שולחן ערוך, חושן משפט קכב

1אם מת המלוה או שביטל השליחות או ההרשאה. ובו ט סעיפים: אע"פ שלוה ששלח למלוה חובו בצוויו ע"י שלוחו ונאבד פטור כמו שנתבאר בסימן שקודם זה אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו ע"י שלוחו אפי' אם יש עדים שעשאו שליח להביאו לו עד שיבא בהרשאה: הגה מיהו נוהגין האידנא שאם מעמיד לו ערב בעד הרשאה צריך לדון עמו אע"פ שאינו שלוחו כלל אם נראה לב"ד שהוא זכות למלוה דזכין לאדם שלא בפניו (פסקי מהרא"י סי' רי"ז) והטעם מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה קודם שיתן לשליח ואם נאנסו בדרך יהיה חייב לשלם ליורשים כיון שלא נתנם לו עד שמת המלוה לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתננו לשליח אלא א"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין (עב"י) אגב קרקע מה שיש לו אצל פלוני: הגה [מיהו] אם ידוע שמת לא יתננו לשליח (תשובת הרא"ש כלל רס"ב):

2העושה שליח בעדים להביא לו מה שיש לו אצל פלו' וביטל השליחות קודם שיתן זה לשליח ולא ידע הנתבע בביטול ונתן לשליח ונאבדו פטור הנתבע: הגה וי"א דחייב אלא א"כ כתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך (טור בשם הרא"ש ):

3מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי: הגה ואם ירצה יוכל לומר שגם הראשון יהא שליחותו קיים וכל אחד משניהם יהיה מורשה בדבר (תשובת הרא"ש כלל ס"ב סי' ד') ואין הנתבע יכול לדחות למורשה לומר שמא המרשה ביטל שליחותך והרשה אחר שהרי זה אומר לו תן לי מה שיש בידך וזאת הרשאתי תהיה אצלך ואם ביטל שליחותו הוא הפסיד על עצמו והנתבע פטור שהרי בהרשאתו נתן וכן אם עמד המורשה בדין עם הנתבע ונתחייב המורשה אין המרשה יכול לסתור הדין בטענה שכשעמד עם זה בדין כבר ביטל שליחותו: הגה (טור בשם הרא"ש) מיהו אם ידע המורשה בביטול שליחותו אע"פ שהנתבע לא ידע דינו בטל וצריך לחזור ולדון ( בית יוסף):

4המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח לו בקנין שהרשהו וצריך לכתוב לו דון וזכה ואפיק לנפשך (או שאר לשון כדומה לזה) (ב"י בשם הרשב"א) ואם לא כתב כן אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר שיאמר לו לאו בעל דברים דידי את (כ"כ הרא"ש פ' מרובה ופשוט הוא דאין חולק ולא כב"ח שכתב דהרמ"ה שהביא הטור באחרונה חולק ע"ש) ומיהו אפי' לא כתב לו כן ונתן המחזיק מה שבידו ליד המורשה ונאבד פטור דלא גרע משליח שעשאו בעדים:

5אם כתב דון וזכי ואפיק לנפשך מחצה או שליש או רביע והמותר שלי מתוך שהוא דן עמו על חלקו צריך הנתבע לדון עמו על הכל ויש מי שאומר דדוקא בכה"ג אבל אם כתב לו דון וזכי ואפיק לנפשך מאה דינרים והשאר שלי איננו מזקיקו לדון עמו אלא על המאה דינרים:

6המרשה את חבירו כל ההוצאות שיוציא המורשה על דין זה המשלח חייב בהם (וע"ל סי' שע"ה ס"ד) שכך כותבין בהרשאה כל דמתעני (פי' הרמב"ם בפ"ג משלוחין כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו) לך מן דינא עלי הדר: הגה ואינו אלא שליח בעלמא ואם רוצה המורשה להחזיק בממון אינו יכול וצריך להחזיר דאינו אלא שליח בעלמא (טור) לפיכך אם תבע פקדון מן הנפקד וטען שנתנו למורשה וחזר והלוה לו עליו צריך להחזיר לבעל הפקדון דהרי המורשה אינו אלא שליח בעלמא (הגהות מרדכי דשבועות) ואם ראובן היה לו מעות בעיר אחרת והלך שמעון לשם ונתן לו הרשאה לקבל שם המעות ולתת לו תמורתם בעיר ראובן והלך שמעון וקבלם ואח"כ בא ראובן לשם ורוצה ששמעון יתן לו מעותיו הדין עם שמעון ( תה"ד סי' שי"ג):

7הרשאה שאין כתוב בה דון וזכי אלא כך היה כתוב בה סב ואפיק לנפשך אין לפסלה מפני שאין כתוב בה וזכי דסב וזכי חדא מילתא היא וכן אין לפסלה מפני שאין כתוב בה דון כיון שכתוב בה כל דמתעני מן דינא עלי הדר הרי זה במקום דון וכשרה אם אין כתוב בהרשאה כל דמתעני מן דינא עלי הדר כשרה היא שאין כותבין לשון זה אלא לתקנת המרשה שלא יוכל לומר הקנת אותו לי כיון שכתבת דון וזכי ואפיק לנפשך: הגה שטר הרשאה א"צ לכתוב בו זמן ומ"מ נוהגין לכתוב בו זמן וכן מה שכותבין ברעות נפשא בדלא אניסנא כו' (מרדכי פ' מרובה והגהות מרדכי דשבועות):

8הבעל שבא לדון עם אחד שמחזיק בנכסי מלוג של אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות דן על העיקר ואינו צריך הרשאה (וע' באה"ע סי' פ"ה):

9אחד מהאחים שלא חלקו או מהשותפים שבא לתבוע תובע על הכל הואיל ויש לו חלק בזה הממון אינו צריך הרשאה משאר שותפין ואם יצא חייב אין השותף האחר יכול לומר לשותפו שדן אילו הייתי אני שם הייתי תובעו טענות אחרות ומחייב בעל דיני שהרי אומר לו למה לא באת לתבוע גם אתה לפיכך אם היה בעיר אחרת יש לו לחזור על הבעל דין ולדון עמו ולומר לו איני מודה בכל מה שטען שותפי ולפיכך יש לנתבע לעכב ולומר או דון עמי בחלקך או הבא הרשאה שהרי ממון שניכם בידי ושניכם בעלי דיני ולמחר יבוא אחיך או שותפך ויתבע גם הוא ויתבאר זה עוד בסימן קע"ו סעיף כ"ה וסעיף כ"ו: