שואל ומשיב מהדורא תליתאה א:תב

1בענין חצי שיעור ולא נתנה שיעורים לב"נ:

2רחש לבי ענין ח"ש דהטעם משום דחזי לאצטרופי לפענ"ד הכוונה דזה ענין סייג דמצינו באד"רנ שגם מן התורה שייך סייג ואדה"ר עשה סייג לדבריו ובמדרש פרשת נשא מבואר שהתורה עשתה סייג לדברי' בנזיר ובנדה ועריות ובתשב"ץ הל' חמץ ומצה כתב דבל יראה ובל ימצא היה משום סייג יעו"ש. ולפענ"ד נראה דגם חצי שיעור אסרה התורה משום גדר כדי שלא יבא לשיעור שלם וזהו הענין דחזי לאצטרופי דהיינו שזה גדר שהרי יכול לאצטרופי לשיעור שלם ולכך אסרה התורה חצי שיעור. ובזה נראה לפענ"ד דלכך לא נתנה שיעורים לב"נ דבב"נ לא רצתה התורה שיעשו גדרים ודי להם שיקיימו מצותם כמו שהוא וגדולה מזו מצינו שאדה"ר שעשה סייג נכשל עי"ז וכמ"ש באדר"נ שע"י שהוסיף נגיעה נכשל ולכך לא עשה הקב"ה גדר להם. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים ה"א שלנח הוסיף אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו והוא תימה דמלבד דהכ"מ נדחק דבש"ס אמרו דאדה"ר נצטווה על אבמה"ח והוא מקרא דויצו אף גם דבאמת מאך בשר לא נלמד רק בשר מן החי ולא אבר מן החי ובאמת דמ"ש הרמב"ם הי"א דאחד אבר או בשר הפורש מן החי נתקשה הכ"מ דבשר מן החי לא הוה רק משום טריפה וב"נ לא הוזהר בטריפה ומ"ש הלח"מ וכבר קדמו הרשב"א בחידושיו הוא דחוק. אך נראה דהנה במ"ש הרמב"ם דחייב על אבר מן החי ובשר מן החי בכ"ש שלא נתנה שיעורים לב"נ הקשה השאגת אריה והובא בשו"ת פני אריה ז"ל דאיך שייך אבמה"ח והיינו בשר גיד ועצמות כיון דלא נתנה שיעורים לב"נ א"כ תיכף כשאכל בשר כ"ש נתחייב משום במה"ח וא"כ איך משכחת לאבמה"ח והוא נדחק. ולפענ"ד אתי שפיר הכל דבאמת שאדה"ר נצטוה על אבמה"ח ובשר מן החי אינו באזהרה רק באיסור בעלמא כמו גדר שלא יבא לידי אבר מן החי ואח"כ כשנכשל בגדר א"כ לא נתנה שיעורים לב"נ ושוב נאסר רק בשר והוא באזהרה ואזהרה שלהם היא במיתה שוב א"צ לאסור משום אבר מן החי וא"כ באמת בשר מן החי דנאסר לב"נ הוא משום אבר מן החי רק דכל דלא שייך שיעור סגי בבשר לבד ושפיר נלמד מקרא דבשר בנפשו דאף דאינו רק טריפה מכל מקום לב"נ נאסר משום אבר מן החי וכל דלא צריך שיעור שוב חייב משום אבר מן החי וז"ב. ולכך באמת לא נקט הרמב"ם דאדה"ר נצטווה כיון דאז לא נאסר בשר רק משום גדר וז"ב ודו"ק. עכ"פ יהיה איך שיהיה חצי שיעור לא נאסר רק משום גדר וזה ברור. ובזה יש לי לומר דלכך חל שבועה על חצי שיעור וכתבו התוס' בשבועות דף כ"ג דכיון דאינו מפורש בתורה חל השבועה. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דאינו רק משום גדר בלבד שוב כל שנשבע שלא לאכול שוב מצי לחול אף דבלא"ה לא יאכל דהא אינו רק משום גדר. ובזה מיושב היטב מ"ש רש"י ביומא דף ע"ג ע"ב ד"ה או דכשאכל לא אכל אלא חצי שיעור והקשה אותי במכתב מופלג אחד מביטקא ושמו ר' עוזר ישראל וויינבערגר בשנת תבר"ך בי"ג אב ש"ק ואתחנן דלמה כתב רש"י שלא אכל רק חצי שיעור והא עיקר תלוי רק בענין השבועה שנשבע וכל שנשבע על חצי שיעור חל השבועה אף שאכל שיעור שלם והיא קושיא חמורה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל ענין דהחצי שיעור חל שבועה הוא משום דאינו רק משום גדר וכל שנשבע בלא"ה אסור ולמה לי הגדר וא"כ זה כשלא עבר ואכל שיעור שלם אבל כשאכל שיעור שלם שוב לא חל השבועה דהא בלא"ה אסור משום חצי שיעור וז"ב ודו"ק היטב:

3ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דפריך א"ה לא לחייב שבועה והיינו אליבא דר"ל וקשה דהא ר"י לא אמר כר"ל משום דרצה לשנויי אליבא דכ"ע וא"כ מבואר דלר"י דחצי שיעור אסור מן התורה חל השבועה וכמ"ש התוס' בשבועות שם וא"כ השתא לר"י דאסור מן התורה חל השבועה מכ"ש לר"ל והיא תימה גדולה ועיין בתוס' יוה"כ למהרמב"ח שם ומהתימה שלא נרגש מזה. ולפמ"ש אתי שפיר דלר"י שפיר חל על ח"ש דחצי שיעור אינו רק משום גדר וכל שלא צריך גדר דאסור מצד השבועה שפיר יכול לחול על חצי שיעור וע"ז משני כיון דאינו אלא מדרבנן שפיר יכול לחול איסור תורה דמן התורה הוא מותר ודו"ק. ודרך אגב אומר מה דאמרו ביומא דף ע"ד מנין ליוה"כ שאסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ת"ל שבתון שבות ועיין רש"י מ"ש בזה והוא תמוה דמה ענין זה לזה ועוד דהא חמשה עינויים אמרו שם כנגד מי וכו' ועיין תוס' ישנים ריש הפרק. אמנם נראה עפמ"ש בארעא דרבנן בשם הריטב"א דענין שבות אינו מדרבנן גמור רק דהשבות עיקרו מה"ת דאיך אפשר שהתורה אסרה להוציא אף כמחט והתירה ליגע ולעמוד ולטלטל דברים הקשים אבל הענין הוא דהתורה אמרה שינוח וישבות אבל לא פרטה התורה ענין השביתה ופרטיה ורבנן פירשו ענין השבותים איזה מהם יקרא שבות וכתב שזה מרגליות יפה מפי הרמב"ן ובאמת שהרמב"ן על התורה פרשה אמור ביאר כן והנה הענויים ג"כ התורה קראו עינוי ולא קראו צום דקאי על אכילה ושתיה לבד רק שקראו עינוי והעינוי כולל כל החמשה ענוים וגם בענין המלאכה קראו שביתה שיהיה כולל כל שבות שבת וא"כ דא ודא אחת היא ועיין רש"י ותדע עד"ז להבין כוונתו ודו"ק היטב. והנה בגוף קושית התוס' דאיך מצי לחול על חצי שיעור שבועה דהא חצי שיעור אסור מה"ת לכאורה רציתי לומר דכיון דחצי שיעור בתערובות אינו אסור כמ"ש הר"ש פ"ב דטבול יום ובתוס' פסחים דף מ"ד ד"ה לענין חמץ ובמהרש"א שם ובכו"פ סי' ק"ט ס"ק ד' והטעם כתבתי דלא שייך חזי לאצטרופי דכבר נתבטל ועיין ביד שאול סי' רל"ח ולפ"ז שפיר מצי חל השבועה שנשבע שלא יאכל ע"י תערובות דחל השבועה. איברא דלפ"ז קשה מ"ט דר"ש דפוטר הא שיטת רבינו יקיר בע"ז דף ס"ח דע"י תערובות לא מחייב ר"ש וא"כ מצי שבועה לחול ע"י תערובות וע"כ צ"ל דלא מיירי רק שנשבע על נבלות בלחוד ושוב קשה גם לר"י אמאי לא אמר כר"ל ובחצי שעור דלא חל השבועה. אך נראה דשם מקשה הש"ס ואמאי מושבע ועומד מהר סיני והנ"ב מקשה למה אמר לשון מושבע ועומד מהר סיני ולא אמר דאין איסור חל על איסור וכתב הא"מ ח"ב בתשובותיו דיש חילוק בין אין איסור חל על איסור דעכ"פ נ"מ לקברו בין רשעים גמורים אבל בזה דאמר מושבע ועומד מהר סיני אין חלות כלל להשבועה. ולפ"ז ניחא דשם שפיר אמר מ"ט לא אמר ר"י כר"ל וא"ל דחצי שיעור אסור דזה אינו כיון דעכ"פ אם היה אוכל ע"י תערובות היה מקום לחול א"כ עכ"פ לא שייך מושבע ועומד מהר סיני ודו"ק:

4ובזה מיושב מה שהקשיתי למעלה והמהרמב"ח נתקשה בזה דמה פריך א"ה לא נחייב ק"ש והא לר"י בודאי לא מצי לחול ואפ"ה חל מכ"ש לר"ל. וראיתי שהרשב"א בתשובה נתקשה בזה ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא לענין שיהיה מושבע ועומד מהר סיני שפיר לא שייך לומר דחצי שיעור אסור דמכל מקום מושבע ועומד הוה אבל ביומא קאמר א"ה למה חל שבועה שפיר מקשה ודו"ק. והנה התוס' תרצו עוד דמצי לחול בשלכד"ה והדבר תמוה דא"כ למה פטר ר"ש והמהרש"ל כתב דלר"ש דמחייב בכ"ש גם שלכד"ה חייב והמהרש"א תמה בזה. ולפמ"ש יש לומר דלדידן דחצי שיעור אסור משום סייג אבל שלכד"ה פטור דלא שייך סייג אבל לר"ש דחייב מטעם דאחשביה וכדומה א"כ מכ"ש כשהוא כשלכד"ה ואפ"ה אכלו דודאי חייב. והנה בשו"ת פני אריה שהבאתי למעלה הגיעני הספר הנ"ל ובסי' ע"ד השיב על קושית ש"א הנ"ל. וארשום בקצרה מה שאמרתי בזה והנה מה שרצה לומר דאבר מן החי סגי בגידין ועצמות לבד נמי חייב ובארכובה ג"כ חייב והביא דברי הש"ס חולין דף קכ"ח ע"ב הנה בדברי התוס' חולין דף ל"ג מבואר דאבר מן החי בעי בשר גידין ועצמות ע"ש ומה שכתב דנ"מ לענין אם נתגייר ואכל אבר מן החי ובבשר לא היה שיעור רק בהשלמה וא"כ אם חייב משום בשר לבד פטור לפי דהשתא דנתגייר לא חייב אבל משום אבר מן החי חייב דקלה בחמורה מישך שייכא הנה עדיין קשה דלמה חייבה התורה לב"נ משום אבר מן החי ואז לא שייך דין דנתגייר דאז כולי עלמא הי' להו דין ב"נ ולא נתחייב וגם מ"ש לענין הושיט אבמה"ח ויש בשר לעכו"ם וא"כ משום אבמה"ח חייב ומשום בשר פטור הנה ז"א כמ"ש הוא בעצמו. ולפענ"ד נראה דהדבר נכון. דהנה באמת צריך ביאור ניהו דלא ניתן שיעורים לב"נ היינו משום דשיעורין הלמ"מ ולא ניתנה תורה מסיני רק לישראל ומכ"ש הלמ"מ דודאי רק לישראל נאמר. אבל אכתי קשה דהא כתיב בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואם נאמר דאכילה בכזית א"כ הרי כתבה התורה לב"נ השיעור ולמה יתחייב בכ"ש והוא דבר שצריך לעורר עליו אך נראה דזו הנ"מ כיון דנלמד מקרא דאכל תאכל ולא אבר מן החי א"כ באבמה"ח לא כתיב לשון אכילה והוה בכ"ש. ולפ"ז מצד הבשר לא היה מקום לחייבו רק בכזית רק כיון דגלתה התורה דאבר מן החי ובשר מן החי מצד קרא דאכל תאכל וא"כ שוב הוה בכ"ש וז"ב. ולכך אצטריך הקרא דאסור משום אבר מן החי דמצד בשר לא היה מחייב בכ"ש ועדיין צ"ע בזה והנה לכאורה צריך ביאור הא דכתב רבינו דב"נ אינו נהרג על העוף והמגדול עוז כתב הטעם משום דבשר עוף הוא מדרבנן. והוא תמוה דמלבד שהדבר זר לומר דלא נקרא בשר ושאני בב"ח דיש קרא וכמ"ש בשו"ת אמונת שמואל אף גם דאכתי אין ראיה לענין אבר מן החי וניהו דאינו מקרי בשר מכל מקום אבר מן החי מקרי. אמנם לפענ"ד היה נראה כיון דאבר מן החי נלמד מקרא דאכל תאכל והיינו כמ"ש רש"י דוקא דבר העומד לאכילה דבחייה עומדת לשלשה דברים א"כ לפמ"ש הדמשק אליעזר והובא בכו"פ ביו"ד דבעוף לא הוה מקלקל דאינה עומדת לשלשה דברים וא"כ שוב לא נתמעט מאכל תאכל:

5והנה רש"י כתב לחצי שיעור כגון פחות מככותבת הגסה שהוא שיעור ליום הכפורים כדתנן במתניתין וכי לא שלים שיעורא כרת ליכא איסורא איכא והוא תמוה דמשמע דבפחות מכזית ומכ"ש משהו ליכא איסורא והא באמת חצי שיעור בכל מקום משמע משהו ורש"י עצמו פירש אח"כ חצי שיעור כלומר פחות מכשיעור והיינו אף במשהו. ולפענ"ד נראה דרש"י בא לישב דבאמת קשה קושית השלום ירושלים לימא דגם ר"ל מודה ביותר מכזית שהוא שיעור אכילה בכל איסורים יתחייב כמ"ש השלום ירושלים וע"ז כתב רש"י דגם זה בכלל חצי שיעור ולר"ל פטור אף ביוה"כ והטעם דהרי לשיטת הרא"ם אכילה במשהו וא"כ ע"כ ר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר הוא משום דהלכה למשה מסיני עוקר הכתוב ואינו אסור רק בשיעור הלמ"מ וכיון דביוה"כ היה הלמ"מ בככותבת א"כ מה נ"מ דהוה אכילה בכזית הא אכילה גם בכ"ש ואפ"ה ס"ל לר"ל דעוקר להקרא ע"י הלמ"מ וא"כ גם ביוה"כ אינו אסור רק בככותבת ולכך דקדק רש"י וכתב פחות מככותבת דלר"ל פטור אף בזה וליכא איסור ודו"ק. אך באמת קשה א"כ למה אמרו לר"ל אכילה כתיב ולא אמרו משום הלכה למשה מסיני ואדרבא לרא"ם שיעור אכילה הוא בכ"ש וכבר האריך בזה המשנה למלך והארכתי בזה בתשובה ועיין מהרמב"ח שכתב בדברי רש"י במ"ש חצי שיעור פחות מכשיעור דהיינו אף במשהו דלא נימא חצי שיעור היינו חצי שיעור ממש וא"כ יתחייב ביוה"כ וזהו כסברת הלחם שמים ע"ש ומהתימה שלא הרגיש ברש"י שלפני' שפירש חצי שיעור דהיינו פחות מכותבת וכמ"ש ולפמ"ש יש לומר דבס"ד סברו כשטת הרא"ם ואח"כ מסיק הש"ס דטעמיה דס"ל משום דאכילה בכזית:

6והנה בש"ק פ' וירא ט"ו מרחשון שנת תרי"ג הגיעני מכתב מהרב מוה' איציק בדאנציקיא אבד"ק קרמענד במדינת אונגרין בענין גט ודרך אגב הקשה בהא דפריך דף ע"ג ע"ב הניחא למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה אלא למ"ד חצי שיעור מותר מן התורה מאי איכא למימר וע"ז הקשה דהא ר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה הוא משום דאכילה כתיב בה ואכילה בכזית ולפ"ז ביוה"כ דכתיב ביה ועניתם והוא בכותבת שוב מהראוי לאסור חצי שיעור דהיינו בכזית דהוה חצי שיעור ומכל מקום אסור מן התורה דהרי הוה שיעור אכילה ולפ"ז משכחת לה בכהאי גוונא יפה הקשה והנה גוף סברתו מבואר בלחם שמים לדו"ז הגאון סבא קדישא מוהר"י עמדין ז"ל ובשלום ירושלים על הירושלמי מקשה עליו כקושיתו ולפענ"ד נראה דהש"ס מקשה מהא דנקט אסור על שתיה והרי שתיה אף ביוה"כ לא נשתנה משאר איסורים דהוא ברביעית כמבואר בתוספתא פ"ד מיומא ומ"ש שם אח"כ כדרך אכילה בכזית כך שתיה בכזית כבר הגיה הגאון מוהרא"וו ז"ל דהכוונה לידי אכילת פרס ובמשנה מבואר כמלא לוגמ' ועכ"פ בזה לא משכחת חצי שיעור ושפיר מקשה על שתיה למה נקט אסור. והנה בירושלמי פ"ו מתרומות אמר מודה ר"ל ביוה"כ ולסברת דו"ז הגאון ז"ל היה מקום לומר דלא מודה ר"ל רק בכזית דגם זה מקרי חצי שיעור. ובזה היו מיושבין דברי הכו"פ בבית הספק והנוב"י שהשיג בחלק יו"ד מהדורא תנינא בסי' נ"ז על הכו"פ ותמהו עליהם דאשתמיטתיה שהירושלמי לשיטתו דמודה ר"ל ביוה"כ ולפמ"ש הלחם שמים היה מקום לומר דהירושלמי קאי בכזית דוקא אבל פחות מכזית מותר לר"ל אבל פשטת לשון הירושלמי לא מורה כן ויגיד עליו ריעו שאמר מודה ר"ל בא"ה ושם אף פחות מכזית בכלל ודו"ק ועיין מהרמב"ח בתוס' יוה"כ שם ודרך אגב אומר בהא דאמרו בגיטין דף יו"ד מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והקשו התוס' אמאי יוצא בה ידי חובתו דלמה לא שמרה לשם מצה דחשידי אלפני עור והקשו המהרש"ל והמהרש"א דאמאי לא הקשו מרישא דאיך מותרת לאכול ודלמא הוא חמץ ע"ש שנדחקו בזה. ולפענ"ד נראה ע"פ מה שהבאתי בחבורי יד שאול דברי זקני הרב הגדול מוה' יצחק נאטהנזאן זצ"ל במ"ש דלכך חצי שיעור מותר ואינו עובר בבל יראה דלא שייך חזי לאצטרופי דא"כ יעבור על חמצו של עכו"ם דאיבעי קני לה וכמ"ש התוס' בדף מ"ו דלא שייך הואיל בזה וה"ה דלא שייך חזי לאצטרופי דכעת אינו שלו ודפח"ח וא"כ ה"ה הכא כיון דהיא מצת כותי יוכל לקנות ממנו חצי כזית בכל פעם וא"כ לא יעבור כיון דכעת לא חזי לאצטרופי אבל לענין שימור שפיר מקשה דעכ"פ משומר לשם מצה ודאי אינו כל דחיישת שמא חמץ הוא רק דאינו קונה רק חצי שיעור אבל עכ"פ משומר ודאי אינו ובפרט לפמ"ש בתשובה דמשומר ודאי אינו אף שיש רוב כל דאינו ברי לא מקרי משומר והארכתי בזה בתשובה לק"ק גלינא וה"ה בזה וז"ב. איברא דלפמ"ש התוס' מקודם דמיירי בעיסת ישראל א"כ היה שלו. אמנם באמת כיון דאומן קונה בשבח כלי א"כ כל שעשה עיסה ממנו שוב הוה של כותי ובגוף דברי התוס' עיין בב"י יו"ד ריש סי' קי"ב לענין פת עכו"ם ודו"ק כי אינו לפני:

7והנה שאלני אחד דמה קושיא והא לא עברו על בל יראה ובודאי אינו חמץ והשבתי דמשכחת לה שיהיה נוקשה. נחזור לענינינו הנה ראיתי בישועת יעקב סי' תרי"ג שרצה אחד מהחכמים לחדש דלר"ש דכ"ש למכות אבל ביוה"כ אינו כן ומטעם דלא שייך אחשביה דגם בכשיעור דודאי מקרי אכילה דהיינו בכזית אינו חייב ביוה"כ עד ככותבת. ולפענ"ד נראה דביוה"כ ודאי לר"ש חייב בכ"ש דדוקא במקום דכתיב אכילה ואכילה בכזית הוצרכנו לחדש דאחשביה וחייב אף בפחות מכזית דאחשביה שיהיה חשוב כזית אבל ביוה"כ דלא כתיב אכילה פשיטא דחייב לר"ש בכ"ש ודוקא לקרבן בעי ככותבת וז"ב ופשוט: עוד נראה לי דהנה כותבת שיערו דבהכי מייתבא דעתיה וכבר אמרו ביומא דף פ"א עוג מלך הבשן מיתבא דעתיה גם כן בככותבת וכלהו עלמא בככותבת ומשני כל אדם מיתבא דעתיה טובא עוג מלך הבשן פורתא ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר ברור דהא דשיערו בככותבת הוא דרוב בני אדם לא מיתבא דעתיהו רק בככותבת אבל ודאי דיש בני אדם שמיתבא דעתייהו בפחות מככותבת רק דלא נתנה תורה לשיעורים לשער כל אחד בדידיה ועשו שיעור כללי וראיה ברורה דהרי במדרש איכה אמרו על פסוק להשיב נפש עד כמה משיב נפש רבי אומר בכותבת ור"ח אמר בכגרוגרות והרי גרוגרת פחות מכותבת ועיין תוס' יומא דף ע"ט ד"ה לומר לך ע"ש ואפ"ה לר"ח מיתביה דעתיה וע"כ דאין השיעורין שוין וביוה"כ נקטו השיעור הכולל לרוב בני אדם ולפ"ז זהו לדידן דבעי שיעור למלקות אבל לר"ש דבכל התורה כולה בכ"ש ולא בעי שיעור פשיטא דגם ביוה"כ חייב בכ"ש דהוא לא בעי שיעור ופשיטא דאף בפחות מככותבת מיתבא דעתיה בסתם אנשים ולמה לא יתחייב בכ"ש ביוה"כ דלא כתיב אכילה כלל בגוה ודו"ק היטב:

8ובחידושי אמרתי דלר"ש ודאי שייך לחייב בכ"ש והטעם דהנה השאגת אריה חידש דביוה"כ כיון דלא כתיב אכילה חייב אף שלכד"א כמו בכה"כ וישב בזה קושית התוס' לר"ש הוה יוה"כ איסור מוסיף אף בשלכד"א וכבר כתבתי בתשובה דמבואר בהרבה מקומות דפטור שלכד"א וכעת נראה דבאמת לדידן פטור בשלכד"א רק לר"ש מחייב והטעם דכל הטעם דבכלאי הכרם חייב אף שלכד"א הוא משום דלא כתיב ביה אכילה ולפ"ז ביוה"כ דלא מצי כתיב אכילה כדאמר ר"ל בדף פ"א דהרי אכילה בכזית וביוה"כ הוא בככותבת א"כ אין ראיה ממה דלא כתיב אכילה וא"כ שוב פטור שלכד"א ולפ"ז לר"ש דס"ל בכל התורה כולה בכ"ש וע"כ דהוא ס"ל דאכילה אף כ"ש במשמע כמ"ש המזרחי ועיין מלמ"ל פ"ד משבועות ופ"א מחמץ וא"כ הוה מצי למכתב אכילה ואף דיוה"כ בככותבת הא זה דוקא בשוגג ולקרבן אבל לענין מלקות בכ"ש ומדלא כתיב אכילה ע"כ דחייב אף שלכד"א ודו"ק היטב:

9ומעתה ממילא גם ביוה"כ חייב בכ"ש דמה דלא כתוב אכילה הוא לפי לענין חיוב קרבן בעי כשיעור ככותבת אבל במזיד חייב בכ"ש וז"ב ודו"ק. והנה שיטת ראבי' דאכל אוכלין שאינן ראויין דתני פטור הוא פטור ומותר ותמהו האחרונים דא"כ היכא דייק הש"ס הא חומץ לא מני רבי דאמר חומץ משיב נפש ודלמא בשאר דברים פטור ומותר וחומץ פטור אבל אסור מדרבנן ולפנ"ד נראה דהנה כל הטעם דפטור ומותר נראה לפענ"ד דכיון דיוה"כ יצא מכלל שאר דברים ובעי ככותבת כדי ליתבא דעתיה ולפ"ז באינו ראוי דלא מיתב דעתיה כלל שאינו ראוי כלל לאכילה וא"כ ראוי להיות שיפטור ולא דמי לחצי שיעור דאסור לר"י מדאורייתא ולר"ל עכ"פ מדרבנן משום דעכ"פ ח"ש מייתב דעתיה קצת אבל אינו ראוי לאכילה דלא מיתב דעתיה כלל בודאי פטור ומותר וכן נראה מפירש"י שפירש גבי כס פלפלין דפטור שאין זה יישוב הדעת שאין זה דרך אכילתו ע"ש הרי דלא מייתבא דעתיה כלל ולפ"ז שפיר אמר מני רבי דאמר חומץ משיב נפש וכיון שמשיב נפש מהראוי להיות פטור אבל אסור עכ"פ וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה שהקשו בהא דאמר רב גידל אין הלכה כרבי ואח"כ אקפד ואמר אימר דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמר והקשו הא כיון דאין הלכה כרבי שוב מותר אף לכתחילה ולפמ"ש אתי שפיר כיון דאמרו שם דאימר אנא פורתא טובא מי אמר וא"כ כל דטובא אסור ומשיב נפש ושוב אף בפורתא מיתב דעתי' קצת וניהו דאינו חייב בדיעבד אבל לכתחלה אסור ומה ימתק גירסת הרא"ש דגריס אימר דאמרי פורתא ואח"כ גריס אימר דאמרי דיעבד והיינו כל דטובא אסור שוב שייך גם בפורתא לאסור מדרבנן עכ"פ דמייתב דעתיה קצת ודו"ק. ובזה יש ליישב גם פסקי הרמב"ם שמקשה בספר תוס' יוה"כ אהדדי ע"ש. שוב ראיתי בפר"ח שכתב ג"כ לחלק דלענין יוה"כ שאני דאינו מייתב דעתיה ודו"ק היטב והנה לכאורה היה נראה לי איפכא דלר"ש דחייב בכ"ש מטעם דאחשביה וא"כ ביוה"כ לא שייך זאת דאטו עדיף מה דהוא אחשביה ממה דאחשבה התורה לכזית דאכילה בכזית אליבא דכ"ע והוא חשוב ואפ"ה ביוה"כ צריך ככותבת מכ"ש בכ"ש ממש מה מהני אחשביה כל דלא מיתבא דעתיה ודאי פטור. ובזה יש לעיין לפי מה דכתב הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דגם לר"י מה דאסור בכ"ש הוא משום דאחשביה והרי ביוה"כ לא שייך זאת מיהו מכל מקום חזי לאצטרופי ודאי שייך בכאן דהרי כל דיאכל בכדי אכילת פרס כשיעור כותבת מתייתב דעתיה וא"כ בודאי חייב ושאני שאר כ"ש דהוא פחות מכזית וא"כ לא שייך חזי לאצטרופי דסוף סוף לא אכל רק חצי שיעור לכך חידש הח"ץ משום דאחשביה אבל מה דאכל כזית רק דבעי ביוה"כ ככותבת והרי מתייתב דעתיה כשיאכל בכדי אכילת פרס ושפיר חייב אף דלא שייך אחשביה. שוב נזכרתי שבישועת יעקב הרגיש בזה ואני דחיתי הדברים בתשובה. ובזה יש ליישב דקדוק התוספות יוה"כ במה דכפל הניחא דאתמר ח"ש ר"י ודקדק למה לי תרי פעמים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לר"ש קשה רק לר' יוחנן ניחא ודו"ק:

10והנה לפמ"ש בפרי מגדים סי' ס"ב דמשכחת לה אבר מן החי בלא בשר כגון בעור ועצמות וגידין בלבד בלא בשר לא קשה קושית הפני אריה. וכפי הנראה גם הפני אריה כיון לזה. ודרך אגב אבאר כל דברי רבינו בזה דהנה הכ"מ הקשה על מ"ש רבינו דב"נ חייב משום בשר מן החי והא לר"י נפקא ליה בשר מן החי מקרא דבשר בשדה טריפה והוא מטעם טריפה ולב"נ ליכא איסור טריפת ועיין לח"מ. ולפענ"ד המעיין בש"ס יראה דר"י מחייב משום בשר בשדה טריפה ובאותו קרא כתיב ג"כ טריפה אבל בשר מן החי הוא לא משום טריפה. אך אם נימא דהוא משום טריפה כדאמר ר"י דאכל בשר מן החי וטריפה אינו חייב אלא אחת מכל מקום הא באמת הוא משום טריפה והרי אפילו למ"ד טריפה אינה חיה אבל מתה לא הוה וא"כ לא גרע ממפרכסת שעכ"פ אינה חיה ומכל מקום אסורה לב"כ וה"ה בזה לב"נ כיון שאינו רק טריפה אבל אינה מתה שוב חייב משום בשר מן החי דעדיין חיה ומפרכסת ולישראל דמפרכסת מותרת שוב חייב משום טריפה וז"ב. אמנם נראה לי דזה ודאי כיון דמחמת בשר טריפה אתינן עלה שוב צריך להיות עכ"פ שיעור בשר הפורש כשיעור שהיתה נטרפת אם היתה חסרה או נקובה אבל כל שאינו כשיעור הזה שמטרפה בה אינו חייב משום בשר מן החי רק משום אבר מן החי. בזת מובן היטב מ"ש הרמב"ם דאבר מן החי ובשר מן החי חייב ב"נ בכ"ש וכבר כתבתי קושית השאגת דהיאך משכחת אבר מן החי דהא יש בו עכ"פ משום בשר מן החי. ולפמ"ש אתי שפיר דודאי בשר מן החי דמצד טריפה נגע בה צריך שיעור שהיתה מטרפה בה ובזה חייב בכ"ש אבל אם לא הי' כ"כ כשיעור שהיתה מטרפה לא שייך בשר מן החי רק מכח אבר מן החי וכמ"ש ודו"ק:

11והנה בהא דכתב רבינו דלא נתנה שיעורים לב"נ. נראה לפענ"ד הסברא דהנה כבר אמרו ב"נ אזהרתן זו היא מיתתן וכל שב"ד של ישראל מוזהרין בב"נ ממיתין ולפי זה כל שלישראל אסור חצי שיעור מן התורה א"כ ישראל מוזהר עליה אף שאינו לוקה אבל עכ"פ מוזהר היא שוב בב"נ ממיתין ולכך לא שייך שיעורין לב"נ. ולפ"ז יצא לנו לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה שוב גם לב"נ צ"ל בכשיעור. ובזה מיושב קושית התוס' בחולין דף ל"ג דלר"ש דמותר מן התורה שייך מי איכא מידי. ולפמ"ש לר"ל שוב גם לב"נ בשיעור דוקא. איברא דלפ"ז לפי מה שחידש הפרי מגדים בסי' ס"ב דאבר מן החי דחלקו מבחוץ פטור ל"ש חזי לאצטרופי שוב חצי שיעור מותר א"כ באבר מן החי ראוי שלא יתחייב ב"נ אלא בכשיעור. אך באמת לפענ"ד זה אינו דמלבד דאנן קי"ל דחלקו מבחוץ חייב דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אף גם דאכתי שייך חצי שיעור חזי לאצטרופי והיינו כשהיה בבת אחת עוד חצי שיעור היה חייב. והפרי מגדים בעצמו נסתפק בזה ובתשובה הארכתי בביאור חזי לאצטרופי וא"כ לק"מ. והנה במה דכתב רבינו דלא נתנו שיעורין לב"נ זה רבות בשנים הקשיתי קושיא חמורה בהא דפריך בחולין דף ק"ב בציפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר ורשב"א מחייב אמר רשב"א ק"ו על אבמה"ח חייב על כלה לכ"ש דכ"ע לא בעי כזית ונדחק הש"ס והקשיתי הא התוספתא הלז הוא פ"ט דע"ז ושם מיירי בב"נ וב"נ לא בעי שיעור והארכתי בזה. וכעת נראה דמזה ראיה ברורה למ"ש הרמב"ם דבעוף אין ב"נ מוזהר והראב"ד תמה עליו ועיין כ"מ ולח"מ. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה ראב"ש אמר ק"ו ורבי ע"כ דס"ל דב"נ אינו מוזהר על צפור משום אבר מן החי דהיינו להרג עליו ולפ"ז ליכא ק"ו. ובזה נראה לפענ"ד דשוב בעי שיעור דכל הטעם דלא בעי שיעור דאזהרתן זו הוא מיתתן והרי ח"ש א"ש ולפ"ז כיון דעל עוף אינו במיתה א"כ לא שייך שוב אזהרתן זו היא מיתתן וא"כ בעי נמי שיעור ולא מחייב על חצי שיעור ושפיר מקשה הש"ס ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ועיין שו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' פ"ו מ"ש בהך ענינא ולא נפניתי כעת:

12והנה בהא דאמרו אי הכי לא ליחול שבועה עליה ומשמע דלר"י דס"ל דמן התורה אסור ודאי לא חל והתוס' בשבועות דף כ"ג ע"ב כתבו דלר"י חל כיון דאינו מפורש בתורה האיסור ואינו רק איסור בעלמא והרשב"א תמה דהא אמרו כאן דאף לר"ל דאינו רק דרבנן מכל מקום מהראוי שלא ליחול שבועה ע"ז וכבר כתבתי למעלה בזה. וכעת נראה דבר חדש דהנה בנדרים דף ח' אמרו מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה ופריך הלא מושבע ועומד מהר סיני הוא הא קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה. ולכאורה לא נודע מה ס"ד דיהיה אסור והש"ס קאמר דשרי לזרוזי נפשיה ובאמת בטור וש"ע סי' ר"ג מבואר דמצוה לשבע ולנדור ובש"ס לא קאמרו רק דשרי לזרוזי נפשיה:

13והנראה בזה דבר חדש דהנה הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות מלכים הי"א דכל המקבל שבע מצות הרי"ז מחסידי אוה"ע וכו' והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו וכו' אבל אם אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אוה"ע ולא מחכמיהם. הנה האיר עינינו המורה מורינו הרמב"ם דגם אוה"ע צריכין לקיים מצות ד' מצד שצוה הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שכן נצטוו ב"נ מקודם אבל מצד הכרע הדעת אין כאן מצוה ולפ"ז מכ"ש בישראל שצריך לקיים המצות ולשמור מ"ע ול"ת מצד מצות ד' אשר צוה בתורתו ולפ"ז הו"א דאם מקיים מצות התורה ע"י שנשבע לקיים ומצד דבורו רוצה לקיים הוה כאילו אינו מקיים מצד מצות ד' ולכך קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה והיינו במתיירא שמא יתרשל במ"ע לכך נשבע לקיים מצות ד' שרי וז"ש מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וזה ברור לפענ"ד. ובזה מיושב מ"פ והלא מושבע ועומד מהר סיני ולא סיים ואין שבועה חל על שבועה כדמסיים בהך דאשנה פרק זה ועיין יד שאול מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הנוב"י דקדק בתשובותיו מדוע אמרו והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ולא קאמר דאין איסור חל על איסור ועיין בא"מ בתשובותיו מ"ש בזה והארכתי בזה בכמה מקומות ולפ"ז יש לומר דזה הענין דבאמת כל שמושבע ועומד מהר סיני אין חלות כלל להשבועה למען יקיים מצות ד' מצד מצות התורה ולא מצד שהוא נשבע שלא לעבור ולכך פריך גם כאן דעל המצוה מצווה ועומד ואסור לו לשבע אבל בהך דאשנה פרק זה דאינו מצווה דוקא על פרק זה רק ללמוד רק דגם פרק זה הוא מצות התורה ולכך מסיים ואין שבועה חלה על שבועה ועיין יד שאול שם ודו"ק היטב. וזה לפענ"ד סברת ר"ל דאמר כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאיליו באיסור הבא מ"י עצמו לא אמרינן והוא סתום. ולפמ"ש יש לומר דזה סברת ר"ל כיון דעל איסור ל"ת לא שייך שבועה וחלות שבועה דנראה שמה שמקיים הל"ת הוא מצד שבועתו ולא מקיים מצד מצות הבורא ולפי זה היאך שייך שע"י כולל יחול דסוף סוף אסור שיחול על האיסור שנראה שמקיים מצד שבועתו וזה אינו. ובזה מיושב קושית התוס' ממוקדשין ועולה ולפמ"ש אתי שפיר דשם כבר הוא מקודש וכבר הוא עולה וא"כ שפיר חל בכולל ועובר על המקודש בכולל וכן בעולה אבל כאן כל עיקר חיילתו הוא כדי שיחול על איסור התורה וזה אינו כמ"ש אברא דבטוש"ע הוסיפו דאף במתיירא שמא יתקפו יצרו ויעבור על ל"ת שבתורה מצוה לנדור ולשבע והוא מהרא"ש. אך נראה דדוקא אם עי"ז אינו עובר על מצות התורה בזה שרי לזרוזי נפשיה אבל לענין אם עובר על האיסור ועל השבועה בכה"ג אין חלות להשבועה כיון דלא הועיל במה שזירז נפשו ואדרבא עבר על מצות התורה א"כ מה הועיל בשבועתו. ושוב הו"ל מושבע מהר סיני ולא חל לענין עונש ודו"ק היטב. ומעתה נבא לדברי התוס' דהתוס' שפיר כתבו דחצי שיעור כיון שאינו רק איסור בעלמא שפיר חל עליו השבועה דעשה לזרוזי נפשיה דכיון דאינו רק איסור בעלמא היה מתיירא שמא יתרשל ושפיר הגדיר עצמו בשבועה כדי שיהיה מוגדר וא"כ אף שעבר ע"ז מכל מקום בשעת השבועה היה לו חלות דעשה שיהיה תוקף אבל בשאר איסורין כיון דמצד מצות התורה ג"כ היה באיסור וא"כ מה הוסיף בשבועתו ומה לי חד איסור ומה לי עוד איסור נוסף וא"כ היה השבועה רק שיהיה גדור מצד שבועתו בזה לא חל כל שעבר ולא הועיל בגדירתו אבל חצי שיעור דאינו רק איסור קל שפיר חשב שיהיה לו לתוקף שלא יעבור ולכך חל ולא הוה מושבע ועומד אבל לר"ל דאינו רק מדרבנן א"כ אדרבא מצד שהוא דרבנן ודאי הוה כמזלזל במצות דרבנן ולא קיים מצוה דרבנן ובזה בודאי מסתבר שלא יחול ומה גם דאדרבא במצוה דרבנן יש לא תסור וא"כ התורה רצתה שייקים מצד מצות חכמים וכל שנשבע אינו מקיים מצד מצות התורה דלא תסור וא"כ שוב לא מסתבר שיחול ומה דאסיק הש"ס דאפ"ה חל יש לומר לפמ"ש המגלת אסתר ליישב קושית הזהר הרקיע והיינו משום דלא משמע לאינשי שיהיה אסור וא"כ שוב עושה לזרוזי נפשיהו לכך חל ודו"ק היטב כי הם דברים חדשים. והנה במ"ש למעלה לחלק בין מ"ע למצות ל"ת נ"ל להמתיק הדברים לפמ"ש בחו"מ סי' ל"ד לענין חשוד על השבועה יש חילוק בין קום ועשה לל"ת דהיינו שב וא"ת א"כ בשלמא במ"ע שייך לזרוזי נפשיה שמא יתרשל אבל לעבור על ל"ת לא שייך לזרוזי נפשיה ולכך נקט הש"ס דוקא מנין שנשבעין לקיים המצות והרא"ש הוא דהוסיף גם על ל"ת ויש לומר כמ"ש למעלה דדוקא בלא עבר אבל כל שעבר ודאי לא חל. שוב נזכרתי שהרז"ה כתב דנדרים אין חלים על ל"ת לקיים רק נדרים על נדרים או שבועה דהם איסורים הבאים מחמת עצמם ולא אסורים מן התורה ע"ש ולפענ"ד הטעם הוא דלא שייך שיאסור עצמו שיקיים ל"ת של תורה דאיסורי תורה מחויב לקיים מצד עצמם ולא מצד הנדר:

14והנה בהא דפריך א"ה לא ליחול שבועה ע"ז. לכאורה קשה טובא לפמ"ש הר"ן פרק שני דפסחים גבי חמץ בתערובות דהוה דבר שיש לו מתירין דלאחר הפסח מותר וכתב הר"ן דאף דקנסא קניס רבנן מכל מקום חשוב דבר שיש לו מתירין דמשום חומרא דרבנן לא ניקל עבור זה ודבריהם אינו רק חומרא ולא להקל. ולפ"ז מכ"ש כאן דאיך אפשר דבשביל חומרא דרבנן ניקל עבור זה וכ"ש הוא דהשתא התם דבר שיל"מ ג"כ אינו רק דרבנן ואפ"ה לא מקלינן בשביל איסור דרבנן ומכ"ש איסור תורה דודאי חל אף דאסור מדרבנן והיא קושיא גדולה לפענ"ד. אך נראה דהנה זה דוקא שם דהאיסור דרבנן בא בב"א עם הדבר שיל"מ אבל כאן הרי איסור דרבנן כבר חל על ח"ש טרם שנשבע וא"כ שפיר חל וכעין זה מבואר בתמורה דף כ"ה אמר על הבכור עם יציאת רובו יהיה עולה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא חל אבל עם יציאת מיעוטו חל כמ"ש התוס' שם דדברי התלמיד קודם וה"ה כאן וזה ברור. ובזה אני אומר במה דמקשה הזהר הרקיע על הרמב"ם דלמה חל לר"ל שבועה על חצי שיעור הא אף דאסור מדרבנן מכל מקום הוא בלאו דלא תסור וכבר כתבתי למעלה בזה ולפענ"ד נראה דהנה ר"ל אומר דכולל ע"י עצמו לא אמרינן וביאור הדברים נראה לפענ"ד דכמו דאמרינן דאמר על הבכור עם יציאת רובו יהיה עולה דלא חל דדברי הרב קודם ה"ה באיסור דדברי הרב קודם על האיסור וא"כ איך יחול עליו דברי עצמו דניהו דעל דבר הרשות חל משום שלא קדמו דברי הרב אבל על האי איסור כבר קדמו דברי הרב ואף דלא דמי דשם רוצה לעקור דברי הרב וכאן רוצה לעדוף על דברי הרב מכל מקום ס"ל לר"ל דגם לעדוף על דברי הרב אינו רשאי כל שקדמו דברי הרב. ולפי זה זהו בשיעור שלם ולא חל רק ע"י כולל אבל בחצי שיעור דאינו רק דרבנן וכשנשבע אף שבא ע"י עצמו מכל מקום כל שנשבע חל דברי הרב בשבועות וזה החצי שיעור רק איסור דרבנן שוב בודאי יכול לחול בכולל דברים המותרים עם החצי שיעור וא"כ כל שמצי לחול בכולל שוב לא אכפת לן בלא תסור דהרי כולל דבר שיכול לחול עליו השבועה ונעשה אח"כ דברי הרב ופשיטא דעדיף מדברי חז"ל שהן דברי דברי תלמיד וז"ב ודו"ק:

15ובזה מיושב דברי התוס' שכתבו דלר"י חל על חצי שיעור אף דלהס"ד לר"ל לא מצי לחול ולפמ"ש שאני הך דר"י דלא שייך לא תסור והוה רק איסור בעלמא משא"כ לר"ל דרבנן חייבו בלא תסור והו"ל איסור גמור וז"ב ודו"ק. והנה בהא דאמרו מודה ר"ל שאסור מדרבנן ופריך הש"ס א"ה לא נחייב ק"ש עלה וקשה טובא לפמ"ש הט"ז דכל שכתוב ההיתר מפורש לא יכלו חכמים לאסור א"כ אי נימא דסתם אכילה בכזית א"כ התורה אמרה בכל האיסורים לא תאכל והוא בכזית וא"כ שוב לא נאסר רק כזית ופחות מכזית מותר ושוב לא יכלו חז"ל לאסור אבל ביוה"כ דלא כתיב אכילה כדאמרו בדף פ"א דהיכא נכתוב לא יאכל אכילה בכזית וא"כ בכלל לא תעונה יכול להיות אף כ"ש ולכך ס"ל לר"ל כאן ביוה"כ דאסור בכ"ש משא"כ בשאר איסורים והיא קושיא נפלאה. אמנם צריך לומר דמזה ראיה לשיטת המזרחי הובא במלמ"ל פ"ד משבועות דאכילה בכ"ש רק דהלכה למשה מסיני אמרה דשיעור אכילה בכזית ועכ"פ אינו מפורש בתורה אם אכילה בכזית או בכ"ש לכך שפיר יכלו חכמים לאסור. ובזה יש לומר מה דנחלקו הש"ס דילן עם הירושלמי דאמרו בפ"ז דתרומות דמודה ר"ל ביוה"כ דאסור מה"ת ולפמ"ש אתי שפיר דהירושלמי ס"ל דאכילה בכזית ולכך ס"ל לר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה וממילא שוב לא יכלו לאסור וביוה"כ דלא כתיב אכילה הוא בכ"ש מן התורה אבל ש"ס דילן ס"ל דאכילה יכול להיות בכ"ש וא"כ שוב יוה"כ שוה לשאר איסורים ואסור מדרבנן וז"ב. והנה בירושלמי אמרו ומודה ר"ל בשדעתו להשלים והטעם נראה לי דס"ל להירושלמי דע"כ לא פליג ר"ל על ר"י רק דלא ס"ל דמשום חזי לאצטרופי יהיה אסור זה לא ס"ל אבל כל שדעתו באמת להשלים אסור מן התורה. איברא דלפ"ז צריך ביאור מה פריך הש"ס כאן הניחא למ"ד חצי שיעור אסור אלא למ"ד מותר מאי איכא למימר ולימא דאשמעינן כאן דאסור כשהיה בדעתו להשלים אמנם נראה דהש"ס כאן בהס"ד לא הוו ידעו מטעם דחזי לאצטרופי רק מטעם דכתיב כל חלב וא"כ ר"ל דלא ס"ל כן וס"ל דהוא אסמכתא א"כ אף בדעתו להשלים נמי ומה יקר בזה לשון רש"י שכתב ד"ה חצי שיעור לקמן בשמעתין דרש ליה מכל חלב ומה בעי בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דקשה ליה דלישני בכה"ג אבל לפי המסקנא שפיר יש לומר דביוה"כ אסור כשדעתו להשלים ועיין רש"י ד"ה או בסתם שכתב דכשאכל לא אכל אלא חצי שיעור והבאתי לעיל קושיא דלמה כתב רש"י כן ולפמ"ש א"ש דכל שאכל באמת שיעור שלם א"כ עכ"פ היה דעתו להשלים ושוב לא היה חל על חצי שיעור דמודה ר"ל כשדעתו להשלים ודו"ק היטב:

16והנה מצאתי דבר נפלא בראב"ד פ"ד מהלכות ממרים ה"ג שכתב דלא תסור לא שייך רק במצות עשה שלא תסור מן הדבר אבל תעשה ומשמע דבל"ת לא שייך זאת ועיין בלח"מ שם ובזה נבין מ"ש שאני התם דכתיב לא יגיד ואינו מובן ובמקום אחר פירשתי עפמ"ש המלמ"ל פ"א מנערה יעו"ש אבל לשיטת הראב"ד דאתי שפיר דשם הוא מ"ע שיגיד ובזה שייך לא תסור אבל חצי שיעור דאסור מכח ל"ת לא שייך לא תסור ודו"ק היטב. והנה במ"ש המלמ"ל פ"א מחמץ ה"ו ובפ"ד דשבועות ה"א בשם רא"ם דאכילה לר' יוחנן בכל שהו והא דאינו חייב כרת ועונשין בכ"ש משום דהלכה עוקבת המקרא ע"ש אני תמה מהא דאמרו בסוטה דף ט"ז ר' יוחנן משום ר' ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא ואמאי לא חשיב גם זאת דאכילה בכ"ש והלכה עוקבת מקרא דאינו חייב רק בכזית ואף דיש לומר כיון דאינו עוקב כל המקרא דלענין איסור נשאר על לשון המקרא דאסור בכ"ש לא אתי הלכתא ועקר לכל המקרא לכך לא חשבו. אכתי קשה דא"כ למה לי הטעם דחזי לאצטרופי לימא משום דאין סברא לעקור כל המקרא ממשמעותא לכך בכ"ש נאסר ואף אם נימא דכל דעוקר נוכל לומר דיעקר כל המקרא. אכתי קשה דהרי להרא"ם במ"ע עוקר כל המקרא כמ"ש המלמ"ל ואמאי לא חשיב נמי זאת בכלל דעוקר המקרא וצ"ע. וע"כ צריך לומר דר' יוחנן משום ר' ישמעאל אמר כן וליה לא ס"ל. ויש להמתיק הדברים דהרי הש"ס פריך ולחשוב נמי הא דמצורע ואמר רב אשי הא מתניתא מני ר' ישמעאל היא הא מני ר"ע היא והרי הרמב"ם פסק כר"ע ועיין פר"ח ריש סימן פ"ד שהאריך בזה וא"כ ר' יוחנן משום ר' ישמעאל הוא דחשוב להנך שלשה אבל ר' יוחנן לדידיה ס"ל דיש עוד אחד או דלא ס"ל כלל הך דר' ישמעאל. ובזה מיושב מה שהקשה בספר הנחמד דברי אמת קונטרס רביעי על התוס' מנחות דף ל"ב ד"ה כתבה כאגרת דרש"י ס"ל דהלכה כריה"ג דהרי ר' יוחנן אמר כן משמיה דר' ישמעאל ולפמ"ש ע"כ ר' יוחנן לעצמו לא ס"ל כן ודו"ק. שוב מצאתי ביום ה' שופטים תרכ"ו בספר יד דוד בסוכה דף וא"ו ע"ב שהביא בשם ספר אחד שהקשה כן ונהניתי: