שפתי כהן על התורה, שמות לד:כח

1ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. לילה הוא בכלל יום מה צורך לומר ארבעים יום וארבעים לילה, אלא לומר שהוא מחבר מדת יום עם מדת לילה ותורה שבכתב עם תורה שבעל פה. וכן אמרו במדרש מנין הוה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה והא כתיב ונהורא עמיה שרי, אלא כשהיה הקב"ה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום וכשלמדו משנה יודע שהוא לילה:

2לחם לא אכל. וכי משה רבינו יאמר כך, אם יכול לחיות בלא לחם ובלא מים מה לו בלחם ובמים והרי כתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ומי יתן לחם ומים בשמים והלא המלאכים חיים בלא לחה ובלא מים לפי שהם במקום שאין שם גוף ולא גשמות, אם כן מה בא ללמדנו לחם לא אכל ומים לא שתה. רז"ל אמרו במדרש לחם לא אכל אבל לחמה של תורה אכל ומים לא שתה אבל מימיה של תורה שתה, שנאמר לכו לחמו בלחמי, ואומר הוי כל צמא לכו למים:

3עוד יכולין לומר ויהי שם עם ה' לחם לא אכל לומר שלא למד שם התורה כפשטה אלא כמו שהיו לומדים אותה המלאכים, כי אי אפשר ללמוד שם שום גשמות הואיל ואין שם גשמות וא"א לומר זאת החיה אשר תאכלו וגו' את הגמל וגו' ואת החזיר וגו' ולא אדם כי ימות באהל, ועוד אם היתה כפשטה מה צורך בארבעים יום בששה ימים מספיק הואיל והוא מפי הקב"ה, מסתייעא מלתא, אלא לפי שהיה ילוד אשה שנוצר בארבעים יום לזה הוצרך להתיך אותו חומר ארבעים יום כנגד ארבעים יום של יצירה כדי שיוכל לסבול ולהיות כמו מלאך, ואז יבין תוכחתה של תורה, ולזה ישב ארבעים יום לחם לא אכל שהוא פשטי התורה, מאחר שפשט החומר, ומים לא שתה שהם דברי אגדות שהם מושכים לבו של אדם כמים, ומאין ידע משה רבינו פשטי התורה, לזה אמר ויכתוב על הלוחות, בכתיבת האותיות קבלו חומר כשיצאו מהכח לכתיבה ונחקקו צורתם, לזה אמר ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים, ולא היה כתוב על הלוחות כי אם עשרת הדברים, ומה הם דברי הברית, אלא הם שאר המצות שכלם נכללו בתוך עשרת הדברים שאלמלא כן לא היה אפשר להבינם, לפי שהאדם הוא חומר והדברים רוחניים, אבל כשיצאו לכתיבה לבשו חומר, וכשהורידם משה אז נתלבשו חומריות של זה העולם וכל מה שלמד הלך נו ברדתו, ז"ש ברדתו מן ההר, ומשה לא ידע לפי שלבש חומר, זהו אומרו כי קרן עור פניו, לח אמר קרן פניו אלא עור פניו, לומר שנתלבש וכו', ולזה ולא ידע משה. או כמו שאמרו בזוהר פרשת בשלח דף נ"ח עד דאתקיף ביה קוב"ה במשה ואותביה קמיה ואוליף ליה אורייתא וחפא ליה בההוא נהורא וזיוא דההוא נועם והוו אנפוי דמשה נהרין בכל אינון רקיעין וכל חילא דשמיא הוו מזדעזעין קמיה בשעתא דהוה נחית באורייתא, כיון דחבו ישראל לתתא נטל קוב"ה חמשה אלף חולקין מההוא זיוא בי שעתא בעו מלאכין עילאין לאוקדא למשה דאמר ליה קב"ה לך רד כי שחת עמך אזדעזע משה ולא יכיל למללא עד דאסגי בצלותין ובעותין קמי קב"ה אמר ליה קוב"ה אתקיף בכורסיא דילי עד דגער קודשא ב"ה בכל אינון אוכלוסין ואתקיף משה בתרין לוחי ואחית לון לתתא, ודא הוא עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה, ומההוא זיוא דאשתאר ביה הוו מבהיקין אנפוי דמשה, ומה דאשתאר ביה לא הוו יכלין לאסתכלא באנפוי, בההוא דאסתלק מיניה על אחת כמה וכמה ע"כ. אם כן משום חטאם של ישראל אפשר שלא ידע, כמו שנלקח ממנו אלף חלקים מהזיו ולא נשאר אלא חלק אחד כן נשכח ממנו כל מה שלמד למעלה:

4עוד מצאתי כתוב שארבעים יום עולה ששים רבוא רגעים כנגד ששים רבוא אותיות שבתורה וכנגד ששים רבוא של ישראל, שלמד סוד כל אות ברגע וששים רבוא רגעים של לילה לחזור עליהם ולצרף אות עם חברתה ע"כ. ועם זה תבין אומרו שאמר ושני לוחות העדות ביד משה, משה משה ב' פעמים למה, כי אמר ויהי ברדת משה מהר סיני יאמר ושני לוחות העדות בידו למה אמר ביד משה, אלא לומר כשחזר ונתלבש אז נקרש ונתלבש צורת הלוחות, ולזה לחת כתיב, ולזה אמר משה ב' פעמים, ולזה אמר ברדת משה ואחר כך אמר ביד משה ברדתו מן ההר, שפירש אחר שירד ונתלבש: