שולחן ערוך, אורח חיים קיג

1דיני הכריעות בי"ח ברכות. ובו ט סעיפים: אלו ברכות ששוחין בהם באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה או בתחלתה מלמדין אותו שלא ישחה אבל באמצעיתן יכול לשחות:

2הנוהגים לשחות בר"ה וי"ה כשאומרים זכרנו ומי כמוך צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה: הגה ואע"ג דבאבות כורע בסוף הברכה מכל מקום צריך לזקוף מעט בסוף זכרנו כדי שיהא נראה שחוזר וכורע משום חיוב (ד"ע לפי הטור):

3הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה או בולך אנחנו מודים או בהודאה דהלל וברכת המזון הרי זה מגונה (פי' שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים):

4המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף אלא גם ראשו יכוף כאגמון:

5ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו כיון שהרכין (פי' שהשפיל) ראשו דיו מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו:

6כשהוא כורע יכרע במהירות בפעם אחת וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו שלא תהא עליו כמשאוי:

7כשכורע כורע בברוך וכשזוקף זוקף בשם:

8המתפלל ובא כנגדו עכו"ם ויש לו שתי וערב בידו והגיע למקום ששוחין בו לא ישחה אע"פ שלבו לשמים:

9אין להוסיף על תאריו של הקב"ה יותר מהאל הגדול הגבור והנורא ודוקא בתפלה מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים אבל בתחנונים או בקשות ושבחות שאדם אומר מעצמו לית לן בה ומ"מ נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום שיאמר אותו בפסוקים: