שפתי כהן על התורה, שמות יג:ח

1והגדת לבנך לאמר. גם צוה להם שיצוו לבניהם שימשכו לבם לזה. והגדתם, תרגום משכו נגידו, לאמר, אמירה אחר אמירה ומה היא האמירה ביום ההוא שתודיענו באי זה יום יצאנו ביום חמשה עשר לחדש, יום מלוי הלבנה ומשם ואילך הולך הלוך וחסור, לומר שעדיין יש לי עליהם כדי שיהיו יראים ומפחדים תמיד, ולזה נצטוינו לזכור יציאת מצרים, ולזה רמזו חז"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, כלו' בזמן שהבחירה והיכולת בידך לעשות, כמו שאמר ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות וגו', כן אמר כאן בזמן שמצה כלו' אם ייטיבו מעשיהם הם בני חורין זהו רמז המצה, ואם לאו מרור רמז לשעבוד, ועיקר מרור הוא החזרת שכל הקודם במשנה שאמרו ואלו ירקות שאדם יוצא בהן י"ח חזרת ועולשין ותמכא וחרחבינא, וכל הקודם במשנה הוא קודם לטבול, וגם אמרו למה נקראת חסא דחס רחמנא עלן ופרקינן. לומר שלא היינו ראויים אלא דחס עלן, והחזרת עליה מורכבים זו על זו, רמז על אותם שמכבידים עולם עלינו והצרות תכופות, ובמצרים היינו תחת יד אומה אחת וזה הגלות אנו תחת יד ע' אומות, זהו רמז החזרת שעליה מורכבין, וצריך שנדע ונכיר בעבדותנו. ולזה רמזו ז"ל בלע מרור לא יצא, כלו' אם לא יכיר וידע שהוא בגלות, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה כדי שיעשה תשובה ויצא מן הגלות, ואם לאו לא יצא ידי חובתו, הואיל ואינו מרגיש בעצמו שגזרת השי"ת היא והקב"ה מעמיד עליהן מלך שגזרותיו קשות עד שידעו וישובו שנאמר בצר לך ומצאוך וכו', וזהו רמז החזרת תחלתה מתוק וסופה מר, ולזה אנו אומרים השתא עבדי לפי שאכלנו כל השנה חמץ והלכנו אחר שאור שבעיסה, אבל עתה אנו אוכלים מצה, לשנה הבאה בני חורין כמו אבותינו שאכלו, ולזה אומרים הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא וכו'. אבל בלע מצה שנתן לו עושר ושלוה ולא נהג עצמו כאילו הוא עשיר ולא היה מרגיש בעצמו בשלותו ומתהנה וממרק עצמו לה' אלא מה שבא מאליו כאוכל דבר שאינו לועסו כדי לטעום טעמו ומתיקותו ומשההו בפיו, אלא מיד בולעו, ונמצא שהוא שבע כל ימיו בלי טעם, יצא, זה יצא מעולמו ולא אכל עולמו בחייו, והכל מתוקן לו לחיי העולם הבא: