שפתי כהן על התורה, במדבר ו:יג

1וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו וגו' והקריב את קרבנו. כתב רבינו בחיי ז"ל, טעם הקרבן הזה ביום מלאת ימי נזרו לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה קרבן כי אם על עון שקדם לשעבר, וזה שקדם וזכה לעשות מצוה, והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם, ועתה ביום מלאת ימי נזרו תחייבו התורה להביא קרבן, וזה ענין נפלא ומחודש, וכן אז"ל במסכת נזיר חדוש הוא שחדשה התורה בנזיר. והרמב"ן ז"ל נתן טעם בזה על דרך הפשט, כי האיש הזה חוטא נפשו במלואת נזרו, כי הוא עתה נזור מקדושתו ומעבודת השי"ת, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו בקדושתו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שנא' ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביאיו כדכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לאלהיו, ועל כן הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם, ע"כ דברי הרב ז"ל. ועם כל הטעם הזה לא יצא קרבנו של נזיר מן החדוש, כי היכן מצינו קרבן על העתיד, אבל טעם הקרבן והחדוש אינו מתבאר כי אם על דרך הקבלה והזכרתיו, כי בנזירותו כבר נדבק בעצם הרחמים והוא רוצה עתם לצאת מקדושתו נראה כמתרחק ורוצה לסלק עצמו ח"ו מאותה מעלה שכבר דבק בה, ולכך הצריכתו תורה קרבן ביום מלאת, ולא לכפרה כי לא תמצא בו לשון כפרה או סליחה, אך הכונה בקרבנו לקרב הכחות וליחד ולהמשיך להם שפע מן המקור. ויסתפקו המדות ואח"כ יחזור להנאותיו כבתחלה, ועל כן היה הקרבן שנצטוה בו עולה ושלמים וחטאת, כבש לעולה איל לשלמים, כבשה לחטאת, ובסוף אמר ואחר ישתה הנזיר יין, כלומר ואחר שישלים חיובו לכל צד ויסתפקו המדות ישתה הנזיר יין ויחזור להנאותיו כמו כל בני אדם בעולם הגופות ע"כ. ואחר ישתה הנזיר, כבר נשלמה נזירותו ואיך קורא אותו נזיר, אלא בא לומר שאע"פ שנשלמו ימי נזירותו עודנו בקדושתו,, מאחר שהושלם עם המדות, וכיון שעלה לא ירד ולא יפחד שלא יפתהו היצר אע"פ שישתה יין: