תוספות יום טוב על משנה ערכין א:ד

1ישבה על המשבר כו' . פירש"י קודם שנגמר דינה וליתא דאיוצא ליהרג קאי וכל היוצא ליהרג לאחר גמר דין. והיינו טעמא דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כלל. כדמשמע בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ה) דליכא עינוי הדין אלא לאחר גמר דין. מדקאמר היכי ליעבד לדייניה במעלי דשבתא וליגמר דיניה בשבתא ולקטליה [בחד בשבת] נמצא אתה מענה את דינו [וכי] קאמר לגמור דיניה בחד בשבתא קאמר מינשו לטעמייהו. ולעינוי לא חיישינן. תוס':

2האשה שנהרגה נהנין בשערה . כתב הר"ב לאו שערה ממש קאמר כו' שנויי המת אסורים בהנאה. גמ'. ופירש"י מת אסור בהנאה. דכתיב (במדבר כ׳:א׳) ותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה ע"כ. וכיון שהמת אסור בהנאה כל נוייו מיתסרין נמי בהנאה. והא דתנן שנהרגה רבותא קמ"ל. דגמר דינה אוסרתה קודם שתמות. אבל הרמב"ם בסוף הלכות אבל. כתב המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו משמע מדבריו דשנהרגה דוקא אכן כבר השיגו הכ"מ. ובב"י טור י"ד סי' שמ"ט העתיק זה הלשון ע"ש הסמ"ג והשיגו. ועמ"ש לקמן עוד בהא דנהרגה.

3בהמה שנהרגה אסורה בהנאה . כדקי"ל ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו. ואין לו בהן הנייה של כלום. רש"י:

4אסורה בהנאה . לשון הר"ב אפי' שערה. ותימה מאי אפי' דהא באשה נמי שערה מיתסר. אבל הר"ב הטעתו עינו. שראה כך בפירש"י בגמ' בסוף הפרק. ולא השגיח שרש"י פי' זה על הא דתניא האשה *)שמתה נהנין בשערה. בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ומה הפרש בין זה לזה. זו מיתתה אוסרתה. וזו גמר דינה אוסרתה. ולברייתא זו נהנין בשערה היינו שערה ממש. לפי שאין גמר דינה אוסרתה. ואהא פירש רש"י בהמה שנהרגה אסורה בהנאה אפילו שערה. איברא דרב נחמן בר יצחק מפרש למתני' נמי כהך ברייתא ודנהנין בשערה שערה ממש. אבל הר"ב לא פי' כן אלא כדרבא דמוקים לה בפאה נכרית אבל שערה גופא אסורה. לדידיה ודאי דלא שייך לפרש אפי' שערה. ואף הרמב"ם מפרש כדרבא. ולא סיים בבהמה אפילו שערה. ומ"מ אני תמיה שפירש כדרבא ולא כדרב נחמן בר יצחק דהא קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק אדרבא והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופיה אף ה"נ גופיה. [*והטור י"ד סי' שמ"ט כתב כדרב נחמן בר יצחק. דמחלק בין מחיים דהיינו בין גמר דין עד שתהרג דנהנין ולאחר מיתה לא ומתוקמא מתניתין כברייתא דלעיל. אבל כשלמדתי ב"ק כשחברתי מהדורא בתרא על ספרי ספר מעדני מלך דאדכתב הרא"ש שם סימן י"א דפחת נבלה איכא בכופר ושלשים דעבד. העליתי מפירש"י והסוגיא דהכא דלא כהטור. אלא לר"נ בר יצחק בכל אשה שמתה בין מעצמה בין מהריגה שערה מותר בהנאה. וכן ראיתי עוד להרמב"ם בסוף פי"ב מהלכות סנהדרון שסתם וכתב כל אשה שתיהרג מותר ליהנות משערה. ולא חילק בין מחיים לאחר שתמות והוא עקר. ואזדא לה מ"ש הכ"מ על הרמב"ם דאינו יודע מנין לו. ומן התימה לפי דרכו שלא כתב כלום על מ"ש בהלכות סנהדרין סתם מותר ולא פי' אי בפאה מאחרת כרבא אי מחיים כר"נ. והארכתי עוד שם בספרי הנזכר. אך עתה מצאתי בתשובת הרשב"א סימן ש"ל שהשיג על הרמב"ם ואמר שמה שסמך על זו הברייתא אינו סמך. דמיירי נמי בגוזזה קודם מיתה. דבגמ' סתמא פריך דהא שער מת אסור בהנאה. ורב נחמן בר יצחק אילו אהא פליג הל"ל לא דשער המת מותר. ועיין עוד שם]: