אפ"ה עכ"פ בעת השחיטה חילל יוה"כ ונתחייב בנפשו יהיה שחיטתו פסולה קמ"ל דשחיטתו כשרה בשוגג וז"ב ופשוט. ובזה מיושב לנכון דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב דהא דאינו נעשה מומר בתחלת השחיטה משום דמיירי בשוגג ותמה הכו"פ דא"כ היאך הוה מצי לאוקמא רר"י ובמזיד והא נעשה מומר ושחיטתו פסולה. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דיוה"כ מכפר א"כ עכ"פ נתכפר לו תיכף בשעה שחילל יוה"כ בתחילת השחיטה ושוב עכ"פ מומר לא נעשה דל"מ אם נימא דגם על ח"ש יוה"כ מכפר פשיטא דלא נעשה מומר דאף אם תחשוב לח"ש הרי יוה"כ מכפר ואף אם נימא דאין יוה"כ מכפר עכ"פ זה מקרי שיעור שלם דהרי נעשה מומר ושפיר יכול לאוקמא במזיד וכר"י וס"ד דר"י ס"ל כרבי אף דלא מסקינן כן בשבועות ומה דמוקי כר"מ ובמזיד באמת מסיק הש"ס דדומיא דיוה"כ קתני דמיירי בשוגג ואף דבמשנה קתני השוחט בשבת וביוה"כ והרי בשבת ודאי נעשה מומר צ"ל דלהס"ד מיירי כשהוא בשבת ויה"כ בהדי הדדי ומכפר לו יוה"כ על חילול שבת אבל באמת כ"ז דוחק גדול ולא כתבתי רק לחידודא בעלמא. והנה בפסחים דף ל"ג אמרו ומינה מה תרומה בכזית ובתוס' ד"ה ומינה הקשו דאמאי לא מפרש לא אם אמרת בשאר איסורים שלא חייב מיתה עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס משא"כ מעילה חייב אפילו צירף לזמן מרובה. ולפענ"ד נראה דבר נחמד דהנה בכריתות דף ח"י פריך הש"ס דהיאך משכחת לה דצירף אפילו לזמן מרובה ואפילו לשלש שנים מצטרף והא יוה"כ מכפר ומשני דיוה"כ אין מכפר על ממונא ע"ש ולכאורה קשה דאכתי הא אמרו סתם דצירף מעילה אפילו לזמן מרובה והא יליף לה מקרא דתמעול מעל מכל מקום ומרבה כל דבר ואכתי קשה היאך משכחת לה הא לענין איסור מכפר אך ז"א דבאמת לענין מעילה בשוגג אין בו כי אם קרבן ולענין קרבן אין יוה"כ מכפר ובמזיד כל שלא שב אין יוה"כ מכפר וגם כיון דהזיד במעילה במלקות אף אם יסבור כרבי דלא בעי תשובה הא עכ"פ מלקות לא שייך דהו"ל התראת ספק דאימתי ילקה והא בעי התראה בשעה שעבר עבירה והרי שהה זמן מרובה עד שהשלים ולפ"ז לרבי דס"ל דיוה"כ מכפר בלי תשובה שוב שפיר לא משכחת לה דהוא ס"ל הזיד במעילה במיתה ול"ש מיתה כל דשהה זמן שלש שנים יוה"כ מכפר והיאך משכחת לה מיתה וע"כ דרבי לא ס"ל צירוף לזמן מרובה וא"כ לרבי לא מצי לומר מעלה זו ושם לרבי קאי ודו"ק. ובזה עמדתי על לשון ששנו חכמים במשנה במעילה דף כ"ד צירף את המעילה לזמן מרובה ולא סיים לשלש שנים ובברייתא במעילה דף ח"י ובכריתות דף ח"י מסיים אף לשלש שנים. ולפמ"ש י"ל דרבי דסידר המשנה אליבי' לא משכחת לה דאף לזמן מרובה של שלש שנים דיוה"כ היה מכפר ולכך סתם אף לזמן מרובה והיינו בשנה אחת ולא עבר יוה"כ אבל לפי מה דלא קי"ל כרבי שפיר מסיים אף לשלש שנים ולכך אליבא דרבי לא מסיים מעלה זו דאף לזמן מרובה דהיה משמע סתם אף לשלש שנים וזה אינו אליב' דרבי והיה צריך לחלק בין זמן לזמן והברייתא סתמה ולכך פירש בענין אחר ודו"ק היטב כי חריף הוא. והנה במה שהבאתי למעלה קושית המחנה לוי וכן הקשה דו"ז הגאון הצדיק מו"ה משה העשיל זלה"ה בהקדמה על ים התלמוד דמה מקשה ות"ל משום ביאה ריקנית הא מצד ביאה ריקנית היה יוה"כ מכפר דזה אינו כרת דיומא משא"כ מצד חסר מעלה עשן דזה נקרא כרת דיומא דבשאר ימות השנה פטור ועיין במגן גבורים סי' קל"ג. ולפענ"ד נראה דהנה יוה"כ מכפר באמת לכשתחשך אבל אכתי כל היום הוא רשע וא"כ עכ"פ כל קרבנותיו זבחי תועבה ובפרט הפר שמביא משלו דאף דהקטרת היה אחר וידוי הפר מכל מקום אח"כ מזה מדם הפר וא"כ היה רשע ולא עלו הקרבנות לרצון ואם נימא דאין יוה"כ מכפר בלי שעיר המשתלח וא"כ הרי כל קרבנותיו תועבות ואין יוה"כ מכפר ועיין תוס' שבועות דף י"ג ד"ה דעבד שנסתפקו בזה אי יוה"כ מכפר בלי שעיר המשתלח והרי שעיר המשתלח היה אח"כ וא"כ כבר נעשה רשע ולא עלה זבחו וגם וידויו על שעיר המשתלח לרצון ואינו מכפר. ובזה מיושב היטב מה שהקשו בשו"ת שאגת אריה סי' ע' לר"ש דס"ל מקלקל בהבערה חייב א"כ חייב בקטורת בשביל הבערה שלא לצורך ג"כ. ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ש לשיטתיה דס"ל בריש שבועות דוידוי של פר מכפר על הכהנים והרי זה היה מקודם שנכנס להקטיר הקטורת וא"כ יש לומר דכבר נתכפר דהבערה אינו שייך לכרת דיומא דווקא וכבר נתכפר ודו"ק. איברא דאכתי קשה דהא משכחת לה ששב כבר בתשובה שלימה קודם ששלח שעיר המשתלח וא"כ שוב עלה לרצון. אך זה אינו דהרי באמת הקטיר קטורת חסירה והרי לא שב ע"ז וא"כ ממילא שוב חייב על ביאה ריקנית וז"ב. אך אי קשיא הא קשיא דאם נימא דמעלה עשן אינו חייב מיתה רק ביוה"כ א"כ עכ"פ לא היה מעורב רק ביוה"כ בעת הקטרה היה נותן עליו מעלה עשן דבשלמא כל הי"א סמנים דהיה מעורב הכל ונפטם יפה יפה א"כ לא משכחת לה שיהיה כל אחד לבדו אבל מעלה עשן משכחת לה שהכניס לבדו ולא נתן על האש דמבפנים מתקן הקטורת על האש וא"כ מה קושיא דמשום ביאה ריקנית לא שייך דהיה יכול לתת אותה עדן רק שחסרה והו"ל קטרת חסרה והיא קושיא גדולה ולפענ"ד מכאן הוציא רש"י דפירש דהקושיא היא מקטרת חסרה ולא ממעלה עשן משום דממעלה העשן ל"ק כלל ודו"ק היטב. ולכאורה רציתי לומר בישוב הקושיא הנ"ל דהנה כיון שחסר מהקטרת ולא עלה לרצון הקטרת וגם א"י להקריב עוד כל הקרבנות בלי ספק שהיה נכנס כהן אחר לעבוד עבודה ולהקטיר קטורת ולעשות כל העבודות וא"כ שוב היה הקטורת מכפרת גם ע"ז הכהן דניהו דכרת דיומא אינו מכפר היינו כגון שאכל ועשה מלאכה דחילל יוה"כ באותו מלאכה שעשה ואי אפשר לתקן אבל כאן כל שזה הכהן מקטיר קטורת אחר והקטרת הראשון לא עלה לרצון פשיטא שמכפר היום והשעיר המשתלח על הכהן הראשון שקלקל בהקטרה. אך לפ"ז יקשה דעכ"פ לענין הבערה של הקטורת אם נימא דמקלקל בהבערה חייב בזה ל"מ מה שיקטיר קטורת אחרת וכל העבודות סוף סוף קלקל בהבערה אך זה אינו דזה לא מקרי כרת דיומא דבשאר הימים לא היה כאן הבערה שלא לצורך כיון דבשאר יומי א"צ למעלה עשן ואינו מעכב ומיהו עדיין צ"ע דסוף סוף ההבערה הוה כרת דיומא דעשה מלאכה שלא לצורך מצוה וצ"ע בזה. ודרך אגב אזכור מה דק"ל בהא דפריך ותיפוק ליה משום ביאה ריקנית ומה קושיא הא אמרו בשבועות דף י"ז ע"ב דהנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אינו טמא דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה הרי במקום דכתיב ביאה בעי דרך ביאה וביאה מאחוריו לא שמה ביאה ועיין תוס' שם ד"ה דרך ובחולין דף יו"ד וביומא דף נ"ב דאף דיציאה דרך אחוריו נקרא יציאה מכל מקום ביאה דרך אחוריו לא שמה ביאה ועיין בספר דרך הקדש למהר"ח אלפנדרי שנסתפק בכל הטומאות אם בא טמא לבית המקדש דרך אחוריו אם נקרא ביאה וא"כ משכחת לה בכה"ג דבא דרך אחוריו והתורה אמרה אל יבא בכל עת אל הקודש וא"כ צריך דרך ביאה וזה לא מקרי ביאה ועיין בזבחים דף פ"ב ע"ב דממעט דרך משופש מדכתיב הבאה וע"ש בתוס' ובמנחות דף כ"ז ע"ב ובתוס' שם ותמצא דבכה"ג בודאי לא נקרא הבאה ועיין מלמ"ל פ"ב מהלכות ביאת המקדש ה"ב והיא לכאורה קושיא גדולה. ולכאורה רציתי לומר דלפמ"ש בדרך הקדש שם דכמו דאמרו גבי בית המנוגע דאם בא כולו אל הבית טמא מידי דהוה אכלים טמאים ה"ה בכל הטמאים דבאו דרך אחוריהם אל המקדש מקרי ביאה. אמנם מלבד דדברי דרך הקדש בעצמם לא ברורים אף גם דאכתי ניהו דהוה ביאה אבל להתחייב מיתה ומלקות בודאי כיון דעל גוף הביאה לא מחייב דלא מקרי ביאה דרך אחוריו ומה ששהה שם הו"ל לאו שאב"מ ועיין בשבועות דף י"ז ע"א ובתוס' שם ובמכות דף כ"א ולכל השיטות שם עכ"פ ההתחלה היה באיסור וכאן ההבאה לא היה באיסור כלל וא"כ שוב אינו חייב מיתה בכה"ג וצ"ע ובדוחק יש לומר כיון דיציאה דרך אחוריו מקרי יציאה שדרך כן לצאת כתלמיד הנפטר מרבו ורק ביאה אין דרך לבא כן ולפ"ז זהו כשבא בקטרת לא הוה דרך ביאה אבל כשבא בקטרת חסירה א"כ שוב אין לבא פנימה בקטרת חסרה וא"כ אדרבא הביאה דרך אחוריו מקרי ביאה דכן הדרך אבל זה דחוק. וראיתי בתוס' ישינים שהקשו ביומא על הירושלמי חסר מכל סימן וסימן או שלא נתן לתוכה מעלה עשן או שחיסר חייב מיתה אר"ז משום הכנסה יתירה והקשו התוס' אי הזיד בביאה ת"ל משום ביאה ואי שגג בביאה א"כ חייב על הקטרה וכתבו דהכנסה יתירה היינו ביאה והר"ר מנחם פירש דהכנסה יתירה היינו בשביל יוה"כ שנכנס בה בשביל יוה"כ שהיה לפני ולפנים דבהאי דוקא כתיב מעלה עשן והתוס' דחו זאת דגם בשאר ימות השנה שייך מעלה עשן ועיין מלמ"ל פ"ב מכלי המקדש ובמגן גבורים סי' קל"ב ואני תמה על עצמי דהדבר ברור בכוונת הירושלמי דהנה כבר אמרו בהקומץ רבה דף כ"ז דבהיכל אינו רק בלאו ולפני ולפנים חייב מיתה וא"כ בשאר ימות השנה דהי' הקטרת בהיכל שוב חייב מלקות ואין כאן חיוב מיתה אבל בהכניסה יתירה דהיינו יוה"כ שנכנס לפני ולפנים דחייב מיתה ובאמת הוא על הביאה ועיין רש"י פ"ק דכריתות דף וא"ו דפירש ג"כ על יוה"כ ותמה המלמ"ל דבשאר ימות השנה ג"כ חייב מיתה על הקטרה חסרה ואדרבא בשביל ביאה והכנסה ליכא חיוב מיתה בשאר ימות השנה ולפמ"ש הן הן דברי הירושלמי דרצה לפרש החיוב מיתה על מעלה עשן וס"ל דמעלה עשן לא מעכב או דוקא ביוה"כ שייך מעלה עשן וא"כ לא חייב בשביל קטרת חסרה ועיין מלמ"ל שם ובמ"ג סי' קל"ב ולכך הוצרך לפרש משום ביאה יתירה וזה ענין הכנסה יתירה ודו"ק היטב. והנה השאגת אריה הקשה בסי' ע"א דמה פריך ות"ל משום ביאה ריקנית וגם על אוקומתא דרב אשי בשני קטורת אחת שלימה ואחת חסירה הא שוב הוה הקטרה שלא לצורך וחייב כרת על שחלל יוה"כ ומזה רצה להוכיח דלמ"ד הבערה ללאו יצא אינו עובר ע"ש ולק"מ לפענ"ד דהרי המלמ"ל פ"ב מהלכות ביאת מקדש ה"ב הקשה מאי פריך ותיפוק ליה משום ביאה ריקנית הא נ"מ בין חד מיתה לתרי מיתות לענין מלקות וא"כ נ"מ דיתחייב משום ביאה ומשום הקטרה חסרה וכתב דשם דאינו לוקה ע"ז אינו נ"מ א"כ זהו משום ביאה ריקנית והקטרה חסרה אבל משום הקטרה שלא לצורך שוב נ"מ דע"ז שייך מלקות ולא הוה מצי למפרך ת"ל משום הקטרה דהא נ"מ דילקה שתים דאף דקטורת חסרה לא שייך מלקות היינו משום דמה דאינו מקטיר לא הוה מעשה בידים ואינו לוקה אבל במה שחילל שלא לצורך עושה מעשה בידים ומגו דחשוב מעשה לענין שלא לצורך מחשב נמי מעשה לענין זה כנלפענ"ד וצ"ע. מיהו בלא"ה יש ליישב כיון דהוה קטרת חסירה א"כ שוב הו"ל מקלקל בהבערה וס"ל להש"ס דהמקלקל בהבערה פטור וא"כ לכך לא מקשה רק מקטרת חסירה ולא בשביל חילול יוה"כ דהא הו"ל מקלקל בהבערה ועיין שבת דף ק"ו ודו"ק. ובגוף קושית דו"ז הגאון ז"ל מה פריך ות"ל משום דמעייל ביאה ריקנית הא על ביאה ריקנית היה יוה"כ מכפר דלא הוה כרת דיומא דגם בשאר ימות השנה היה חייב משא"כ בשביל קטורת חסירה זה אינו רק ביוה"כ והו"ל כרת דיומא ובאמת זה אינו דמלבד דקטרת חסרה חייב כל השנה ובפרט בחיסר אחת מכל סמניה דחייב כל השנה רק במעלה עשן נחלקו אף גם דהרי ביאה ריקנית בודאי אינו כל השנה דכל השנה אינו רק בהיכל ובאזהרה בלבד משא"כ ביוה"כ דהוא בכרת. אך יש לומר דהנה ענין כרת דיומא דאמרו דרבי מודה בה הוא משום דכיון דלרבי אף בלי תשובה עצומו של יום מכפר והיינו משום דיוה"כ היא וכל שעבר עליו עצומו של יום הוא מכפר ולכך בכרת דיומא שלא קיים מצות יוה"כ באכילה ומלאכה איך שייך שיהיה מקרי יוה"כ והא עיקר עצומו של יום הוא אם מקיים מצות היום נקרא יוה"כ אבל כל שלא עשה מה שמצווה ביוה"כ אינו מקרי יוה"כ ולפ"ז כל שהקטיר קטרת חסירה מה בכך שכל השנה מוזהר ג"כ אבל עכ"פ לא עשה עבודת היום שהתורה צותה שביוה"כ יקטירו קטרת שלימה והרי לא עשו כהוגן ואיך יהיה יוה"כ מכפר אבל על מה שמעייל ביאה רקנית אף דאינו בשאר ימות השנה כי אם ביוה"כ מ"מ לא מקרי כרת דיומא דאינו ענין לעבודת יוה"כ ואם למשל היה מקטיר קטרת שלימה והלך לו וחזר ובא אף דעובר על הביאה אבל מכל מקום מצות היום נתקיים וז"ב ושפיר מקשה ועיין במגן גבורים סי' קל"ג שכתבנו דמקרי כרת דיומא דבכל השנה לא מוזהר מקרא זה רק מקרא אחר וכ"ז ללא תועלת דעכ"פ לא עשה עבודת היום אבל העיקר הוא דכל שהקטיר קטרת חסרה שוב לא קיים עבודת היום וכמ"ש. אך באמת יש לומר דלהס"ד דעייל ביאה רקנית וא"כ לא יוכל להקטיר קטרת שלימה וא"כ שוב לא יוכל לקיים עבודת היום ושוב חייב על ביאה ריקנית דהא כל הטעם דכרת דיומא אינו מכפר הוא בשביל שלא מקרי יוה"כ ולפ"ז גם כאן כל שלא יקטיר קטרת באותו יום כמשפטו לא מקרי יוה"כ כלל. אמנם אכתי קשה א"כ מה משני רב אשי דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה אביאה לא מחייב דהא עייל שלימה ואהקטרה מחייב דקאי מקטיר קטורת חסירה והא לא מחייב על קטרת חסרה דע"ז יוה"כ מכפר וא"ל דלא עשה עבודת היום דזה אינו דהא באמת הקטיר קטרת שלימה כדינו וא"כ הקטרת החסרה זה אינו ענין כרת דיומא. והנראה בזה דבר חדש דהנה לכאורה יש לעיין בכל קטורת דמריחין בבית המקדש אם חייבים עליהם כרת כמו סך בשמן המשחה ואף דלאחר שתעלה תמרותו אין בו משום מעילה אבל קודם שתעלה תמרותו יש בו משום מעילה ולמה לא יתחייב. וראיתי ברש"י ריש כריתות שכתב דהמריח בקטורת לא חייב כרת דלית ביה מעשה ע"ש בהגהת הגאון מו"ה וואלף באסקוויטץ זלה"ה ולפ"ז כאן שהקטיר קטורת חסרה ואין לך מעשה גדול מזה א"כ שוב לרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה שוב חייב משום הזיד במעילה וכאן אף לאחר שתעלה תמרותו הא כל שלא נעשה מצותו לא שייך לומר דאין בו משום מעילה ודו"ק:

3והנה בהא דאמרו כגון שחנקתו אומצא לכאורה הוא דחוק. ולפענ"ד נראה דאם נימא דיוה"כ מכפר על חצי שיעור א"כ לרבא דס"ל ביומא דף ע"ט דכותבת הגסה שאמרו יותר מכביצה ובדף פ' שם אמרו דאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת התרנגולת וא"כ שוב ע"כ שהה בנתים דא"א לאכול וא"כ שוב הי' יוה"כ מכפר ואח"כ כשאכלה משום שיעור שוב לא היה רק ח"ש ואינו חייב כרת. אמנם באמת בתוס' ישינים בכריתות מבואר דאם דחק הרבה יכול לאכול יותר וז"ש דחנקתיה אומצא שנדחק הרבה לאכול בבת אחת ודו"ק ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' ל"ח שהאריך בזה וכתב דביוה"כ הוה אכילה גסה ופטור וא"כ שוב לא א"ש הך דחנקתיה אומצא: