תורה תמימה על איכה ה:כב

1כי אם מאס וגו'. כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו, א״ר שמעון בן לקיש, אם מאיסה היא אין תקוה, ואם קצף הוא יש תקוה, שכל מי שכועס סופו להתרצות מד) טעם דרשה זאת נראה, משום דיש שתי סבות למאס באיש. א) אם האיש הוא בעל תכונות רעות מטבעו שאי אפשר לבחר בו כי אם למאסו. ב) אם האיש עשה דברים כאלה נגד רעהו המעלה קצפו ומבאיש ריחו בעיניו. אך יש הבדל בין שתי הסבות האלה, הראשונה היא טבעית וקיימת ולכן גם המאיסה היא קיימת, אך השניה היא עראית ועוברת ובסור הקצף תסור גם המאיסה עמו. וזהו שאמר אחרי שהמאיסה כאן היא ע"י קצף ולכן יש תקוה [ע"י התשובה], שכל מי שכועס סופו להתרצות. וכפי הנראה כיון לדרשה זאת גם רבינו יונה (ברכות פ"ה) ד"ה רבנן עבדו [בפירושו להירושלמי דבדרשה הסמוכה] וז"ל, וכן מאי דכתיב כי מאס מאסתנו אינה תוכחה, שכך רצונו לומר, וכי מאוס מאסתנו [והלא] קצפת עלינו, כלומר לא היתה השנאה כ"כ [טבעית] שלא תשוב אלינו ותמאס אותנו כמו הדבר המאוס שאין אדם רוצה בו כלל, אלא קצפת עלינו ומי שקוצף חוזר ומתרצה עכ"ל, ובזה הדרשה מבוארת. ועיין מש"כ עוד בזה בדרשה הבאה. [שם].

2כי אם מאס וגו'. מצינו לנביאים הראשונים שהיו חותמין את דבריהם בדברי נחמות, והכתיב כי אם מאס מאסתנו וגו' – השיבנו – תחת כי מאוס מאסתנו מה) יש לפרש הכונה ע"פ המבואר באות הקודם דמאיסה הבאה מסבת קצף סופה לעבור בסור הקצף, ולא כמו מאיסה הבאה בטבע שהיא עומדת וקיימת, וזהו שאמר כאן דכונת המשך לשון הפסוק, השיבנו וגו' וחדש ימינו, תחת כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו, ור"ל אף כי אם מאוס מאסתנו אך הן המאיסה באה מסבת כי קצפת עלינו, ולא בטבע, והקצף הלא יעבור, ולפי"ז אין פסוק זה סיום בדבר רע, אלא הוא רק הוכחה לתקות ההשבה ונחמה. ובעל פני משה פירש כונת הירושלמי בתירוצו זה, דאחר פסוק זה דכי אם מאוס וגו' חזר וכפל הפסוק השיבנו. אבל זה תימא, שהרי הכפל הזה הוא רק ממנהגנו אנו ולא מדברי הנביא, והוא באמת חתם בהפסוק כי אם מאס. ולבד זה פירושו נסתר מדברי הירושלמי עצמו קודם לזה דפריך והלא ישעיהו חתם דבריו בפסוק והיו דראון לכל בשר, ומשני ההוא בעובדי כוכבים כתיב, ולפי דברי הפני משה קשה למה ליה לתרץ כן והלא גם שם כופלין הפסוק הקודם לו והיה מדי חודש בחדשו, אלא ודאי דממנהג הכפל אין כל ראיה לסדר דברי הנביא, ולכן הוכרח הירושלמי לישוב נאמן פה ושם. וע"ע בבאור ספר חרדים לירושלמי. [ירושלמי ברכות פ"ה ה"א].