שפתי כהן על התורה, במדבר יא:ד

1והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. התעוררו להתאוות, זהו התאוו, שעוררו התאוה, ועוררו גם לבני ישראל להתאוות, ואמר וישובו, לפי שבני ישראל כשכלתה החררה שהוציאו ממצרים בט"ו באייר, אמרו מי יתן מותנו וגו' בשבתנו על סיר הבשר, וע"י אותו בשר ניתן להם המן, ועתה חזרו לעורר על אותה תאוה ואמרו מי יאכילנו בשר, ולא אמרו מי יתן לנו בשר אלא מי יאכילנו, שיתן לנו בשר מבושל כל צרכו שלא יצטרך אלא לאכול ומי שישים אותו בפיהם, וזה אחד מי' נסיונות שנסו להקב"ה במדבר, כי במן היו טועמים טעם בשר והיו רוצים לראותו בעין ע"י אותה אכילה, ואע"פ שהיה להם צאן ובקר ומקנה רב, התאוו לאכילה בלי טורח ועמל כמו המן. ומה שבכו בני ישראל הוא על תאוות הבשר, אבל תאות הדגים והחציר והבצלים והשומים, זו היה תאותם של ערב רב. ואפשר לומר שהערב רב לא היו טועמים טעם מן, ולזה אמר בלתי אל המן עינינו, בראיה לבד לא בטעם, כי לא ניתן המן אלא לישראל לחדד שכלם בלימוד התורה, וכמו שארז"ל מתיקותא מרגלת לשון לתורה, וכה"א הנני ממטיר לכם, לכם ולא לערב רב, וכה"א לחם אבירים אכל איש, שהם ישראל שהם כאיש אחד, שנאמר ויחן שם ישראל, אבל ערב רב נאמר בהם שטו העם שהיו מפוזרים ומפורדים בלבם ובמחשבתם, לא אכלו אלא מתמצית המן, ולזה נתאוו לדגים המלוחים כדי לעורר תאות המאכל, ולקשואין כדי לעכל, וכן לבצלים ולשומים שהן דברים המרחיבים בני מעים ומעכלים, כי בני ישראל שקבלו התורה היו אוכלים לחם אבירים שהיה נבלע באברים, שנאמר דק מחספ"ס בגימ' רמ"ח, ומרוב דקותו הוא דק:

2ובזוהר זה לשונו, מזונא דאשתכח לישראל בההוא זמנא מאתר עילאה דאקרי שמים הוא מזונא יתיר דקיקא דעייל לנפשא יתיר מכלא ומתפרש יתיר מגופא ואקרי לחם הקלקל, ע"כ. הקלקל, לפי שהוא דקיק יתיר באה המלה כפולה, הקל קל, אבל הן שרפו ידיהם מן התורה, האספסף כתיב בגימ' רפ"ו, שרפו ידיהם מן התורה, לא אכלו אלא מן התמצית, ולא היה נבלע באבריהם, פחדו שלא יתעפש בגופן, והיו מבקשים דברים המעכלים. ולזה אמרו בלחם הקלקל כתיב, פחדו שלא יתקלקל המזון בגופן ויתקלקל גופם מחמת המן:

3ויש לשאול. שבשאלה זו ניתן להם השליו במקום הבשר, והשליו כבר נתן להם בירידת המן, שנאמר בערב תאכלו בשר, ואומר ויהי בערב ותעל השליו, נוכל לומר שאותו שליו היה רוחני לא טעמוהו, ואפי' נאמר שטעמוהו לא טעמו בו טעם בשר, כמ"ש בלתי אל המן עינינו, שלא היו רואים מכל מה שהיו מתאוים כן היה בשליו שהיו טועמים טעם בשר אבל לא היו רואים, לזה התאוו בשר תאוה שהוא בשר חומרי לפי ערך חומרם שהיה חומר עכור, לזה נתן להם ב"פ גם עד שהיה נכנס בין שיניהם, זהו והיה לכם לזרא, שהיה דבר זר לישראל שחומרם זך, ולזה ויגז שלוים מן הים, אבל אותו שהיה יורד עם המן היה כולו רוחני והיה מן השמים, ולזה אמר שם ותעל השליו ותכס את המחנה, שלא היה יורד על הארץ, שנאמר וכאמתים על פני הארץ, שהיה גבוה ב' אמות מן הארץ כדי שלא יקבל מחומריות הארץ, וכאן אמר ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה וכאמתים על פני הארץ, וכן אותו שליו לא היה צריך שחיטה כמו הנהו אטמייתא דפ' ארבע מיתות שאמר שם ומי איכא בשר יורד מן השמים אין כי הא דר"ש בן חלפתא סנהד' נט) פגעו בי' הנהו אריות והוו קא מנהמי לאפיה אמר הכפירים שואגים לטרף וגו' נחיתו להו תרי אטמתא (פי' שני ירכות) מן שמיא אכלי חדא וחדא שבקוה אייתי' לבי מדרשא, אמרו אין דבר טמא יורד מן השמים, אבל אלו היו צריכין שחיטה והיו שוחטין אותן שנאמר וישטחו ארז"ל אל תקרי וישטחו אלא וישחטו. והרמב"ן ז"ל כתב בפרשת בשלח, וענין השליו השני בקברות התאוה, כי לא בא להם ממנו לשבוע כאשר יאמר כאן תמיד לשובע בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע. ויתכן שהיו גדוליהם לוקטים אותו או שהי' מזדמן לחסידיהם, וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו, כי לא יספר בשליו וילקטו המרבה והממעיט כאשר אמר במן, ולכך אמר שם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, ואמר וישובו ויבכו גם בני ישראל וגו', שהיו גם מהם בוכים לו ולא כולם, ואז נתן להם ממנו לרוב מאד כאשר אמר הממעיט אסף עשרה חמרים, ואכלו חדש ימים, ע"כ. ובגמרא פרק יום הכפורים כתיב שלו וקרי שליו צדיקים אוכלים אותו בשלוה ורשעים אוכלים אותו ודומה עליהם כסילוין שהוא מין ממיני קוצים. ומה שאמר אשר נאכל במצרים כי היה לו לומר אוכלים ואמר נאכל, לומר שהיה להם דגים מלוחים אלא שהיו דואגים כשיכלו אין להם עוד ממנו, כן פירש ר"ח. והרמב"ן ז"ל כתב, כי מה שאמר את הקשואים ואת האבטיחים, הוא תלונת בני ישראל, כי הקשואים והאבטיחים והחציר וכו' במצרים הרבה מאד כי הוא גן הירק, וכאשר היו בעבודה בשדה היו אוכלים מן הירקות, או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנסם בלחם צר ומים לחץ והיו נפוצים בעיר והם נכנסים בשדות ובגנות ואוכלים מן הירקות ואין מכלים דבר כמו מנהג עבדי המלך, ונותנים להם ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים, ע"כ:

4ובזוהר ובשביעית יצא לחפשי חנם, מהו חנם דלא יהיב למאריה כלום. אלא רזא דא הכי אוליפנא כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, חנם בלא ברכה, דלא הוי עלנא במצרים עול דלעילא, תא חזי עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא ועל דא פטורין מן המצות, מאי עול מלכו' שמים אלא כהאי תורא דיהבין עליה עולא בקדמיתא בגין לאפקא מני' טב לעלמא, ואי לא קביל עליה ההוא עול לא עביד מידי, הכי נמי אצטריך ליה לבר נש לקבלא עליה עול בקדמיתא ולבתר יפלח ביה בכל מה דאצטריך, ואי לא קביל עליה האי בקדמיתא לא יכיל למפלח, הדא הוא דכתיב עבדו את ה' ביראה, כמה דאת אמר ראשית חכמה יראת ה', ודא מלכות שמים, ועל דא האי בקדמיתא דכולא, מאן אוכח תפלין, בקדמיתא של יד בגין דבהאי עייל לשאר קדושה, ואי האי לא אשתכח לגביה לא שריא ביה קדושה לעילא, בגין כך בזאת יבא אהרן אל הקדש כתיב, והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפית באוחרא, ועל דא עבדין פטורין מעול מלכות שמים, ואי מהאי עול פטורין, מכל שאר פקודין פטורין, דהא שאר לא שריין עליה דבר נש עד דאשתכח גביה בהאי עול, ובגין כך הוו אכלי ישראל במצרים חנם, ע"כ. הרי מכאן ראיה שהיו אלו ערב רב שאינם רוצים לקבל עליהם עול מלכות שמים וליכנס משם לקבל עליהם עול שאר מצות אלא חנם. וכן במספר קטן הדג"ה עולה בלא ברכה: