תורה תמימה על קהלת ג:ב

1עת ללדת וגו'. מהו זה עת ללדת ועת למות ה כי כל הני עתים דחשיב בסמוך הכונה שכולם ביד האדם לעשותם בזמנים שונים, וקשה מה שייך בלידה ומיתה עתים קבועים, שהרי אינם ברשות האדם, כי בע"כ נולד ובע"כ מת, ואף שלא בזמנו, ומפרש דאיירי בענין שבאמת תלוי ביד האדם שישתדל שיהיה נקי מן החטא בשעת מיתה כמו בשעת לידה. , אלא אשריו לאדם ששעת מיתתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו נקיה אף שעת מיתתו תהא נקיה ו מן החטא, וכמ"ש בבבלי ב"מ ק"ז א' עה"פ ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך תהא ברוך בצאתך מן העולם כמו בשעת בואך לעולם, יעו"ש. . (ירושלמי מגילה פ"א ה"ט)

2עת ללדת וגו'. דבר אחר עת ללדת ועת למות, מעת לדת היא עת למות, שמשעה שאדם נולד נגזר עליו כמה שנים לחיות, ואם זכה מוסיפין לו ואם לאו פוחתין לו ז וכמש"כ יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה. ולא נתבאר מה שייכות סוף מאמר זה לדרשה זו. ואולי דריש מדלא כתיב עת להולד כמו עת למות, והלשון ללדת פירושו כמו להוליד, בפעל יוצא, ולכן דריש שביד האדם להוליד שנים לו לעצמו, והיינו במעשים טובים יזכה שיוסיפו לו שנים והוי כמו שמוליד הוא השנים. ולהיפך בידו להפחית שניו ע"י מעשיו הרעים [ולא אמר לפי"ז עת להמית, יען כי באמת לא שייך עת למעשים רעים, דלעולם אין עת לזה, אלא שאם עשה אותם עת למות היא]. . (מ"ר)

3עת ללדת וגו'. דבר אחר עת ללדת ועת למות, שכשמגיע אדם לעשרים שנה ואינו נושא אשה, אומר הקב"ה, עת ללדת היא לך ולא רצית אין זו אלא עת למות ח ר"ל מדה כנגד מדה, שזה שאינו מקיים פו"ר נראה שאינו חושש לקיום העולם. ומ"ש לעשרים שנה ולא לי"ח כבמשנה דאבות בן י"ח לחופה, וכן הוא בגמ' דקדושין כ"ט ב' כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אדם אשה אומר הקב"ה תפח עצמותיו, י"ל ע"פ המבואר ביבמות ס"ה ב' בפטור נשים מפו"ר משום דגבי מצות פו"ר כתיב וכבשוה [את הארץ], ודרשינן מי דרכו לכבוש במלחמה האיש ולא האשה, יעו"ש, וא"כ י"ל דבגברים נמי אין חיוב רק בזה שראוי לכבוש במלחמה, ובתורה מבואר כ"פ בשיעור זמן יציאה למלחמה מבן עשרים שנה ומעלה. ומ"ש באבות בן י"ח הוא רק בדרך ארץ. . (שם)

4עת ללדת וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת ללדת, אמר הקב"ה, לשעה קלה הייתי אני מיילדת לבני דכתיב (יחזקאל ט"ו) ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו׳ ט וסוף הענין ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, ופירש"י שם וז"ל כשבחרתי בך היית בלי שום תקון, ולפי שדימה הדבר ללידה הזכיר כאן תקוני הולד, עכ"ל. ואני תמה שהוצרך להביא בענין זה ממשל ודמיון לענין אחר, בעוד שנמצא מפורש אגדה מפורשת ומכוונת ממש לענין זה, וגם נסמכת על פסוק זה, והוא בסוטה י"א ב' ובשמ"ר פרשה כ"ג, כיון שהגיע זמנן של נשי ישראל ללדת [והיו יראות מן המצרים שלא יחטפו הולדות להשליכם ליאור] היו יוצאות אל השדה ויולדות שם, והקב"ה בכבודו יורד [כ"ה הגירסא במ"ר שם, ובתו"ת פ' בשלח בפ' זה אלי ואנוהו הוכחנו אמתת גירסא זו, ולא כהגירסא והקב"ה שולח מלאך, יעו"ש] ומשפר את הולד כחיה זו וכו', והרי זה ממש מכוון לענין שרצה כאן, וצ"ע. , ועת למות, דכתיב במדבר הזה יתמו ושם ימותו ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה י יתכן בטעם ותכלית הדרשה הזאת והבאות אחריה מענין כזה בשם החכם הדורש הזה, כי העתים השונים ומקריהם אף כי רחוקים הם בעניניהם כשתי הקצוות, קצה הזכות היותר גדול וקצה החוב היותר גדול, אפ"ה בידם ובכחן של ישראל להפך את ענין קצה האחד להשני, והיינו כשישראל אין עושין רצונו של מקום אז עת היותר חובה מצדו של הקב"ה, וכשעושין רצונו אז עת היותר רצויה ואהובה מצדו יתברך, והמוסר היוצא מזה פשוט ומבואר לכל, עד היכן מגיע כח מעשיהם של ישראל. . (מ"ר)

5עת לטעת וגו׳. עת לטעת בשעת שלום ועת לעקור נטוע בשעת מלחמה יא ר"ל שאין להתאונן על מה שמהרסים צרכי העולם בשעת מלחמה, כמו שעוקרים נטוע ומאבדים דברים בידים, יען כי גם זה מצרכי העולם והטבע לעקור בשעת מלחמה, למען יפול אימה על החוטאים בידעם כי יגרמו להם הפסד מרובה, ומעין מש"כ בשריפת עיר הנדחת כי תשמור את מצות ה', ור"ל כי כאשר תראה בחורבן העיר תזהר מלסור מדרך ה', וכן הלשונות שבתורה ישמעו וייראו, ולא יזידון עוד וכדומה. . (שם)

6עת ללדת וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לטעת – שנאמר (עמוס ט׳:ט״ו) ונטעתים על אדמתם, ועת לעקור נטוע דכתיב ויתשם ה׳ מעל אדמתם יב ע' מש"כ לעיל אות י' וצרף לכאן. . (שם)