שפתי כהן על התורה, במדבר כא:יג

1עוד משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי כי ארנון גבול מואב וגו'. כל זה האריכות למה, ומה לנו אם הוא גבול מואב או גבול אמורי, יובן זה ממה שארז"ל במדרש וז"ל, על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה, אותות ונסים נעשו להם לישראל בנחל ארנון כמו שנעשו להם בים סוף, והב בסופה, שני הרים היו ואדם עומד בהר מזה ומדבר עם חבירו בהר הזה רחוק ממנו ז' מילין, והדרך יורד לתוך נחל ארנון, ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחל, נתכנסו אוכלוסין שאין להם סוף וישבו מקצתם בנחל, ומלמעלה עשוי מערות מערות, וכנגד המערות הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כמין שדים, נכנסו האוכלסין לתוך המערות ואמרו כשירדו ישראל לתוך הנחל, אלו שבתוך הנחל עומדים עליהם, ואלו שבמערות יורדין עליהם ונהרוג את כולם, כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום, לא הצריכן הקב"ה לירד לנחל אלא רמז להרים ונדבקו זה עם זה ונכנסו שדיים של הר זה לתוך מערות של הר זה, והקיפו ההרים את ראשיהם זה עם זה ונעשו דרך כבושה, ולא נודע איזה נסמך לחבירו, ואותו נחל היה מפסיק בין תחום ארץ ישראל לתחום מואב שנאמר כי ארנון גבול מואב, הר שבארץ מואב לא נזדעזע שבו המערות, והר שבארץ ישראל נזדעזע מפני שבו הסלעים כמין שדים ונסמך להר שכנגדו, וקפצה וקדמה אותו וקבלתו, נכנסו הסלעים לתוך המערות ורצצו כל אותן אוכלסים וישראל עברו על אותם הרים ולא ידעו בכל הנסים האלו, אמר הקב"ה הרי אני מודיע לבני כמה אוכלסין אבדתי מפניהם, ירדה הבאר לתוך המערות והוציאה גולגלות וזרועות וידים ורגלים שאין להם חקר, וישראל חזרו לבקש את הבאר וראוה כלבנה מאירה בתוך הנחל והיתה מוציאה איברים איברים, ומנין שהבאר הודיעה להן שנאמר ואשד הנחלים וגו' משם בארה וכי משם היתה והלא מתחלת מ' שנה היתה אלא שירדה לפרסם את הנסים, והיו ישראל עומדים על הנחל ואומרים לה עלי באר ענו לה ואמרו עליה שירה, ע"כ. עם זה יובן אומרו ויחנו מעבר ארנון, שכשחזרו ההרים ונפרדו מצאו עצמן מאותו צד של עבר הנחל כמו שזרקו מהר אל ההר, וכן ארנון גימט' זרק. ומה שאמר את והב בסופה, אמר שהנחל מפסיק בין תחום ארץ ישראל לגבול מואב. והב, גימט' אחד, שבא"י הוא יחודו של מקום, כי בחוצה לארץ היה ממשלת השרים, וישראל הדר בח"ל כאילו עובד ע"ז. ופירוש בסופה שהוא סוף גבול מואב. עוד פירוש והב בסופה דיהב לון אוכלסין שאין להם סוף. עוד והב בסופה, שנדבקו ההרים זה עם זה כשני אוהבים שהיו רחוקים זה מזה, זה בסוף הגבול וזה בסוף הגבול, וכשפגעו זה עם זה נתחבקו ונדבקו ונעשו כאילו הם אחד, והב גימט' אחד. עוד בסופה, כמו ים סוף, כמו שבים סוף נאבדו שם כמה אוכלוסין, כן בנחל ארנון. כל זה יובן מהמאמר:

2ומה שאמר ואשד הנחלים, תרגום שפך נחליא, ר"ל שנשפך דמן, תרגום על שפך הדשן, מישד קטמא. ומה שלא נזכר בשירה זאת משה ולא הקב"ה שלא אמר את השירה הזאת לה', אמרו במדרש תהלים, מפני שלקה משה ע"י באר זו ובשבילה נגזר עליו מיתה שלא יכנס לארץ, לזה לא נזכר שמו בשירה זאת, שאין אדם משבח לספקלטור שלו, ומתוך שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה, משל למלך שזימנוהו לסעודה אמר אם אוהבי שם אני הולך שם ואם אין אוהבי שם איני הולך שם, ע"כ: