שפתי כהן על התורה, ויקרא יח:ו

1איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו. שאר הוא מילה שעל ידו יש לו השארות בעוה"ז ובעוה"ב, בעוה"ז שעל ידו קיום המין, ובעוה"ב שעל ידו אנו זוכים לעולם הבא, וזהו שאומר בברכה וחק בשארו שם, ח"ק בגימ' גיהנם, לומר שע"י יורד לגיהנם אם ח"ו עשה בו זנות ואם לא עשה בו שום עבירה זוכה ע"י לעוה"ב, זהו להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו וכו', שאר גימ' ת"ק, לומר שהוא הולך בסיבתו לעולם אחר חוץ מזה העולם שהוא מהלך ת"ק שנה, זהו שאר ת"ק א', אחר, ארוך, שהוא עולם שכולו ארוך, שיש שם השארות, לא כמו זה העולם שהוא כלו נפסד, וצוה כאן שהשאר שהוא האבר שעל ידו בא השארות לעולם שלא יקרב לגלות ערוה, ערוה ר"ע ו"ה, שח"ו גורם שמביא הקליפות שהם ר"ע עם ו"ה, ומחבר רע עם טוב, גם ר"ע ו"ה כמו רעך ורע אביך, וכתיב ערות אביך בת' לומר שגורם ח"ו פרוד, ונרגן מפריד אלוף:

2עוד שאר בשרו רמז על חטא אדם הראשון שאכל מן השירים ממה שנשאר בידה, כמו שארז"ל סחטה ענבים ונתנה לו, שהפרידה היין מן הענבים, ומה שנשאר בידה היינו השמרים נתנה לו, ולזה נאסרו הקרובים. והרב רבי יהודה חייט ז"ל האריך בשער ההריסה, וזה קצור דבריו. ועוד אגלה אזנך בפגם הגדול אשר עשה אדם הראשון בחטאו והעונש המגיע אליו בעבורו, כי הוא נברא בדייקן של מעלה, וכמו ששם אין פרוד בין אח ואחות וכל שאר העריות כי אין שם ערוה ופרוד כי הכל אחדות ואחוה, כך היה ראוי להיות באדם לולי הפרץ שעשה, כי בעבורו נצטוה בעריות, והביא ראיה מהתיקונים מתיקון י"א בסוף דבריו, ומפני שאין למעלה קצוץ ופרוד לזה אין ערוה בין בת ואח ואחות למעלה, ועון אדם גרם כל זה דלא יהא בדיוקנא דא מפני שהוא חטא באותה מדה שהוא שעור דעריין, וגם העריות האסורות למעלה הם אחדות שלמה, ולמטה הם בקליפות, ונקראו עריות על שם שמגלים חובותיו של אדם לפני הקב"ה כי ער הוא מלשון גלוי כמו ערו ערו עד היסוד וגו', ומפני שהתשמיש שהוא חול לגבי אדם מאחר שחטא, והוא נעשה ע"י אות ברית קדש, מן הראוי שלא להשתמש בו כי אם בלילי שבתות כדי שלא לעשות מהקדש חול, ובליל שבת היא בכחו, והתשמיש אזי הוא קודש, כי ימי החול אשר הם הקליפות ספו תמו ביום השבת, וזהו סוד עונת ת"ח מליל שבת לליל שבת, ומי שמשמש מטתו בימי החול ההוא בן דאוליד הוא צדיק ורע לו מפני שעשה מקדש חול שנשתמש ע"י ברית קדש בחול ע"כ. א"כ ע"י חטא אדם נאסרו העריות כי קודם לא היה איסור ערוה וכן ארז"ל ראויה היתה לו בתו לאדה"ר אלא שעשה חסד עם קין ונתנה לו, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה, ולזה נשא יעקב ב' אחיות שהוא תקונו של אדם, וגם השבטים נשאו תאומתם שנתקן החטא, לולא שחזרו ועברו כאדם ברית בעשיית העגל, ולזה התחיל ערות אביך וערות אמך לא תגלה, כלומר אם אתה תקרב אל ערוה מן העריות אתה מגלה ערות אביך הראשון שהוא היה סיבת ריחוקם ועשה העריות בי"א פרשיות כנגד ו"ה, ולזה אמר אמך היא לא תגלה ערותה והבן. וכאן רמוז חטאו של הבל באומרו ערות אחיך, שהיה חטאו כחטאו של אדם, וכן כתב הרב רבי יהודה חייט ז"ל, שחטא האב והבן שוים במחשבה ובמעשה ובאו בג' גלגולים כחז"ל, לתקן מה שעוותו, ואז תדע כי משה הוא עצמו הבל, ותדע למה נתנה תורה על ידו, והאריך בזה והביא ראיה מהתיקונים ע"ש:

3והרב מנחם רקנאטי ז"ל כתב, ויש מן האחרונים שאמר בסוד העריות, כי הטעם הוא כטעם סוד העבור, שלא יכרת שם המת ממשפחתו, וראה השי"ת ברוב חכמתו איזה מקום מנוחתו ואסר לקרוביו, כי לפעמים יבא בזכר ואם לא זכה יבא בנקבה, ושמא יבא על אביו ובנו ואחיו ודודו, וזה טעם ערות אביך וערות אחי אביך, המדבר בזכרים. ויש עוד מן האחרונים שאמרו בטעם העריות עניינים אחרים, זהו כוונתם, כבר ידעת כי עשר ספירות נאצלות מאין סוף ית' וית', והן קרובות אליו ית' ומשפיע בהם ומתאחד בהם, גם הודעתיך כי פעולות של מטה פועלים למעלה, והבא על אחת מן העריות הוא משתמש בשרביטו של מלך, כי במרכבה העליונה מצוי ייחוד הקורבה איש באחיו ידובקו, ואמר כי הבא אל אמו פוגם בבינה שנקראת אם, גם בשכינה שהיא אם כל חי, ולכך כתיב ערות אמך וגו' אמך היא ב"פ, ולא נתן להשפיע בהם רק למלך הכבוד יתברך, והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה. הבא על אשת אביו פוגם בהוד, בת זוגו של נצח, הנקרא אם לצדיק, הבא על אחותו פוגם בכ"י הנקראת אחות והבן. מולדת בית או מולדת חוץ, רמז לב' אחיות שיש בבתי גואי שהם בינה וגבורה, ולב' אחיות אחרות שהם בבתי בראי, שהם הוד ומלכות. והבא על בת בתו פוגם בהוד שהיא בת הגבורה. הבא על בת בנו פוגם במלכות שהיא בת נצח. הבא על ב' אחיות פוגם בהוד ומלכות. אמנם יעקב אבינו ע"ה כשאמר לו הקב"ה אתה אלוה בתחתונים הותר לו להשתמש בשרביטו של מלך, ואמר בהם לצרור, לשון צרור המור, כי הבא עליהן עושה קשר במרכבה שלא ישפיעו לבת זוגה הבא על כלתו פוגם בהוד שהוא בת זוגו של נצח, בנו של חסד, הבא על חמותו פוגם בגבורה שהיא חמות נצח. הבא על דודתו פוגם בגבורה והוד, הגבורה דודתו של נצח, והוד דודתו של מלכות והם אחות אביו ואחות אמו הנזכר בפסוק. הבא על אשת אחיו שיש לו בנים פוגם בהוד שהיא אשת נצח, אח לתפארת, ובנו יסוד, ובתו מלכות. הבא על אשת אביו פוגם בגבורה אשת החסד, ואמר בעריות לא תגלה שהבא עליהם מגלה בת זוג מן חברתה. והנה העריות כולם רומזות לכחות של מעלה מקבלות מן בת זוגם, ולחכימא ברמיזא. ועל מה ששואלים העולם מפני מה אחי האב מותר באשת בן אחיו ובן האח אסור באשת אחי אביו, ועוד מפני מה מותר ליקח בת אחיו ואסור באחות אביו, תאסר האשה להנשא לדודה כמו שנאסר האיש לישא דודתו, הטעם בכולם כי המשפיע הוא למעלה מן המקבל וזה מותר, אמנם להפך ישתנו סדר בראשית. וטעם ואת זכר, כי אין הזיווג שוה כי אם בזכר ובנקבה, שמשם קיום המין דוגמת משפיע ומקבל, והעושה מן המשפיע מקבל משנה סדרי בראשית, וכמו שזווג האיש בבת זוגו רומז על היחוד כך זווג ב' זכרים כאילו עושה ב' רשויות, ומכאן תבין טעם ובכל בהמה לא תתן שכבתך לזרע, כי אין לערב צורת אלהית עם צורת בהמה לעשות מן הקודש חול ע"כ. וזהו תבל שהוא מלביש ומבלבל ומערב צורת אדם עם צורת בהמה. ויש מי שפירש תבל הוא מלשון תבלין, כלומר שנותן לכח הבהמה כח, כמו שהתבלין נותנין כח וטעם בתבשיל, כן זה אחר שנפש הבהמה יורדת למטה נותן לה כח לעלות ומשנה סדרי בראשית. וכן נשמתו תרד למטה ממדרגת הבהמה ע"כ. ורז"ל תקנו לקרות בספר תורה ביום הכפורים במנחה בפרשת עריות, לומר אולי חטא באחת מה להזכירו שיתודה עליהן ויעשה תשובה קודם שיפנה היום:

4ובמדרש אמר טעם אחר, לומר להקב"ה אתה כתבת ערות אמך לא תגלה אמך היא, וישראל קראתם אמי שנאמר ולאומי אל תקרי ולאומי אלא לאמי, וכאן אמרת ערות אחותך לא תגלה, וישראל קראתם אחות שנאמר אחותי רעיתי, ערות כלתך וישראל נקראו כלה שנאמר אחותי כלה, לזה קורין אלו העריות כלומר שיתפללו להשי"ת שלא יגלה ערותנו בעת החתימה ויחתמנו לחיים: