תורה תמימה על איכה א:ה

1היו צריה לראש. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ונתנך ה׳ לראש ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים היו צריה לראש עג) עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן. [פתיחתא למ"ר].

2היו צריה לראש. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר היו צריה לראש, וישעיהו אמר (ס׳) והלכו אליך שחוח בני מעניך עד) עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פ' א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן. [מ"ר פסוק א׳].

3היו צריה לראש. א"ר הלל בן ברכיה, מלמד שכל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש, וכן אתה מוצא שעד שלא חרבה ירושלים לא היתה מדינה חשובה לכלום עה) מדינה היא שטח הארץ אשר סביבות ירושלים, וכפי דמשמע מנחמיה א ג' הנשארים אשר נשארו בשבי שם במדינה, ועיין פ"א מ"ג דשקלים. ומשחרבה נעשית קסרין מטרפולין עו) קסרין עיר במדינת ירושלם בגבול ארץ יהודה, ומושב ראשי להגמון הרומיים, וממנה יצאה מקור השנאה לירושלם. ובמדרש איכה הוצאת הרש"ב יש כאן גירסא אחרת ועי' שם. ועיין בחגיגה י"ג ב' דקודם שכבש נבוכדנצר את ישראל הניחו הקב"ה לכבוש את כל העולם, וטעם הדבר כדי שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר הקב"ה את בניו, וכתבו התוס' וז"ל, והיינו כזה דאמרינן כל המיצר לישראל נעשה ראש, כלומר כבר נעשה ראש קודם שמיצר להם, עכ"ל. ובזה יכוון הלשון היו צריה לראש כלומר כבר היו. [מ"ר].

4היו צריה לראש וגו׳. היו צריה לראש אויביה שלו, צריה לראש – זה נבוכדנצר ואספסינוס, אויביה שלו – זה נבוזראדן וטיטוס עז) כי נבוזראדן וטיטוס לא הלכו מעצמם כי אם מאדוניהם, ולכן עליהם לא יונח הלשון ראש, וגם צוררים לא היו כמו נבוכדנצר ואספסינוס. [שם].

5כי ה' הוגה וגו׳. כי ה׳ הוגה, יכול על חנם, ת׳׳ל על רוב פשעיה עח) הנה בכונת המדרש הזה האריכו בזה הקדמונים, ולדעתי נראה דהנה דרשו חז"ל על היו צריה לראש שכל המיצר לישראל נעשה ראש (והוא המדרש שהבאנו לעיל, וכן הוא בש"ס בבלי גיטין נ"ו סנהדרין ק"ד) ואחד מן הטעמים הוא שהמיצר לישראל נעשה ראש הוא דהנה הקב"ה שהוא רחום וחנון כשהוא רואה שפשעי בני ישראל רבו כמו רבו עד שכמעט אין די במספר המכות והיסורים חלילה, מה עושה הקב"ה מגדיל היסורים בכדי שתהא הכפרה ע"י הגדלת היסורים בכדי שלא יצטרך לעשות כלה ח"ו – וכבר אמר הנביא בשם ה' ואותך לא אעשה כלה (ירמיהו מ״ו:כ״ח), והגדלת היסורים היא כמו שאחז"ל במדרש שוחר טוב, והובא בילקוט על הפסוק אל באפך תוכיחני, אמר ר"א למה"ד למלך שכעס על בנו ונשבע להכותו מאה הכאות אמר המלך אם ילקה בני מאה מלקות כלום יש לו חיים מה עשה נטל החבל וכפלו על מאה נמצא לא הזיק בנו ולא בטל את גזירתו (ועיין בינה לעתים דרוש כ"ה ח"א מ"ש בזה) הרי נוכחנו דהגדלת היסורין מדבר אחד נחשב לכמה יסורין כי מכה אחת גדולה נחשבה למאה מכות קטנות – ומעתה גם כאן הנה נודע שהאדם יתפעל אם אויבו נעשה לראש ולבו ידאב על זה יותר מהמכות שמכהו האויב – כמובן כי היא קנאת איש מרעהו, וע"כ הקב"ה כשרואה אשר עמו ישראל מחוייבין ביסורים הרבה מאד ואין ביכולתם לסבול יסורים הרבה כאלה – אז מגדיל היסורים שיהיו נחשבים כרבים בזה אשר המצירים נעשים ראשים, ואז הצער הגדול שיש להם לישראל מזה אשר לבד היסורים יש להם צער אשר השונא שלהם הוא ג"כ מתנשא לראש והצער הגדול הזה משלים ליסורים – וז"ה כונת המדרש יכול על חנם כלומר לפי המושכל הראשון היינו אומרים שזה שהמיצר נעשה ראש (בעת החורבן) הוא על חנם וללא תועלת וא"כ יש לשאול מה לנו ולצרה הזאת שיהיה לנו עוד צער גדול מלבד היסורים מה שהצר נעשה ראש – ע"ז אמר כי לתועלת גדול הוא זה מה שהצר נעשה ראש, כי הוא על רוב פשעיה וא"כ היו צריכים להתייסר ביסורים רבים שלא היה ביכולתן לסבול – לזאת נעשה הצר לראש והצער הזה נחשב ג"כ ליסורים ובזה הם יכולים לסבול, וא"כ הוא ממדת הרחמים של הקב"ה, וז"ה אמרו כי ה' הוגה וגו' כי דבר זה הוא ממדת הרחמים ואשר שם הזה ית' מורה על זה) מטעם רוב פשעיה וכנ"ל -. מהגאון ר' יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן ז"ל. [שם].

6עולליה הלכו שבי. א"ר יהודה, בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה, שהרי גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם עט) דריש שעריה שוממין כנוי לסנהדרין היושבים בשער [מלשון ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים] וכהניה נאנחים על בטול המשמרות, ומדכתיב אותו הפסוק קודם לפסוק זה דריש שסנהדרין ומשמרות גלו קודם לגלות התנוקות. , וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, כמש"נ עולליה הלכו שבי לפני צר, מיד (פ׳ ו׳) ויצא מן בת ציון כל הדרה, ואין הדרה אלא הקב"ה, שנאמר הוד והדר לבשת [מ"ר].