שיחות עבודת לוי לג

1מאמר ל"ג – הכרת הטוב (א)

2א) הכרת הטוב עם הדומם

3ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם וגו' (וארא ז', י"ט) . והקושיא מבוארת, למה צוה הקב"ה שאהרן יהפוך את הדם למים ולא צוה למשה? וכן מצינו במכת צפרדע שהקב"ה אמר למשה, "אמור אל אהרן נטה את ידך במטך וגו', והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים" (וארא ח', א') . ותירץ רש"י, "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן" (ומקורו משמות רבה פרשה ט' סי' י' ופרשה י' סי' ד') . וכן כתוב במכת כנים, "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנים בכל ארץ מצרים" (וארא ח', י"ב) . ופירש רש"י, "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן" (ומקורו משמות רבה פרשה י' סי' ז') . מכל זה מבואר שמדת הכרת הטוב שייכת גם בדבר הדומם כמו מים ועפר.

4ובשיטה מקובצת בב"ק (צ"ב ב') סיפר בשם הר"י מיגש שפעם אחת הובא דין תורה לפני הרי"ף אודות בית מרחץ, והרי"ף מיאן לדון על המרחץ מפני שכמה שנים לפני כן נהנה מאותו מרחץ שרחץ בו בשעה שהיה חולה. הרי שגם הרי"ף נזהר בהכרת הטוב בדבר הדומם.

5ויעוין בפרשת מטות שכתוב, "וידבר ה' אל משה לאמר; נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך; וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין וגו'; וישלח אותם משה וגו'" (מטות ל"א, א'-ג', ו') . ואיתא בבמדבר רבה (מטות פרשה כ"ב אות ד') , "'וישלח אותם משה', אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקום נקמת אתה בעצמך והוא משלח את אחרים, אלא מפני שנתגדל בארץ מדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן". הרי שמשה רבינו לא הלך ללחום במדין בעצמו משום הכרת הטוב. והנה המדינים אינם מרויחים בזה, שהרי הם יהיו נהרגים ע"י השלוחים, אלא שמוכח שזו היא מדה באדם שצריך לנהוג בהכרת הטוב, אע"פ שאין בזה שום תועלת למקבלי הטובה.

6ומכל זה מבואר שמדת הכרת הטוב היא חשובה כל כך עד שהיא צריכה להיות מושרשת בתוך האדם, ולכן צריך להכיר טוב גם לדבר הדומם, אלא שטעם הדבר צריך ביאור.

7ב) העולם נברא בזכות ביכורים ויסוד מצות ביכורים הוא הכרת הטוב

8והנה יסוד מצות ביכורים הוא הכרת הטוב, וכמו שכתוב, "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (כי תבוא כ"ו, ג') . ופירש רש"י, "שאינך כפוי טובה" (ומקורו בספרי שם) . וכן מבואר מדברי החינוך על מצות ביכורים (מצוה תר"ו) , "על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית אלקינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל". ולא זו בלבד, אלא שמבואר מהפסוקים של ביכורים שחלק של הכרת הטוב הוא על שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל וכמו שכתוב "כי באתי אל הארץ וגו'". והנה גם מי שנולד בארץ ישראל צריך לומר כן, ואע"פ שקשה להרגיש הכרת הטוב על מה שהיה לו מזמן שנולד, מכל מקום האדם צריך לעורר את עצמו ולהביא את עצמו להרגשה של הכרת הטוב.

9עוד אמרו חז"ל בבראשית רבה (פרשה א' סי' ד') , "בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים".

10והנה בהצטרף שני יסודות אלו אנו למדים שהעולם נברא בזכות מדת הכרת הטוב, שהרי יסוד מצות ביכורים הוא הכרת הטוב, וחז"ל לימדונו שהעולם נברא בזכות ביכורים! וצריך ביאור, למה חשובה מדת הכרת הטוב כל כך עד שהיא הזכות לבריאת העולם?

11ג) הכופר בטובתו של חבירו

12ונראה לבאר כל זה על פי מה שאמרו חז"ל (עי' פסיקתא זוטרתא פרשת שמות פרק א' אות ח') , "כל הכופר בטובתו של חבירו לסוף כופר בטובתו של מקום". והנה זה פשוט שיסוד עבודת ה' הוא הכרת הטוב להקב"ה על כל מה שגמלנו, ומדברי חז"ל אנו למדים שאם אין לו הכרת הטוב לחבירו, אז לא יוכל להכיר את טובת הקב"ה. ונראה שמטעם זה צריך להכיר טוב גם לדבר הדומם, שמאחר שמדת הכרת הטוב היא היסוד לעבודת ה', ממילא האדם צריך להשריש מדה זו בקרבו.

13ובזה נראה ליישב את המנהג שנוהגים לברך את הכהנים לאחר נשיאת כפיים ואומרים להם "יישר כוחכם" (עי' מטה אפרים סי' תקצ"ב סעיף י"א, ומשנה ברורה סי' קכ"ח ס"ק ס') , שהרבה תמהו על זה שמה שייך להודות לכהנים על מה שברכו את ישראל, והלא הם מצווים לעשות כן (עי' רש"ש שביעית פ"ד מ"ב) . אבל לפי מה שנתבאר יש לומר בפשיטות, שכדי להשריש מדה זו בתוכינו אנו צריכים להכיר טובה לכל ואפילו לדבר הדומם, ולכן אע"פ שאין אנו מחוייבים להודות לכהנים, מכל מקום יש לנו להכיר את טובתם כדי שמדת הכרת הטוב תהיה מושרשת בתוכינו.

14ומסופר שפעם אחת הגיע בחור אחד ללמוד בישיבתו של החפץ חיים בראדין, וכששאל אותו אם יש לו מקום דירה ושאר צרכיו והשיב בשלילה, מיד קם החפץ חיים זצ"ל, וטרח בעצמו לסדר לאותו בחור מקום דירה וכו'. והחפץ חיים ביאר את מעשיו, שפעם אחת כשהיה בעיר ווילנא היה בבית זקנו של אותו בחור, וכיבדו מאד, וא"כ רצה החפץ חיים להכיר טוב לנכדו.

15ומדרכי היצר שאם הוא מחוייב להכיר טובה לחבירו אז הוא חושב מחשבות על חבירו איך שהוא אדם רע עד שלא זו בלבד שאינו מכיר לו טובה אלא שהוא משלם לו רעה תחת טובה. ומסופר על החתם סופר שפעם אחת היה אדם שציער לו הרבה, ואמר החתם סופר, "איני מבין מדוע אדם זה מציק לי כל כך, הרי מעולם לא עשיתי לו שום טובה!"

16ורואים ג"כ מהגמ' בכתובות עד היכן מגיע חיובה של הכרת הטוב, דאיתא שם (ק"ה ב') , "אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא, פרח גדפא ארישיה (פרחה נוצה על ראשו) , אתא ההוא גברא שקליה, א"ל מאי עבידתיך, א"ל דינא אית לי, אמר ליה פסילנא לך לדינא". ומבואר מהגמ' שאע"פ שאותו האיש רק הסיר נוצה ממנו נפסל אמימר לדון את דינו, והיינו משום שאפילו על דבר קטן יש חיוב הכרת הטוב, וממילא נחשב כאילו אותו האיש נתן לו שוחד.

17ד) הכרת הטוב וחטא עץ הדעת

18איתא בעבודה זרה (ה' א') , "תנו רבנן, 'מי יתן והיה לבבם זה להם' (ואתחנן ה', כ"ו) , אמר להן משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'מי יתן והיה לבבם זה להם', היה להם לומר תן אתה, כפויי טובה דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (חוקת כ"א, ה') , בני כפויי טובה דכתיב 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל' (בראשית ג', י"ב) ". ומבואר מדברי הגמ' שבני ישראל נקראים "בני כפויי טובה" מפני שהם מיוצאי חלציו של אדם הראשון, והוא היה כפוי טובה במה שרמז בדבריו שהקב"ה גרם לו לחטוא בעץ הדעת במה שנתן לו את חוה אשתו שהיא האכילתו מן עץ הדעת, שבזה לא היה מכיר את טובת הקב"ה שנתן לו את אשתו.

19ונראה שלא בחנם נמצאת מדת כפיית הטוב בחטא עץ הדעת, שמאחר שמדת הכרת הטוב היא היסוד לעבודת ה', לכן חסרון במדת הכרת הטוב היה חלק מחטא הקדמון של אדם הראשון.

20ה) הכרת טובתו של הקב"ה בברכה ראשונה

21ונראה לבאר בזה ג"כ את דברי הגמ' בברכות (ל"ה א') , "אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה' (תהלים כ"ד, א') , רבי לוי רמי, כתיב 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' (תהלים קט"ו, ט"ז) , לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה". ומבואר מדברי הגמ' שכשאוכל בלא ברכה נחשב כמו מעילה שהוא נהנה מקדשי שמים, ואעפ"כ אם מברך עליה אז לא נחשב למעילה. וצריך ביאור, שאם נחשב כמו הקדש א"כ איך יפקיע הברכה את הקדושה?

22ונראה לומר בזה, שהרי איתא במס' יומא (נ"ט ב') , "אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו", ומבואר מזה שהקדושה נשארת בקדשי שמים רק כל זמן שלא נתקיימה בו מצוותו, אבל לאחר שנעשית מצוותו שוב לא נחשב להקדש [ולמשל, דם שנזרק על המזבח כהלכתו אין בו שום קדושה כיון שכבר נעשית מצוותו]. והנה תכלית בריאת העולם היא שבני אדם יכירו בטובתו של הקב"ה ויודו וישבחו לו, וממילא כשמברכים ברכה ראשונה על פרי או שום דבר מאכל הרי מקיימים בו את תכליתו ומצוותו ואז פקעה קדושתו כיון שנעשית מצוותו, ועל כן אמרו חז"ל שקודם הברכה נחשב כאילו נהנה מקדשי שמים אבל לאחר הברכה שכבר הכיר בטובתו של הקב"ה אז נתקיים בו את הפסוק "והארץ נתן לבני אדם".

23ו) קטנתי מכל החסדים

24ויש להוסיף בזה שמדת הכרת הטוב מחייבת שלא נחזיק טובה לעצמנו על מה שעמלנו לקיים מצוותיו של הקב"ה, אלא אנו צריכים להכיר שהכל הוא מגודל חסדיו של הקב"ה, שהרי יעקב אבינו אמר (וישלח ל"ב, י"א) , "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך", וביאר רש"י, "נתמעטו זכיותי על ידי חסדים ואמת שעשית עמי". והנה יעקב אבינו למד תורה בישיבת שם ועבד י"ד שנה, ובכל אותן שנים לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה, וכמו שפירש רש"י בפרשת ויצא (כ"ח, י"א ד"ה וישכב) , וא"כ היה לו הרבה זכויות על מסירותו ללמוד תורה בעמלות נפלאה ואעפ"כ אמר שאינו כדאי לקבל חסדיו של הקב"ה.

25ומבואר מזה שכל מה שעמלנו לקיים מצוותיו של הקב"ה ולעבדו לא נחשב לכלום נגד כל מה שהקב"ה מטיב עמנו ונותן לנו חיים, ולכן אנו צריכים להכיר טובתו של הקב"ה ולא להרגיש שהקב"ה מטיב עמנו בשכר עמלינו.