שפתי כהן על התורה, במדבר כז:ה

1ויקרב משה את משפטן לפני ה'. נו"ן רבתי, לומר שפשוט הוא הדין הזה כנו"ן פשוטה, אלא שלא הוה משה יכול לדונן, או כמ"ש בזוהר או כמו שאמר הקב"ה שהוא מורשה, לזה ויקרב משה וגו'. או נאמר למה הקריב משפטן לפני ה', לפי שהיו בהם בישראל עוד מי שמת בלא בנים והניח בנות, שא"א שברבוי עם כזה שלא היה בהם מי שלא הניח בנים. ורבינו בחיי ז"ל אמר למה לא נזכרה משפחת אהוד, שגם הוא מת בלא בנים, ואולי לא היה להם לב לדבר, ובנות צלפחד מתוך שהיו חמש נתנו לב ובאו, אמר משה אם אני דן לאלו צריך לדון לכל, ויהיה מחלוקת לומר שתסוב נחלה משבט לשבט, כמו שאמרו שבטו של יוסף, לזה אמר משה דין זה ידינהו הקב"ה למעט המחלוקת. א"ל הקב"ה כן בנות צלפחד דברת כתיב, שאחת היתה מדברת על כולן, ועל השאר שמתו בלא בנים, לז"א ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו וגו':

2עוד למה הביא משפטן לפני ה', הוא כמ"ש בגמרא א"ר שמעון העמסוני יודע היה משה שיש להם נחלה אבל לא היה יודע אם יש להם חלק בכורה, שהן היו חכמות ובאו לתבוע ג"כ חלק הבכורה של אביהן, לפי שהבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק, אמר לו הקב"ה נתן כתיב, על חלק הפשוט הרי הוא כאילו נתון בידם, ועל חלק הבכורה תתן, לפי שארץ ישראל היא מוחזקת ועומדת, א"כ הן שתי נתינות. ואמר אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן, אמרו בגמרא שג' חלקים נטלו בנות צלפחד, נטלו חלק אביהן, ונטלו חלק אביהן בחלקו של חפר, ונטלו חלק בכורה כנגד חלקו וחלק בכורה של אביהם, אמר נתון תתן, נגד חלקו של חפר אמר עם אחי אביהן, ואמר אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן, דהיל"ל תן להם אחוזה ותו לא. ואמר נתן תתן להם וגו', היל"ל להן בנו"ן שהוא מדבר לנקבות, אלא כיון שבאו בטענה של מורשה, כי בזה יתקיים דבורו של מקום כמ"ש, בערך זה הם נחשבות במקום זכר, שלא יתקיים ייעוד של מקום באחי אביהן אלא בהם, אבל בערך אביהן להן, לזה אמר והעברת את נחלת אביהן להן בנו"ן. ואמר והעברתם ולא אמר ונתתם כמו שאמר באחי אביו ובאחים, רמז כאן סוד הגלגול לחז"ל, שכל מה שהוא קרוב נקרא עבור, וכל מה שהוא רחוק נקרא גלגול, והבת שהיא מיוצאי חלציו היא יותר קרובה, ובפרט לפי מה שארז"ל איש מזריע תחלה יולדת נקבה, לזה נאמר בו העברה כעובר ממקום למקום, ובן בתו יורש אותו ממש. ודבר זה תלוי ביד הקב"ה ואינו ביד בשר ודם, לזה אמר והעברתם ולא אמר ועברתם אלא והעברתם שהוא יוצא, לומר שישיאו הבת להגון לה כמ"ש ממשפחתו וירש אותה, שכל מה שהוא קרוב למשפחה יש לו נחת רוח יותר. והיתה לבני ישראל, שבהן שייך גלגול ועבור. לחקת, רמז על סוד הגלגול, וכן לחקת בגימט' לחק הנשמה. משפט, הוא העבור. והדין נותן שהקרוב קרוב יותר. בתו, ביתו, וכה א והקרוב אליו, ואח"כ ממשפחתו וירש אותה. ולזה אסרה תורה בת הבת ושתקה מהבת. וכן ארז"ל ע"פ איש אשר יקח את אחותו חסד הוא, אמרו ראויה היתה לו בתו לאדם הראשון אלא שעשה חסד עם קין ונתנה לו והכל ברמז, והבן. ועל זה תמצא סוף פרשת מסעי שאמר בבנות צלפחד אך למשפחת מטה אביהם במ"ם ולא בנו"ן אביהן. ואמר ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל, אמר ידבקו כמו ודבק באשתו:

3וכתב רבינו בחיי ז"ל, נצטוו מצוה זו ע"י נשים, לפי שהמיתה היא סיבת הנחלות, והנשים גרמו מיתה לעולם, על כן היתה ראויה פרשה זו ליכתב ע"י נשים, לפי שהנחלה נוהגת בחיים בסבת המתים. ומה שזכו לזה בנות צלפחד, לפי שחבבו את הארץ שנקראת ארץ ה', שהיא מכוונת נגד ארץ החיים, ע"כ. כוונתו ז"ל לומר, שלא תאמר בנות צלפחד הם שמחים בנחלה, שעל ידם באה, שאילו לא הם שגרמו מיתה, לא היתה נחלה. לזה אמר כי לפי שחבבו את הארץ כו', לומר שחבבו את החיים, שארץ ישראל מכוונת נגד ארץ החיים. לזה אמר איש כי ימות ובן אין לו, מי שאינו מניח בן הוא נקרא מת, כי אפילו מניח בת היא גרמה לו מיתה, וכן אז"ל על פסוק אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך, מאי להולך, להולך בלא בנים זה מת ומי שמניח זרע, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, והבת אינה זרע, כמו שאמרו על פסוק אחותי בת אבי אך לא בת אמי, שהזרע יוצא זכר ונקבה תואמים ד"ו פרצופין והזכר הולך לבטן אחד והנקבה הולכת לבטן אחר, עד שהקב"ה מזווגם, אבל מבטן העליון יוצאים זכר ונקבה. ומה שאמרו איש מזריע תחלה יולדת נקבה, לפי שהזריע בלא ד"ו פרצופין ופגע בנקבה תחלה ולא המתין עד עלותו לזכר לזה תמצא שפעמים נושא אדם אשה שהיא גדולה ממנו, לפי שאביהו גרם, שלא המתין עד שהאשה תזריע תחלה, ולזה הבת אינה יורשת במקוה בן ונזכר צלפחד בתורה ז"פ, ג' בפרשת פינחס וד' בפרשת מסעי, לומר הצילוהו בנותיו לצלפחד אביהן והעלוהו מז' מדורות גיהנם, כמו שארז"ל כל מי שאינו מניח בן הקב"ה מתמלא עליו ברה שנאמר והעברתם נחלתו לבתו, ואלו אע"פ שהם בנות הצילוהו מהעברה, וזהו שם צלפחד צל פחד שהוא גיהנם, שהכוונה שנקראת צלמות, צל מות. וזה שאמרו כי בחטאו מת, כוונו לעשות את המזיד שוגג, ולמעלה אין דנין על השגגה, לפי שהוא מורכב מחומר וצורה כו':