תורה תמימה על רות ב:יד

1גשי הלם. א"ר אלעזר, רמז רמז לה, עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך דכתיב ביה הלום, שנאמר (שמואל ב ז׳:י״ח) ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ ויאמר מי אנכי כי הביאתני עד הלום כו עיין מש"כ באות הקודם. . (שבת קי"ג ב׳)

2ואכלת מן הלחם. רמז רמז לה, זו לחמה של מלכות [שעתידה לצאת ממנה], שנאמר (מלכים א ד׳:א׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח כז ר"ל רמז לה הגדולה והעושר הרב אשר למלכות שלמה העתיד לצאת ממנה. . (מ"ר)

3וטבלת פתך בחומץ. א"ר אלעזר, מכאן שהחומץ יפה לשרב כח ר"ל יפה לשכך חום, לפי שטבע כל דבר חמוץ נוטה לקרירות, וטבע הקוצרים בעת החום להתייעף מפני היגיעה והחום לכן אוכלין פתן בחומץ, וממילא מבואר שלכל אדם בעת השרב טוב הטיבול בחומץ. , ור׳ שמואל בר נחמני אמר, רמז רמז לה, עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ, ומנו – מנשה כט ואע"פ שהרבה ממלכי יהודה הרשיעו, אך הוא נתיישן הרבה ברשעתו, חמשים וחמש שנים, ובזה נמשל לחומץ שכל שמתיישן יותר קשה יותר. . (שבת קי"ג ב׳)

4וטבלת פתך בחמץ. שכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתן בחומץ ל כמש"כ לעיל אות כ"ח. וגם יש לפרש הכונה ע"פ מ"ש בב"מ פ"ט א', רשאים פועלים לטבל פתם בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה, והיינו משום דהציר מגרר כוסף האכילה, וחומץ הוא כעין ציר, ולכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתם בחומץ כדי לגרר כוסף האכילה. . (מ"ר)

5ותשב מצד הקצרים. מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים – א"ר אלעזר, רמז רמז לה, שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק לא כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכן או אצלו, ופירש"י רוה"ק נזרקה בו ונרמז למלכות בית דוד היוצא משניהם שעתידה לחלק, ואלו ישבה בתוכם לא היה ניכר הרמז להפסקה בין שניהם, וע"ע באות הבא. ויש להבין מנין לו לרש"י ז"ל לומר דהקוצרים הפסיקו בינו לבינה הלא י"ל שישבה מצד הקוצרים אשר לצד בועז וא"כ לא היה הפסק ביניהם. אמנם י"ל דהדיוק של רש"י ז"ל הוא דהו"ל לומר בצד בבי"ת (ועי' אלשיך ז"ל דאמר על זה דאמר מצד ולא בצד רעיון לפי דרכו) דמלת מצד משמע הרחק מן הקוצרים וא"כ אם נאמר דישבה מצד הקוצרים הנוטה לצד בועז והיא ישבה רחוק מהקוצרים א"כ ישבה מצד בועז והו"ל לומר ותשב בצד בועז אלא ע"כ דישבה הרחק מן הקוצרים בצד השני של הקוצרים שלא כנגד בועז וא"כ היו מפסיקים. . (שבת קי"ג ב׳)

6ותשב מצד הקצרים וגו'. ותשב מצד הקוצרים – רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד להנצד ממנו לשעה לב להנצד הוא מלשון צדיה, ורומז למ"ש חז"ל דכל אותן ו' חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום לא היה לו אז דין מלך, או דהכונה לעת הגלות בכלל שאז תפסק מלכות בית דוד, אבל עתידה לחזור, יען שגם המלך המשיח מבית דוד הוא. ונראה לנכון פירוש זה ממה דדריש במ"ר כאן דרשה כזו שעתידה להנצד מלכותן על דוד ועל שלמה ועל חזקיה ועל מנשה. , ויצבט לה קלי – רמז לה שתחזור לו מלכותו לג הלשון ויצבט פירושו אחיזה, ורמז לה שאע"פ כן יהיה אוחז במלכותו. . (מ"ר)

7ותשב מצד הקצרים וגו׳. ותשב מצד הקוצרים – מצד הקוצרים ודאי לד ר"ל כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכן או אצלו, דבתוכן לא הושיבה משום שמא יכשלו בה, וגם אצלו לא הושיבה שלא יחשדוהו, והוי הפי' מצד הקוצרים ודאי – ברור ונראה מצד כל הקוצרים לא מצד וסמוך להם. , ויצבט לה קלי – קליל זעיר בשתי אצבעותיו לה זה דריש מלשון ויצבט שענינו אחיזה והושטה קלה בראשי אצבעות, והיינו שהושיט לה בעצמו בראשי אצבעותיו, ואולי כדי להראות לה אותות התקרבות שלא תתבייש. והמפרשים פרשו קליל זעיר שפירושו מעט מזער, והיינו שהושיט לה מעט קלי, אבל לא נתבאר למה צמצם לה כל כך. ולי נראה דהלשון זעיר שבמדרש אינו תואר על כמות הנתינה אלא על ערך קלית השעורים, והיינו שהיה קלוי מעט, ואולי הוא מפני שנוחים הם למאכל בשיעור קליה מועטה ובא להוציא בזה מלשון קלוי שפירושו קלוי הרבה. . (שם)

8ויצבט. מהו לשון ויצבט – [לשון אחיזה והושטה הוא] לו ועיין מש"כ באות הקודם. . (חגיגה כ"ב ב׳ וברש"י)

9ותאכל ותשבע ותתר. א"ר אלעזר, רמז רמז לה, ותאכל בימי דוד, ותשבע בימי שלמה, ותותר בימי חזקיה לז כל אלה רמזים הן לה על העושר והגדולה שיהיו לאלה המלכים שיעמדו ממנה. ויש לפרש באור הענין ותותר בימי חזקיה ע"פ הכתוב גבי' (ישעיהו ז׳:כ״א-כ״ב) והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן, והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה, כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ושית יהיה, ור"ל, כי כל כך יהיה רבוי הטובה עד כי לא יחושו לעזוב אותם, וזוהי הכונה ותותר בימי חזקיה. , ואיכא דאמרי, ותאכל בימי דוד ושלמה ותשבע בימי חזקיה, ותותר בימי רבי לח והוא יצא ממשפחת דוד המלך שבא מרות, כמבואר בכתובות ס"ב ב'. , דאמר מר אהורייריה דרבי הוי עתיר משבור מלכא לט אהוריירי הוא הממונה על סוסים ופרדים. , במתניתא תני, ותאכל בעוה"ז, ותשבע לימות המשיח, ותותר לעתיד לבא מ זה נדרש על רות עצמה שזכתה לשני שולחנות עם יתרון לעתיד לבא. . (שבת קי"ג ב׳)