שפתי כהן על התורה, ויקרא ט:יב

1וישחט את העולה וימציאו בני אהרן. בדם העגל אמר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו, ובאיל נאמר וימציאו, ובעגל נאמר ויטבול אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח, לפי שהיה מעורב בו דמו של קטיגור כמ"ש, לזה ויטבול אצבעו לבד ויתן על קרנות המזבח דהיינו ב' מתנות שהן ד', ושאר הדם יצק אל יסוד, בנוקבא דתהומא, אבל באיל אמר וימציאו, עשו לו מציאות, ולא יצקו ביסוד המזבח אלא זרקו על המזבח סביב, כדי שיהי' מצוי, וכן אמר ואתה עולה המציאו וגו', לפי שהיא עולה למעלה מה שאין כן בחטאת היורדת למטה, ובעולה נאמר ויקטר צדיקים בה', ר' יהודה אומר כתיב וידבר העם באלהים ובמשה, שמע הקב"ה שהלשינו על כבודו ומכבודו שהוא אש אוכלה שלח בהם אש, ואיתה אש שקעה בארץ ולא חזרה עוד למקומה, אלא נכנסה אל אהל מועד וכל קרבנות שהקריבו ישראל במדבר אותה האש יוצאה ואוכלת אותם, ותרד אש מלפני ה' ותאכל אין כתיב כאן אלא ותצא אש מלפני ה ותאכל על המזבח, ואותה האש יצאה ואכלה בעדת קרח שנאמר ואש יצאה מאת ה', ואותה האש יצאה ואכלה בני אהרן שנאמר ותצא אם מלפני ה' ותאכל אותם, ואין אדם יוצא מן העולם עד שיעבור עליו מאותה האש, שנאמר ותשקע האש ע"כ. אליבא דרבי יהודה זו האש אינה חדשה אלא היא האש שבערה בענין תבערה וקברות התאוה והעגל, הכל היה בשנה ראשונה, וכן אז"ל על פסוק ויהי בנסוע' הארון עשה לה סימניות מלפניה ומאחריה לומר שאין כאן מקומה ולמה נכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות של ויסעו מהר ה' לפורענות של מתאוננים, משמע שהיו זה אחר זה, והקמת המשכן היה בשנה השנית שכן אמר בפרשת פקודי ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן ומשירדה אש ונתגשמה לא עלתה עוד, ואין אדם יוצא מן העולם עד שיעבור עליו מאותה האש היא אש דחולים, ולפי שזו האש היא האש השכינה שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, וכן אמר רבי יהודה מכבודו שהוא אש אוכלה שלח בהם אש, ואין דרך ליכנס אלא מן הפתח, לזה אמר אין אדם יוצא מן העולם עד שיעבור עליו כדי לנכות מעונותיו ולנקותו ולטהרו, ולזה רמז כל דבר אשר יבא באש דהיינו אש היצר הרע, תעבירו באש רמז על אשא דשכינה, שהיא פעמים שותה ופעמים אוכלת ופעמים מחממת ופעמים מצרפת, שנאמר אמרת ה' צרופה, כל אחד כפי הכנת המקבל, אם הוא עץ. יבש שאין בו שום לכלוך מתורה או ממצות, היא שורפתו, ואם הוא זהב טהור אלא שיש בו מעט מזער לכלוך מצד החומר שנתלבש בו, שנאמר כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מצד שהוא בארץ, כלומר שהוא מלובש בחומר לזה שורפתו, ואם הוא נקי שלא נהנה מן העוה"ז כמו רבינו הקדוש לזה אוכלתו, שמתבלע בה, כן בבני אהרן שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, ולפי שדחקו השעה ולא המתינו עד אחרי מות אביהם, לזה נאמר בהם מיתה, זהו ותאכל אותם וימותו, ונעשית האש זרה להם, זהו ויקריבו לפני ה', הקריבו עצמן לזה אש זרה, דאם לא כן לא היה נאמר בהם מיתה, כמו רבינו הקדוש דהוא כל מעלי דשבתא הוה אתי ומקדש לדביתהו, וכמו ר' אלעזר דמית ואנחתיה דביתהו בעליתיה כמה שנין לא פחות מי"ח ולא יותר מכ"ב, וכד הוו עיילי ליה לדינא הוה אמר פלוני זכאי פלוני חייב, לזה שאמר בהם אכילה שנאמר ותאכל אותם נאמר בהם מיתה שנאמר וימותו, כפי הכנת קבלתם שלטה בהם מיתה. והר' רבי מנחם רקאנטי ז"ל, האריך בחטא בני אהרן ואמר כי אין לבא אל שער המלך בלבוש מבלעדי השכינה, רמז לדבר אני בצדק אחזה פניך, כמי שמקריב דורון למלך והמלך מקבלו בשמחה ובני אהרן הקריבו אש זרה בחסרון הה"א לא אשה, לא שתו לבן גם לזאת נקראת אשה וחסרו ה' מן אשה ונכנסו בלעדי השכינה, והנה בהעירם הכחות של מעלה, מה"ד של מעלה העזה אשר חפצה והשתוקקותה להדבק בבתה, כד"א ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו ולא נמצאת ביד בני אהרי, כי עשאו זרה בכוונתם, אז ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד וחלתה מה"ד עליהם, שלא הקריבו בקרבנם מלח שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח, ולזה באה האזהרה לאהרן פרשת אחרי מות בזאת יבא אהרן זה קצות דבריו והוא ז"ל האריך. ועם זה יובן מה שארז"ל שתויי יין נכנסו, מאין בא להם יין אותה שעה, אלא עלו בכוונתם למדת הגבורה שהוא היין החזק ולא מזגוהו במים, כי אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, ואם היו נכנסים מהשער שנקרא שער המים שהוא השכינה שהיא ממוזגת היא נקראת מ"ם הרפה היו מכבים האש, אלא הם נכנסים לפנים שלא ברשות זהו ויקריבו לפני ה', ולזה ותצא אש מלפני הי, באהרן מה נאמר ויקרב אהרן אל המזבח שלקח רשות משוער הפתח, והקריב החלב והדם שמזג היין במים, מה נאמר בו ותצא אש מלפני ה', ותאכל את העולה ואת החלבים ולא הזיקתו, אבל בניו שלא שתו לבם לזאת נאמר עליהם ותצא אש ותאכל אותם וימותו:

2ובזהר פרשת ויקרא (דף ה א'), שחטא בני אהרן היה שלא נשאו נשים, ז"ל ת"ח אדם כי יקריב לאפוקי מאן דלא אתנסיב דהא קרבניה לאו קרבן וברכאן לא משתכחן לגביה לא לעילא ולא לתתא ושכנתא לא שריא עליה בגין דאיהו פגים ואקרי בעל מום ומארי דמומא אתרחיק מכולא, כ"ש למדבחא לקרבא קרבנא, ונדב ואביהוא אוכחן דכתיב ותצא אש מלפני ה' דקטורת עילאה איהו מכל קרבנין דעלמא דעליה אתברכאן עילאי ותתאי וקרבנא דא לעילא מכל קרבנין לא אתחזיין אינון לקרבא דהא לא אתנסיבו לקרבנא לא אתחזון כ"ש למלין עילאין דיתברכון על ידייהו, ואי תימא אמאי ותצא אש ותאכל אותם. לבר נש דאתא קמי מטרוניתא לבשרא לה דהא מלכא אתי לגבה וישרי בה במטרוניתא למחדי עמה, אתא לקמי מלכא חמא מלכא ההוא ב"נ דאיהו מרי דמומין אמר מלכא לאו הוא יקרא דילי דעל ידוי דהאי פגימא איעול למטרוניתא, אדהכי אתקנת מטרוניתא ביתא למלכא, כיון דחמת דמלכא הוא זמין למיתי לגבה וההוא בר נש גרים לסלקא מלכא מינה פקדת מטרוניתא לקטלא ליה לההוא בר נש ע"כ. ולזה ותצא בלשון נקבה, ולזה אמר אש ולא מיתה אחרת והבן. ועם זה יהיה פירוש ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' ה' בקרבי כתיב, כלומר מי שראוי לקרבני עם מטרוניתא, אקדש פירוש אזמין להקביל פני המלך, כמו ויקדש את העם תרגום וזמין ית עמא, ועל פני כל העם, שכולם הם ראויים לפנים של זעם, אלא אכבוש פנים של זעם שלא תחול עליהם וחלה על בניך. וכיון בזה לומר לו שהוא גרם להם שלא השיאם, שהאב הוא חייב לבנו בג' דברים, למולו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, והם היו חסרים ה' מאשה, לזה ותצא אש. כששמע כן אהרן הצדיק עליו את הדין ושתק, וזהו וידום אהרן, וידם כתיב וי דם, כלומר וי שאני שפכתי דמם: