שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג:קכח

1לחכם אחד.

2אשר רצית בי להודיעך מה שנתחדש בבית מדרשי גם לזה אשא פניך.

3והנה בלימודי במס' שבת בדף ע"ב הקשיתי בהא דאמר הש"ס שם מתקיף לה ר"ה אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול ה"נ דאינו חייב אלא אחת א"ל מעשה דלאחר הפרשה קאמרת מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא. והקשיתי בזה דלכאורה צריך להבין איך משכחת לה להביא קרבן שפחה חרופה דקי"ל דהבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם והיאך מביא קרבן על המזיד והא נעשה מומר ולאותו דבר בפעם אחד שנחשד בו נעשה מומר וכמ"ש המלמ"ל באורך בפ"ג משגגות ה"ז והמומר אין מקבלין ממנו קרבן על אותו חטא וכמ"ש רבינו בפ"ג שם ועיין מלמ"ל וגם לטעם דאינו שב מידיעתו אינו רשאי להביא קרבן וא"כ איך אפשר דהידיעות מחלקות ויתחייב להביא קרבן על כל אחת כדאמרו כאן למ"ד אשם בעי ידיעה והא עכ"פ נעשה מומר ובפרט בכמה פעמים דודאי נעשה מומר ואף אם נאמר דכיון דעשה תשובה יכול להביא קרבן אף על מה שנעשה מומר מקודם כמ"ש המלמ"ל שם להסתפק בזה ומכאן יהיה הוכחה ברורה לדבריו מ"מ יקשה דאם אמר המתינו לי עד שאבעול דודאי לא עשה תשובה א"כ איך אפשר דמביא קרבן כלל והא הוה זבח רשעים תועבה ואף אם נדחוק בלשון הקושיא דמקשה הש"ס ה"נ דאינו מביא אלא אחת היינו דאותו הקרבן באמת נדחה דהא נדחה בעת הפרשתו כדאמרו בסנהדרין דף מ"ז דהפריש קרבן ונשתמד וחזר בו הואיל ונדחה נדחה ולכך באמת אינו חייב אלא אחת דהפרשתו לאו כלום הוא.

4אבל לפ"ז יקשה מה קאמר מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא והיינו דהפרשה מחלקת דנחשב כאילו הקריב קרבן כמ"ש הרמב"ם בפ"ט משגגות הלכה וא"ו והיאך נחשב כאילו הקריב והא באותו עת אינו ראוי כלל להקריב הקרבן וא"כ פשיטא דאין הפרשה מחלקת. הן אמת שרבינו בפ"ג משגגות הלכה ח' פסק דאכל חלב והפריש קרבן ונשתמד וחזר בו דמביא קרבן ומשום דפוסק דלא כר"י דס"ל בע"ח נדחים והוא ס"ל כרב דבע"ח אינם נדחים אף בנראה ונדחה ועכ"מ ולח"מ שם אבל זה דוקא אחר שחזר ונראה אח"כ אבל כאן דאמר המתינו לי עד שאבעול דאינו ראוי להקריב כעת ועוד דכאן אליבא דעולא קיימינן דעולא אמר למאן דלא בעי שום ידיעה בתחלה וע"ז פריך ר"ה ועולא הרי הוא אמר משמי' דר"י דהפריש קרבן ונשתמד וחזר בו הואיל ונדחה נדחה א"כ לדידי' נדחה הקרבן לגמרי ואיך נחשבו להפרשה כאילו הקריב הקרבן כבר ומחלק בין ההעלמות והא הקרבן נדחה לגמרי והיא קושיא גדולה ועצומה לדעתי וחזרתי על כל הצדדים ליישב ולא עלתה בידי ואין לי מקום להמלי' כי אם דבאמת צריך להבין גוף הדבר דמפריש קרבן על העלמות חמשה וששה פעמים בב"א והא נעשה מומר דבכמה פעמים לכ"ע נעשה מומר והיאך מביא קרבן. ואף אם נדחוק דמיירי בשעשה תשובה יקשה עכ"פ לר"ש דאמר דהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ולדידיה כל שהיה מומר בעת החטא בודאי אינו מביא קרבן אף אח"כ כשחזר בתשובה דאם לא שב פשיטא דהו"ל זבח רשעים תועבה וא"כ אף בשב ממעט ר"ש וכמ"ש התוס' בחולין דף ה' ע"ב א"כ כפי מה שצידד המלמ"ל בפ"ג משגגות שם אף הת"ק יסבור כן וא"כ יקשה דאיך מביא קרבן וא"ל דמיירי במומר לתיאבון ובכה"ג לא מקרי מומר מ"מ יקשה דכאן משני לרב המנונא ולרב המנונא לשיטתי' אף בלתיאבון נעשה מומר כדאמרו בחולין שם ובהוריות ועלח"מ פ"ב משגגות ה"ב ובמלמ"ל שם באורך וא"כ יקשה דהיאך מביא קרבן ובפרט באינו עושה תשובה באומר המתינו לי עד שאבעול דודאי נעשה מומר וע"כ צ"ל כיון דרבי' קרא בשפחה חרופה דמביא על המזיד בשוגג ובמזיד ודאי לא שב מידיעתו ונעשה מומר ואף בפ"א כל שעשה במזיד בודאי נעשה מומר לאותו דבר דאף בשוגג צידד המלמ"ל שם דלאותו דבר נעשה מומר מכ"ש במזיד וגם בבעל הרבה בעילות נתחייב קרבן ובזה בודאי נעשה מומר ואפ"ה נתחייב קרבן א"כ ע"כ דגלי קרא דבשפחה חרופה מביא קרבן אף בנעשה מומר א"כ כיון דחידוש הוא אף בשוגג הפרשות מחלקות והוה כאילו היה מזיד והקריב קרבן כנלפענ"ד לחומר הנושא. ואם חומה היא נתיישב בזה היטב לשון רבינו שכתב בפ"ט משגגות הלכה וא"ו דבעל שפחה חרופה והפריש אשמו וחזר ובעל חייב על כל אחת ואחת שההפרשות מחלקות ונמצא כמי שהקריב וחזר ובעל וכן אם בעל חמש בעילות בהעלם אחד בשפחה אחת ונודע לו על אחת מהן והפריש אשמו ואח"כ נודע לו השניה מפריש אשם אחר ומסיים הרמב"ם שדין השוגג והמזיד בשפחה חרופה אחת היא. והנה במ"ש רבינו דאף אחר כל המעשים אם הפריש בין ידיעה לידיעה ג"כ חייב על כל אחת אף דבש"ס לא מבואר רק בהפריש קודם שחטא שנית היטב אשר דיבר הלח"מ דזה דוקא למאן דלא בעי ידיעה בתחלה אבל למאן דבעי ידיעה בתחלה הידיעות חשובות ומחלקות אף בהפריש אחר כל המעשים בין ידיעה לידיעה ע"ש אבל במה שמסיים הרמב"ם שדין השוגג והמזיד בשפחה אחד הן לא נודע כלל אהיכן קאי ומה צריך רבינו לזה ועלח"מ שנדחק שם.

5ולפמ"ש א"ש כמין חומר דק"ל לרבינו בשלמא בהפריש קודם שחטא אפשר דלא נקרא מומר בפ"א וגם עשה תשובה א"כ שפיר ההפרשות מחלקות אבל בעשה כל המעשים והפריש בין ידיעה לידיעה בזה יקשה דהא נעשה מומר ול"מ אף שחזר בתשובה אח"כ לזה כתב שדין שוגג ומזיד אחת היא ובמזיד ודאי נעשה מומר בפ"א וכמ"ש ואפ"ה מביא קרבן על המזיד א"כ חידוש היא שחדשה תורה דגם במומר במזיד אפ"ה מביא קרבן א"כ מכ"ש בשוגג אף בהרבה פעמים וכמ"ש ודו"ק. ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה מתקיף שהקשו דמ"פ ר"ה ממנ"פ אם הפרשה מחלקת במזיד גם בשוגג מחלקת ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהיה מקום לומר דלכך ס"ל לעולא דאינו חייב רק אחת ולא מחלק דהא אינו ראוי להקריב באמצע רק אח"כ כשחזר בתשובה דבשפחה חרופה מביא אף שנעשה מומר א"כ ה"ה בשוגג. וע"ז משני דהפרשה באמת מחלקת וכמ"ש ועמ"ש התוס' שם ד"ה כי לחלק בין עולה לחטאת ולפמ"ש המלמ"ל שם לחלק לענין זבח רשעים תועבה בין עולה לחטאת היה מקום להאריך ולא נפניתי כעת וברצות ד' אבאר זאת ואשנה פרק זה בל"נ

6והנה במה שהקשה המלמ"ל שם על מה דצדד שם דכל שעשה תשובה מקריב גם על מה שחטא בעת שלא שב מידיעתו והקשה מהא דאמרו במס' יומא דף פ' דהאוכל חלב צריך שיכתוב לו שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין והקשו ע"ז דהא בעינן שיהיה שב מידיעתו וכן הקשה הש"ס פ"ק דהוריות הרי דאף בעשה תשובה אח"כ לא מהני כל שבאותה שעה לא שב מידיעתו. לפענ"ד נראה לי דבפשיטות ל"ק דע"כ לא אמרינן דכל ששב מביא רק היכא דבעת החטא הי' חטא בזה שפיר י"ל דאח"כ כשעשה תשובה מביא קרבן על חטאו אבל היכא דבעת חטאו סבור שפטור היה א"כ בעת ההוא ודאי לא חשב כלל שיביא קרבן וסבור שפטור ע"ז דהוה חצי שיעור א"כ איך יביא קרבן ובזה גם הת"ק דר"ש ס"ל דבכה"ג לא מקרי שב מידיעתו דהא בעת שעשה סבור שפטור וע"כ לא נחלקו רק באינו שב מידיעתו מפני שרצה לעשות איסור בזה ס"ל להת"ק דמ"מ מביא אח"כ הקרבן ור"ש לא ס"ל כן משא"כ בסבור שפטור וז"ב וא"ל דהא מ"מ אסור עכ"פ בחצי שיעור ולא סבר שמותר לגמרי ז"א דכבר האריך המלמ"ל פ"ב מהלכות שגגות ה"א ופרק י"ב דכה"ג דהורו הב"ד ונתפשט השיעור בכל ישראל בכה"ג ודאי פטור דתלה עצמו בהוראת הב"ד שכל ישראל הורו כן ע"ש ודבריו נכונים ומוכרחים ועיין בחידושי מהר"ם בן חביב ביומא דף פ' שנתקשה בהמימרא דר"א שם ולפמ"ש המלמ"ל יתיישב הדבר ובלא"ה נראה כוון דעיקר השגגה תלוי שישגוג בלאו וכרת א"כ כל שהוא חצי שיעור ניהו דהוא אסור עכ"פ בלאו וכרת אינו ולא שייך שגגה בזה ודו"ק. והנה במה שאמרו שמא ירבה בשיעורין או שימעט בשיעורין נראה לפענ"ד דהכוונה דהא השיעורים הם כזית וכביצה וכדומה וידוע כי הדורות מתקטנים וגם הגידולי פירות וכדומה מהצמחים ובע"ח מתקטנים ומה"ט דעת הגאון בעל הצל"ח להחמיר בשיעורים שראה שנתקטנו כמ"ש בצל"ח סוף פסחים ולכך חשו שב"ד אחרון ירבה בשיעורים או להיפך שיגדילו השיעורים דס"ל דלעתיד יתגדלו הדברים ודוק. ובזה יתיישבו קושית המלמ"ל ומהרמב"ח הנ"ל וגם יתיישב מה דק"ל טובא לשיטת רבינו הרמב"ם דהל"מ לא מצינו מחלוקת והא שיעורים הל"מ ואיך יחלקו בזה וצ"ע בשו"ת חות יאיר סי' רצ"ב ולפמ"ש י"ל דנחלקו בזה איך משערין אם לפי הדורות או לא ודוק. והנה במ"ש למעלה בשם המלמ"ל שצדד דזבח רשעים תועבה ל"ש רק מחטאת אבל בעולה דהוא לדורון לא שייך זה אני תמה דהיאך אפשר לומר כן הא אמרו בשבועות דף י"ב ע"ב אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעביד תשובה כל יומא נמי ושם פריך האי עשה ה"ד והרי בעשה מביא עולה דעולה בא על עשה ול"ת הניתק לעשה כדאמרו ביומא דף ל"ו וכ"פ הרמב"ם פ"ג ממעשה הקרבנות הי"ד וא"כ על עולה ליכא קושיא כלל דל"ש זבח רשעים תועבה בזה והתימה על המלמ"ל שצדד הרבה בזה לדחות ולא זכר שם דברי הש"ס הלז. אך זה טעות דזה דוקא בעולה שאינו בא לכפרה אבל השעיר המשתלח שבא לכפרה על כל ישראל וא"כ איך שייך לומר שאינו בא לכפרה ושפיר פריך הש"ס אי דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה. אמנם אי קשיא הא קשיא דאכתי מה פריך אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה הא אמר ר"מ ביומא דף פ"ו ע"ב גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כלו וא"כ דלמא באמת החוטא לא עשה תשובה רק שכיון שהכה"ג מתודה ועשה תשובה הרי מוחלין לכל העולם וא"כ לא מקרי זבח רשעים תועבה. אך זה אינו כיון דהוא לא עשה תשובה רק שהכה"ג התוודה עליו עכ"פ אינו נמחל לו רק עד שיכפר עליו השעיר המשתלח דדוקא בעשה תשובה הוא דאינו זז משם עד שמוחלין לו וא"צ שום סיוע אבל כל שלא עשה תשובה הוה כמו ל"ת שאף בתשובה היסורין גומרין הכפרה כמ"ש רבינו ה"ד וא"כ ממילא גם בעשה תשובה כל שלא עשה הוא תשובה עכ"פ צריך השעיר לכפר וא"כ כ"ז שלא נקרב השעיר אינו מכופר ושוב הוה זבח רשעים תועבה. ובלא"ה לפמ"ש המהרמב"ח שם אין מוחלין לכל העולם רק כשהם מחצה על מחצה ע"ש א"כ ל"ק.

7עוד ק"ל דלוקי כשעשה תשובה מיראה שאז זדונות נעשו לו כשגגות וא"כ זבח רשעים תועבה ל"ש דהא מ"מ עשה תשובה ומ"מ צריך כפרה כמו השוגג וצ"ע בזה כי אין משיבין מדברי אגדה. אך הנה לכאורה נסתפקתי בשנים שנתחייבו קרבן בשותפות ואחד אינו רוצה לשוב האם יפסיד חבירו בשביל זה הרשע שאינו שב. אך באמת בחטאת ועולת חובה לא משכחת שותפות דכל אחד מביא לעצמו רק בעולת נדבה ושלמים כמבואר בפ"ג ממעה"ק ה"א ועיין תוס' ב"ק דף מ"ם גבי כופר ע"ש. אך לפ"ז בשעיר המשתלח שבא לכפר על כל ישראל א"כ אף שיש אחד שאינו שב אמאי יפסידו הם בשביל זה ומ"פ אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה הא הזבח בא בשביל אותן שרצו לשוב וכיון דמכפר על זה השב ממילא נתכפר גם זה שלא שב ואף דצריך ווידוי עם הקרבן כמ"ש רבינו בה"א כאן אבל עכ"פ גם כשלא שב מתכפר ע"י הקרבן כיון דהזבח לא בא בשבילו רק על כל ישראל.

8אמנם באמת צ"ל דעיקר קושית הש"ס דעכ"פ למה לי שהשעיר יכפר בשביל עשה דממנ"פ עכ"פ שאר העוברי' צריכין שישיבו וכל ששבו אינם זזין משם עד שמוחלין להם ואם כן עיקר הקרבן בא בשביל אותן שלא שבו ולזה מועיל הקרבן דהו"ל זבח רשעים. אבל עדיין קשה דעכ"פ אינו זבח רשעים שהרי כפר על חמורות שעשו תשובה וע"כ צ"ל העיקר דעכ"פ על זה שלא שב אינו מכפר ולגבי' מקרי זבח רשעים תועבה ושפיר פריך הא זבח רשעים תועבה ולא משכחת דיהיה השעיר מכפר על הקלות וזה ברור. אמנם עדיין קשה דהנה יש להסביר דברי המלמ"ל דכתב דבעולה לא שייך זבח רשעים תועבה ולכאורה טעמא בעי וצ"ל דבאמת מה דנקרא זבח רשעים תועבה כשלא שב הוא משום דכיון דצריך ווידוי דברים בעת שמביא חטאות ואשמות דאל"כ אין מכפר להם קרבנם כמ"ש הרמב"ם בפ"ה ה"א ואם כן כל שלא שב אם כן לא התודה על קרבנו ואיך מקריבו וכל שאינו מכפר מקרי חולין בעזרה והיא תועבה דהתורה לא רצתה בקרבן כ"א שישיב מחטאו ולפי זה בעולה דלא נזכר ווידוי דברים משום דאינו חטא כ"כ והעולה אינה באה לכפר רק לדורון ואם כן שוב יכול להביא אף שלא שב ולפי זה בעשה שא"צ רק עולה אם כן עכ"פ א"צ ווידוי דברים שוב מהראוי שהשעיר המשתלח יכפר אף כשלא שב והיא קושיא נפלאה וצ"ל דקושית הש"ס היא כיון דמכפר על עשה ול"ת דזה נקרא קלות ואם בל"ת שאינו ניתק לעשה דאין עולה באה עליו ואם כן ע"ז צריך ווידוי דברים ובכה"ג כל דלא עשה תשובה ודאי אינו מכפר וע"כ דמיירי בעשה תשובה וממילא בעשה ל"צ כפרה כלל. ובזה ראיה ברורה למ"ש הכ"מ דר"י דמפרש קלות היינו עשה ול"ת הכוונה גם על ל"ת שאינו ניתק לעשה דלא כמשנה דיומא פ"ו דקלות היינו רק עשה ול"ת שניתק לעשה ור"י בעצמו אמר כן ועיין מהרמב"ח ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת על מה דא"צ רק עולה בזה התשובה מכפר בלא קרבן כיון דאינו צריך כפרה כ"כ אבל השעיר המשתלח דאלים כפרתו שמכפר על חמורות גם כן רק בזה צריך תשובה ואם כן עכ"פ בל"ת שאינו ניתק לעשה ניהו דאינו מן הקלות אבל עכ"פ בכלל החמורות ג"כ אינו ומכפר ובלא"ה כיון דר"י מוקי בשבועות כרבי דעצומו של יום מכפר אף בלא תשובה ואם כן מכ"ש על ל"ת שאינו ניתק לעשה אבל שם ביומא דקאי אליבא דרבנן שפיר בל"ת שאינו ניתק לעשה עכ"פ בכלל קלות אינו וצריך דבר אחר עם התשובה וכמו יוה"כ עם התשובה כמו כן בשאר השנה תשובה עם יסורין וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי רבינו במ"ש דעל ל"ת השעיר מכפר אף כשלא עשה תשובה ותמהו הכ"מ והלח"מ דבש"ס מוקי לה כרבי הא לרבנן צריך תשובה ולפמ"ש י"ל דרבינו משמע לו כיון דעכ"פ אין הל"ת מהחמורות רק שאינו מהקלות ג"כ דיהיה סגי בתשובה לחוד או ביוה"כ לחוד א"כ ממילא על כל פנים יוה"כ עצמו דמכפר קצת אף בלא עשה תשובה דהרי לרבי מכפר אף על החמורות ועכ"פ על ל"ת שאינו ניתק לעשה דאינו מהחמורות רק צירוף קצת א"כ השעיר המשתלח עם יוה"כ מכפרים אף בלא תשובה ועיין בה"ד כאן דכתב דבעבר על מצות ל"ת שאין בו כרת דתשובה תולה ויוה"כ מכפר והקשה בלח"מ דהא השעיר מכפר ול"ל יוה"כ וכתב דרבינו מיירי בזמן הזה דליכא שעיר המשתלח לפי זה על כל פנים כל דאיכא שעיר סבירא ליה לרבינו דיוה"כ עצמו אף כשלא שב מכפר על כל פנים על ל"ת שאינו ניתק לעשה ולא מקרי זבח רשעים תועבה דעכ"פ אינו בא בחנם דהא בא בשביל השבים ושפיר מתכפר גם הוא. ובזה י"ל הסברא שכתב המלמ"ל דאם עשה תשובה יכול להביא קרבן אף על מה שנעשה מומר מקודם ולא נודע הסברה ולפמ"ש א"ש דכל דשב כעת ל"ש זבח רשעים דעל כל פנים כעת הוא ראוי להביא קרבן ויש לדון בזה דהרי כבר נדחה מקודם ואינו חוזר ונראה ויש לחלוק וצ"ע כעת. איברא דאכתי ק"ל למה פריך הש"ס כך על עשה והא גם על ל"ת הו"מ להקשות דאי בלא עשה תשובה זר"ת ואי בעשה תשובה ל"ל שעיר המשתלח הא תשובה תולה ויוה"כ מכפר אף בלא קרבן דאחד מד' חלוקי הכפרות הוא דעל ל"ת שאין בו כרת תשובה תולה ויוה"כ מכפר ואף בזמן הזה דליכא קרבן וכמ"ש בה"ד ועלח"מ שם שכתב שיצא לו לרבינו דק"ל למה לי בכריתות ומיתת ב"ד יסורין למרק הא השעיר מכפר וע"כ פירש דמיירי בדליכא שעיר (ובלח"מ כתב עוד דק"ל ל"ל תשובה הא יוה"כ מכפר והוא תמוה דהא תשובה צריך דאם לא כן הו"ל זר"ת והלח"מ אזיל לשיטתו שהבין בדברי רבינו כפשטן דעל קלות דהיינו ל"ת אין צריך תשובה כלל ודוק) ולפי זה כיון דבתשובה סגי למה לי שעיר המשתלח ומכאן ראיה ברורה לפירוש הלח"מ בכוונת הש"ס דהש"ס לא פריך אי דלא עביד תשובה רק על החמורות דבקלות ל"ש זר"ת והשעיר מכפר ודוק היטב כי לכאורה ראיה נצחת היא. מיהו באמת יש לדחות דנ"מ בשעיר המשתלח דיוה"כ אינו מכפר אלא מוצאי יוה"כ כמ"ש התוס' בשבועות דף י"ג ע"ב ד"ה דעבד אבל אם נימא דלא כשיטת הי"מ הנ"ל הרי מכאן ראיה ברורה להרמב"ם וכמו שפירש הלח"מ שם ודוק. ובזה נ"ל ליישב מה שהקשיתי זה רבות בשנים לפמ"ש הרא"ש ביומא פ' יוה"כ אות י"ז דהא דאמרו בעבירה רביעית אין מוחלין לו דהיינו אם הוא מצות עשה אין מוחלין מיד כשעשה תשובה אלא תשובה תולה ויוה"כ מכפר כדין ח"ל ואם כן מה פריך הש"ס אי בעבד תשובה הא תניא לא זז משם עד שמוחלין לו ודלמא מיירי כשעבר פעם רביעית וא"ל דאכתי קשה דל"ל שעיר המשתלח הא תשובה ויוה"כ מכפר דאם כן אמאי לא מקשה הש"ס גם על ל"ת גם כן ולפמ"ש הלח"מ דקושית הש"ס היא על חמורות ואם כן שפיר פריך מעשה דממ"נ דע"כ מיירי כשעשה תשובה ובעשה תשובה א"צ שעיר המשתלח ובאמת פריך מעשה ול"ת והש"ס קיצר בהקושיא וע"כ עיקר הקושיא מל"ת וכמ"ש ודוק היטב בכל מ"ש. שוב ראיתי שזה שהקשיתי אמאי לא פריך גם על ל"ת כבר הקשו בתוס' בשבועות דף י"ב ד"ה ובביאור דברי התוס' כבר האריכו בזה בס' רצוף אהבה ומהרמב"ח ביומא דף פ"ו ע"ש וע"כ הדבר ברור דרבינו יצא לו מכאן דקושית הש"ס היא על החמורות ובאמת על הקלות אין נ"מ בעשה ול"ת וכמ"ש.

9והנה ראיתי בספר סדר למשנה מהגאון מוה' וואלף באסקוויטץ ז"ל הלכות תשובה שהקשה ג"כ על הש"ס לפמ"ש המלמ"ל דבפעם אחת לא נעשה מומר וגם זר"ת ל"ש בפעם אחת כמו שצדד המלמ"ל א"כ אין מקום לקושית הש"ס כאן דלמא מכפר על עשה שלא נעשה עדן מומר ולכאורה רציתי לחלק דע"כ לא כתב המלמ"ל אלא בל"ת דכל שלא עשה רק פ"א לא נעשה מומר אבל לענין מ"ע דכל יומא מצוה בפ"ע ואין לה תשלומין ביום שלאחריו א"כ כל שביטל בפ"א הרי זה נעשה מומר. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דניהו דלא הוה זר"ת וכל שמקריב קרבן מקבלין ממנו אבל כאן דהוא אינו מקריב כלל רק שהשעיר מכפר וא"כ פשיטא דאינו מכפר על מי שאינו רוצה לשוב והיאך יכפר על מי שאינו רוצה לשוב ולהתכפר ובזה מדוקדק לשון רש"י שכתב הא כתיב זבח רשעים תועבה והיאך מכפר עליו יוה"כ והיינו לא דאינו ראוי להקרבה רק דאינו מכפר על מי שאינו רוצה להתכפר. ובחידושי אמרתי להמתיק הדברים דהנה שמואל ס"ל בערכין דף כ"א לחלק בין עולה ושלמים לבין חטאת דבחטאת בעינן ריצוי בשעת הפרשה ושעת כפרה ובעולה סגי בשעת הפרשה ולא בעי בשעת כפרה ועולא ס"ל דגם בעולה בשעת כפרה ודאי צריך דעת ולפי זה כאן בשעיר המשתלח דמכפר על כל ישראל ול"ש לחלק בשעת הפרשה לשעת כפרה ואם כן לפי זה לעולא דסבירא ליה דבשעת כפרה צריך דעת ואם כן כל שזה אינו תוהה על חטאו ואם כן א"י להתכפר בלי דעתו אף דלא יקרא זר"ת לענין שאין מקבלין הקרבן אבל עכ"פ א"א להתכפר בזה ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם דכתב דעל עשה ול"ת מתכפר בלי תשובה ותמה הכ"מ דבלא תשובה זר"ת ולפמ"ש א"ש דרבינו לשיטתו דפסק בפי"ד ממעה"ק הלכה י' כשמואל דסגי בשעת הפרשה אף שלא רצה בשעת כפרה ואם כן כאן ניהו דלא רצה לשוב כעת אבל אמדינן דעתו דעתה נתקלקל אבל בשעת הפרשת השעיר כל ישראל רצו לשוב דלא אחזקינן ברשיעי שלא ירצה לשוב ובפרט בלא קרה לו רק פ"א מסתמא רצה לשוב ואם כן שוב ל"צ ריצוי בשעת כפרה ושפיר מתכפר לו אף בלא תשובה כל שלא נעשה מומר ודוק היטב כי הדברים יש להם פנים בהלכה ת"ל. איברא דלפי זה צ"ב דאם כן מאי משני בעומד במרדו ורבי הוא דיוה"כ מכפר הא ניהו דמכפר מ"מ הא צריך דעת בשעת כפרה ובלא דעתו אינו מתכפר וצ"ל דהא באמת כאן לא נודע שאינו רוצה שיתכפר לו דמה איכפת ליה בכפרה של השעיר ורק דלרבנן דצריך תשובה גם כן א"כ כל שלא עשה תשובה ע"כ שאינו רוצה בכפרה דאל"כ היה שב אבל לרבי דא"צ תשובה א"כ אין ראיה שאינו רוצה בכפרה ושפיר מכפר השעיר איברא דלכאורה תמוה לי תירוצא דש"ס דאם רבי הוא למה לי שעיר המשתלח הא עצומו של יום מכפר בעצמו וצ"ל דזה בזמן שאין בהמ"ק אבל כל שיש בהמ"ק היה השעיר מכפר דזה מקרי עצומו של יום והנה במ"ש דקושית הש"ס היא לעולא הנה לפמ"ש התוס' בערכין שם דטעמי' דעולא משום דצריך סמיכה ובעי דעתו הנה לפי זה צ"ע בשעיר המשתלח דבאמת אף דצריך סמיכה מ"מ הא ג' סנהדרין היו סומכין עליו כדאמרו בסנהדרין דף ב' וערמב"ם פ"ג ממעה"ק הלכה יו"ד אבל ל"צ סמיכת כל הקהל ואם כן צ"ע אי שייך כאן זאת דרצה לסמוך דהא בלא"ה אינו סומך ואפשר דסמיכת הב"ד הוה בתורת שליחות כל ישראל וכל שאינו רוצה הרי לא סמכו בשליחותו ודוק היטב בכל מ"ש כי נתבררו ונתלבנו בו הרבה ענינים ת"ל.

10והנה הקושיא שהקשיתי בהא דמוקי כרבי דא"כ ל"ל שעיר המשתלח ומ"ש בזה ת"ל מצאתי בחידושי הרשב"א לשבועות שהקשה כן בסוף הסוגיא וכפי הנראה כוונתו למ"ש ושמחתי שזכיתי לכוין לדעתו הרחבה והמלאה ועיין בחידושי תורת חיים מה שחידש דהתשובה אינו מועיל כ"א ביוה"כ עצמו וכן ביום המיתה ע"ש שהאריך ודבריו צ"ע לדעתי ועיין מהרש"א בפסחים דף כ"ט בתוס' ד"ה רנבה"ק שכתב לפרש דברי התוס' דק"ל כיון דהזיד בחמץ הו"ל לא שב מידיעתו גם לענין הקדש כמו בהזיד בכלי דמקרי לא שב מידיעתו גם לגבי אוכלים והנה דבריו תמוהים דבשלמא בכלי שפיר מקרי לא שב מידיעתו דשניהם איסור אחד של שבת אם כן כל שהזיד באחד מהם ממילא גם על הוצאת האוכלין לא היה שב ובאמת שגם התוס' בשבת דף צ"ג כתבו שם סברא זו ע"ש ד"ה ששגג אבל כאן ששני איסורים חלוקים בשביל חמץ ובשביל הקדש הו"ל כמו שוגג על הדם ואכל חלב דמקרי שב מידיעתו דאותו איסור היה חמור עליו מכ"ש כאן דהקדש כ"ע בדילי מיניה ומה"ט א"צ מחיצה כדאמרו בפסחים דף ו' ואם כן אפשר דאילו ידע שהיה של הקדש לא היה אוכל דמתיירא מן ההקדש. ובאמת שבלא"ה תמוה דאם כן באמת ל"מ אף דלגבי קרבן חייב קלב"מ דאכתי איך חייב קרבן הא לא שב מידיעתו וכמ"ש התוס' באמת בשבת שם והנה מדברי התוס' שם מוכח דאף בעשה תשובה ל"מ דאם לא כן כל אדם יערים כן ויאמר כי עשה תשובה ועיין נו"ב חלק או"ח סי' ל"ה אבל המהרש"א דאזיל אליבא דרנבה"ק לענין ח"כ שוב שייך ענין תשובה וצ"ל דבאמת ל"מ תשובה כל שלא היה שב מידיעתו ואמרינן דמדעביד הא עביד גם הא ועיין מלמ"ל פרק יו"ד מגירושין הח"י. ומיהו יש לומר דעכ"פ מההקדש מתיירא ול"ש שב מידיעתו וכמ"ש. ובגוף דברי המהרש"א כבר הארכתי בזה בחידושי בסוגיא שם ובתשובה אבל מצאתי בשו"ת ב"א חלק חו"מ סי' ס"ב שהעיר בזה. והנה במה שהאריך המלמ"ל פ"ב משגגות בהך דיומא דאמאי לא מקרי שב מידיעתו דהא אם היה יודע שהב"ד יעשו שיעור גדול הי' שב מידיעתו לפענ"ד תמוה מאד דשב מידיעתו לא מקרי רק אם באמת הוא טעות בדין רק שזה לפי דעתו טעה וסובר שמותר וכן אם הב"ד הורו בטעות שחלב מותר אף שנצטרף עוד שגגה שפיר אמרינן דאילו מתוודע להב"ד שטעו הי' זה שב מידיעתו אף שנצטרף עוד שגגה שפיר חשיב שב מידיעתו אבל כאן אף אם יחדשו הב"ד שבדור אחרון שיעור קטן מ"מ באותו הזמן שזה אכל היה היתר גמור דהיינו לענין קרבן ואין לך אלא שופט שבימיך ואיך אפשר לומר דזה מקרי שב מידיעתו הא אף אם יהיה נודע לו שהב"ד האחרון יורו שיעור קטן מזה יהיה נקרא זקן ממרא אם לא מורה כן כב"ד שבימיו וז"פ וברור והמלמ"ל בעצמו ירד לזה אבל לא דבריו דבריי. והנה בשנת תרט"ו י"ג אב למדתי פרק כלל גדול ובהגיעי לכאן הנה תמהתי על מה דפריך אביי הרי חטאת דבעי ידיעה בתחלה ופליגי ר"י ור"ל וק"ל לפמ"ש רש"י בדף ע"א ע"ב ד"ה וחזר גם צ"ע בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קס"ד לפי חלוקו שחלק קשה בסוגיא זו ולפי שלא העמקתי בזה לא אוכל לרשום באורך. והנה במ"ש התוס' בשבת שם ד"ה בעל להסתפק אם שייך בשפחה חרופה אשם תלוי לפענ"ד צ"ע בכריתות דף כ"ב ע"ב אמרו שם שפחה חרופה יליף באיל באיל ומשמע דבשפחה חרופה שייך ג"כ אשם תלוי. והנה דברי הרמב"ם פ"א משגגות ה"ט נאחזים בסבך וזקני הח"ץ ז"ל סי' קס"ד מחלק בטוב טעם בין העלם החפץ להעלם ידיעת התורה. והנה אשתקד שאל אותי תלמידי החריף מוה' שמואל ביק ני' דלדברי הח"ץ וחלוקו יקשה בהא דאמרו בשבת דף צ"ד אלא אמר רב אשי כגון ששגג בזה ובזה ונודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דר"י ור"ל ולהח"ץ הא בהעלם ידיעת התורה ל"ש לפלוגתת ר"י ור"ל ובאמת שהיא קושיא גדולה. והשבתי לו תכ"ד ואיני זוכר אם כתבתי על הספר וכעת בהגיעי לזה אני אומר דלא קשה דהנה באמת ש"ה דכל שהעלים בידיעת התורה מכפר על הכל כמ"ש הח"ץ דאילו היה נודע לו האיסור היה שב גם על זה אבל כאן דיוכל להיות שטעה בזה וסבר דהכלי טפלה להאוכל כדס"ד דמקשה דאמר ש"מ האוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד וא"כ בכה"ג גם העלם ידיעת התורה דמי להעלם חפץ ושפיר אמרו דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ל. ותדע דאל"כ מה שייטא הכא הך פלוגתא בהעלם אוכל וכלי בכל העלמות הדין כן אלא ע"כ דכאן חידש הש"ס דאף העלם שטעה בדין וסבר שגם אם הכלי צריך לו ג"כ הוה טפל וא"כ הוה דומיא דפלוגתא דר"י ור"ל ובזה יש ליישב גם קושית התוס' ד"ה ובפלוגתא ועיין בח"ץ שם ודוק היטב ובזה מיושב היטב קושית התוס' בשבת דף צ"ד ע"ב ד"ה למימרא שהקשו דלמא רבי מיירי בשנודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דר"י ור"ל ומ"ש דא"כ פשיטא הוא תימה דהא זהו מחלוקת ר"י ור"ל וקמ"ל כר"י ולפמ"ש הח"ץ א"ש דכאן ל"ש העלם חפץ דהא החפץ הוא אחת והוליך מרה"ר לרה"ר דרך רה"י וע"כ העלם איסור שבת ולא ידע איסור שבת ההכנסה והוצאה א"כ בכה"ג ודאי פטור מיהו עדיין יש לעיין די"ל דלא הוה העלם אחת דלא ידע שהכנסה אסורה דהא אינו רק תולדה לבד וצ"ע בזה: