שפתי כהן על התורה, במדבר יט:יא

1הנוגע במת לכל נפש אדם. זה שהמית עצמו מתאות העולם, זה מת ע"י מלאך המות שהוא מטמא בנגעו בו. והוא כנגע צרעת, לזה הנגע כתיב. לכל נפש, לכלות הנפש, מנפש ועד בשר יכלה. והטיל בו זוהמא שהיא שש מדרגות שאמרנו, זה צריך שלישי ושביעי. אבל המת שלא על ידו, כגון מיתת הצדיקים שמתים על ידי נשיקה על פי ה', אין רוח הטומאה שולטת במיתתן, לפי ששמרו נשמתן ולא נתפתו אחר היצה"ר ונשארו טהורות ולבנות כמו שנופחו מפי ה', ועל כן יציאתם היא ג"כ על פי ה', כאשר יחנו כן יסעו, ולזה ארז"ל צדיקים אינם מטמאים, ביום שמת רבי בטלה כהונה, כמו שבחייהם טהרו נשמתן אע"פ שהיתה בגוף, כן אחר פרידתם. אבל מי שמת על ידי מלאך המות, מטמא כל הנוגע בו מחמת טומאה שקבל ממנו ונגע בו. וטמא שבעת ימים, עד ז' עדנין יחלפון עלוהי. הוא יתחטא וגו', יש לו טהרה אחר זמן, אבל מי שעבר על כריתות ומת בכרת ועדין יש עליו מיתות שצריך לבא ג"פ ולמות בכרת, כפי הכריתות שעבר. זהו במת בנפש האדם אשר ימות, מת לא נאמר אלא ימות, שעדיין צריך למות. ולא יתחטא, שלא עשה תשובה. את משכן ה' טימא, הנשמה שהיא חלק השי"ת, אותו חלק שה' שוכן בו טימא, ולא הניחו הנגזר מימי חייו. ונכרתה הנפש ההוא מישראל, שישראל כולם הם נפש אחת, וראשי תיבות של הספירות בגימ' ישראל וכולם אחד. ונפשותם של ישראל אצולות משם, וכמו שהן אחד, כן נפשותם של ישראל, וזה שנטמא נחלק ונפרד מהם, וכשענף נפרד מהאילן ואין לו יניקה, הוא יבש ולא יעשה פרי אם יטעוהו ויזרעוהו, אולם כשנחתך בזמן הנטיעה יש לו תיקון לחזור ולנטעו, אבל כשנחתך שלא בזמן הנטיעה, אם יטעוהו לא יקלוט במהרה אלא אם כן תהיה הארץ לחה ולא יכה השמש עליה, והלואי כן יארע למי שמת בכרת אם לא עשה תשובה. זהו מי נדה שלא נתרחק ושב ממה שהיה, טמא יהיה, שיבא בגלגול עד שיטהר, כל עוד שטומאתו בו ילך וישוב, או יברח לתורה. זהו התורה אדם כי ימות באהל, ר"ל כי ימות וצריך לחזור אולי יתקן, ילך לאהל, לבתי מדרשות, כמ"ש על פסוק וזאת התורה אשר שם משה, וזאת התורה מוסף על ערי מקלט, מה ערי מקלט מצילתו מן המיתה אף התורה כן, ולא עוד אלא שהיא מצלת יותר מערי מקלט, שערי מקלט אינן קולטות אלא שוגגים, והתורה בין שוגגין בין מזידין, הה"ד עץ חיים היא למחזיקים בה. ובגמרא אמר יוחנן מנין לדברי תורה שהן קולטין שנאמר את בצר במדבר וגו' וכתיב בתריה וזאת התורה, וקולטין אפילו ממלאך המות, כי הא דרב חסדא דהוה יתיב וגרס בי רב פירוש בבית המדרש, לא הוה מצי מלאך המות למקרב לגביה דלא היה פסיק פומיה מגירסיה, סליק ויתיב אארזא דבי רב פקע ארזא, שתיק מגרסיה ויכיל ליה. ובמדרש תנחומא אמרו ואם יבטלו הערים להיכן הם בורחים, אמר להם יברחו לתורה, מה כתיב אחר הענין וזאת התורה, שכל מי שחושש באחד מאיבריו התורה היא מרפאתו שנאמר רפאות וגו', וכל אלו לצדיקים אבל לרשעים אין להם מנוס, שנאמר ומנוס אבד מנהם ע"כ. כן אמר כאן טמא יהיה, לא היה אלא יהיה, כל עוד שטומאתו בו, שבא ולא תקן פעמים ושלש, שכן שלשה פעמים נזכר טמא בפרשה, אין לו תיקון, אלא ימית עצמו בבתי מדרשות. זהו אדם כי ימות, תקונו הוא באהל. ואמר ג' פעמים אהל, כנגד ג' פעמים טמא, שצריך לתקון שלשה פעמים. הן כל אלה, אלה אותיות אהל. לכן יש שלשה פעמים אהל בגימט' ח"ק, כי חק לישראל הוא לתקנם. וע"ז אמר והבאתי את השלישית באש וצרפתיו כצרוף את הכסף ובחנתיו כבחון את הזהב,, להתם תקונו. כי אין צדיק בארץ, להסיר החלודה שקבל מן הארץ. לזה חק שהוא בגימ' גיהנם זהו בשלישית. לזה אמר וכל אשר באהל, שכבר נתאשר, יטמא שבעת ימים, והם שבעה ימים שארז"ל שהנשמה לפי שחיפה על ישראל בעשיית העגל שאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא, היינו ערב רב, לומר שערב רב עשו את העגל ולא ישראל, לזה באו בזכותו ענני כבוד שהיו חופין על ישראל ולא על ערב רב. ובמדרש למה נסתלקה הבאר במיתתה של מרים, כדי שידעו הכל שהיתה צדקת ויצטערו עליה ויגמלו אתה חסד, כך מתה מרים, משה ואהרן עסוקים, וישראל מבקשים מים ואין מוצאים, מיד נתכנסו עליהם, כיון שראו אותם באים, אמר משה לאהרן מה כנוס זה, אמר לו לא בני אברהם יצחק ויעקב הם, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, אמר לו משה אי אתה יודע להפריש בין כנוס לכנוס, אין זה כנוס של תקנה אלא כנוס של קלקלה, שאילו היה של תקנה היה צריך להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות, ואתה אומר לגמול חסד הם באים, מיד הטיחו דברים כלפי משה שנאמר וירב העם עם משה, כיון שראו משה ואהרן פניהם זועמות, ברחו להם לאהל מועד, ע"כ. א"כ ולא היה מים, פירושו לא היו עוסקים לא בתורה ולא בגמ"ח, כמ"ש ויחנו ברפידים שרפו ידיהם מהתורה, ואין מים לשתות: