שפתי כהן על התורה, במדבר לב:לד

1ויבנו בני גד ובני ראובן את דיבון וגו'. בנוים היו והרסום וחזרו ובנאום, לפי שכשבנו אותם האמוריים, בנאום על שם ע"ז, לזה הרסום וחזרו ובנאום לשם קדושה, והראיה כי ישראל לא באי עליו עד שהחריבו עריו, אלא שסיחון יצא לקראתם וכן עוג והרגום והניחו עריו בנויים ולא החריבום ומה צורך לבנותם, אלא כמ"ש. ושינו שמם שהיתה נקראת דיבון די בון, כלומר די בינה, שהיה בנינה נאה והם קראוה דיבן מלשון דחבה, כמו שארז"ל על פסוק ואבדתם את שמם מן המקום, כנה להם שם לגנאי, וכן עטרות מלשון עטרה, וחסרוה וקראוה עטרת מלשון סבוב, כמו עוטרים א דוד, וכן ערוער מלשון תרועה, וכנוה ערער מלשון ערו ערו עד היסוד בה, וכן יעזר היו קורין לה עזר, כנו לה יעזר ה' לנו לא היא, וכן יגבהה כנו שמה גבוה, והם אמרו יגבהה ה' יגביהנה מאחר שלקחנוה, לא שהיא תגביה עצמה וכן כולם. ורבינו בחיי ז"ל האריך וכתב כי ארז"ל לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון, לבאר כי אפילו פסוק המורה על שמות הערים ואין בו צורך כ"כ לפי העולה בתחלת המחשבה, תמצא בו צורך וענין גדול ועיקר שהכל תלוי בו, לפי שכל התורה שמותיו של הקב"ה ואין הפרש בין אלופי עשו ובין עטרות ודיבון ובין עשרת הדברות, כי הכל מעיקר אחד וממוצא אחד ומימיו מן המקדש הם יוצאים וכולם נתנו מרועה אחד. וביאור זה הפסוק עטרת ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלא ושבם ונבו ובעון, עטרות עטרת כתיב ודיבן הוא הנהר היוצא מעדן שאינו פוסק, לשון הכה צור ויזובו מים, ויש בו רמז לע"ב שמות, ודיבן כתיב בגימט' ע"ב, ויעזר הוא ההוד שכן כתיב עזרנו אלהי ישענו, וכתיב הדר כבוד הודך, והוא שוק שמאל ולכך יצטרך האדם עזר ממנו. ונמרה, זה הנצח, והוא נוטריקון ימין ה' רוממה, והוא שוק ימין של שם, שנאמר נעימות בימינך נצח. וחשבון זה יעקב שכתוב בו ישראל אשר בך אתפאר, והוא שם הוי"ה במספר חשבון. ואלעלא זה יצחק שהיה עולה תמימה, ואלעלה עולה לאל, ולרמוז על מדתו נכתב בה"א, כי בפרשה זו נכתב אלעלא באל"ף, וכן נרמז במקום א' ישחק בשי"ן במקום יצחק בצד"י לרמוז על מדתו שהוא האש הגדולה. ושבם, זה אברהם והוא נוטריקון אברם סבא. ונבו, זה הבינה. ובען, זה החכמה, והיפך אותיותיו נובע, ובען כתיב, מלשון מקור נובע, ועוד מלשון מעון ומעונה, שהוא רומז לחכמה, ומזה תמצא במקום אחר בפרשה זו עצמה שחזר וקראה מעון, הוא שכתוב ואת נבו ואת בעל מעון, והא לך כי שמות אלו מורים עקרים גדולים. והוצרך הכתוב לרמוז האצילות בשמות המרים האלו שהם חלק סיחון ועוג, ללמדנו שהיו עובדים בהם ע"ז בקצוץ נטיעות, לכך בני גד ובני ראובן כאשר ידעו זה, הסבו שמות הערים לשמות אחרים ורצו להתיישב בהם ולעבוד הקב"ה ולייחד שמותיו, תחת הקיצוץ שהיו הם מקצצים, וזהו שאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת, כלומר כיון שתכלית הכוונה בביאת הארץ היא העבודה והיחוד, גם בכאן נוכל ליחד השם, ואם נעבור הירדן, יבאו עממין מקצות הארץ לשמע הארץ שהיא ארץ מקנה, ויחזרו לעבוד בה ע"ז בקיצוץ נטיעות כמנהג שהיה שם בתחלה, ולכך ותן את הארץ הזאת לעבדיך לבטל שם ע"ז וליחד השם, ע"כ:

2גימטריאות זה הדבר אשר. בגימ' החכם מתיר:

3ידור נדר בגימ' בדבר הנידר עהמוה"כ:

4לא יחל דברו ככל. ס"ת אלול לומר שבאלול קודם ראש השנה יעשה התרה לנדריו:

5בנעריה. חסר ו' רמז לו' חדשים שבין נערות לבגרות:

6היו תהיה. בקדושין וכניסה לחופה אז יתיר בעל לבדו אבל בקדושין לבד יתיר בשותפות האב, ולזה יקמו חסר, ששניהם מקימין:

7לתת נקמת ה', וכתיב נקמת בני ישראל, לומר כל המתגרה בישראל כאילו מתגרה בהקב"ה:

8נקמת ה'. בגימ' התורה, שהעבירום על התורה:

9במדין. בם דין:

10אלף למטה אלף למטה. יש מי שאמר במדרש שכ"ד אלף שלחו כנגד כ"ד אלף שמתו מישראל, וכן תמצא בפסוק זה מתחיל באל"ף ומסיים באל"ף לרמוז לזה:

11למסור. למסר כתיב, בגימ' ליצר, שיצאו מקושטות וגירו בהם היצר:

12אך במי נדה. ר"ת אבן, לומר שהפרה נעשית בכלי אבן:

13וכל אשר לא יבא באש. כגון קערות של עץ, ולעיל אמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש, הם כלי מתכות, לזה אמר דבר, שמשמיעין קול דבר כשמכין עליהם, אבל כלי עץ אין משמיע קול, לזה לא נכתב בהם דבר. ד"א כל דבר אשר יבא באש, כל עבירה שבאה מחמימות אש היצר. תעבירו אותיות עבירות, תעבירום באש גיהנם, וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים, ואין מים אלא תורה, ר"ל אם תרצה שלא יפגע בך מנוול זה שהוא היצר, משכהו לבית המדרש שהוא מים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים, למים בגימ' ק"ך, נגד ק"ך יום שעמד משה בהר, לומר כמו שמשה כשקבל התורה לא אכל ולא שתה כן מי שירצה להתכתר בכתרה של תורה לא ירדוף אחר התאוות, וכן אמר התנא פת במלח תאכל ומים במשורה כו':

14ומקנה רב. פסוק זה מתחיל ומקנה ומסיים במקנה, לומר לומר שהיה להם ריבוי מקנה, ועוד לפי שהיו ב', ראובן וגד, לזה ב"פ מקנה, ולכך ג"כ ב' ארצות, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד.:

15ויניעם. נתן להם נעימות במדבר, מן ושליו ובאר מרים, ובהם כל מיני מטעמים:

16כי תשובן. חסר ו', לפי שחסרו ו' דברים שהתנה עליהם, שהם אחרי ה' אלהיכם תלכו, ואותו תיראו, ואת מצותיו תשמורו, ובקולו תשמעו, ואותו תעבודו ובו תדבקון. ד"א תשובן, כמנין שנים משיצאו ישראל ממצרים עד שגלו עשרת השבטים:

17ויסף עוד להניחו. כביכול להניח שכינתו, שכל מקום שגלו שכינה עמהם:

18ואנחנו נחלץ חשים כתיב, אותיות משיח, לומר לא מלחמה זו בלבד נחלץ לפניהם אלא גם במלחמת מלך המשיח. עוד רמזו שלא ישובו עד מלך המשיח שהן גלו תחלה. וכן אמרו לא נשוב אל בתינו, נשוב בגימ' משיח, ונבאו ולא ידעו מה נבאו:

19אם תעשון. ר"ת אמת. ואם ת חלצו ר"ת ואמת. שהשביעם באמת:

20ונכבש"ה. וכ"ב שנה, י"ד כבוש וי"ד חלוק:

21אלעלא. ובהפך ג"כ אלעלא, לומר שהיה לה חומה גבוהה גבהה כרחבה:

22חותיהם. אותיות תחומיה: