תוספות יום טוב על משנה כלים א:א
תוספות יום טוב על משנה כלים · Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim 1:1
Open in the reader →1אבות הטומאות . בשמעתא קמייתא דב"ק אמרינן מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן. דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא. אדם וכלים לא מטמא. והיינו ראשון ושני דלא מטמא אדם וכלים. דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. הר"ש:
2השרץ . לשון הר"ב החלד והעכבר כו'. ועי' במ"ו פ"ט דחולין. וכתב הר"ב לטמא אדם וכלים. וז"ל הר"ש. אדם נפקא מדכתיב בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושיעורן לטמא בכעדשה שכן החומט כו' בפ"ז דנזיר דנ"ב [וכן בחגיגה יא]. כל הנוגע בהם יכול בכולן ת"ל מהם. אי מהם יכול מקצתן ת"ל בהם. הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן שיערו חכמים בכעדשה (שהוא ככולו) שכן החומט כו'. ומ"ש הר"ב אבל האברים כו' כדתנן במ"ז פ"ק דאהלות. ועיין במ"ג פ"ד דמעילה. ומ"ש הר"ב ודוקא כשהוא לח כו'. כדתנן רפ"ז דנדה:
3ושכבת זרע . דמטמא אדם נפקא לן בפ' יוצא דופן (נדה דף מג). מדכתיב או איש לרבות את הנוגע. וכלים כתיב בהדיא בפרשת זאת תהיה. וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע. ושאר כלים ילפינן בג"ש דבגד ועור מדאתקש למת ולשרץ. כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף סד). הר"ש. ומ"ש הר"ב דקרויו של עובד כוכבים טהור גמור כלומר אע"ג דפירש במ"ג פ"ד דנדה דרבנן עשאום כזבים לכל דבריהם אפ"ה קריו טהור. כדאיתא התם בגמ' דף לד עבוד ביה רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים. ומ"ש הר"ב. וכן ש"ז של קטן כו' דכתיב ואיש וגו' איש ולא קטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד הכי דרשינן התם דף לב איש אין לי אלא איש. בן ט' שנים ויום אחד מנין ת"ל ואיש. ופרכינן דקרא סתמא כתיב. דכיון דוי"ו לרבויי אתא כל שהוא משמע [אפילו] בן יום א'. ומסיק דהלכתא הוא ואסמכינהו רבנן אקרא וכו'. ומ"ש הר"ב ושיעורה לרואה במשהו כו' ולנוגע בכעדשה. בפ"ה דנדה (דף מג) ופירש רש"י לנוגע בכעדשה דמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דש"ז לקמן מאו איש אשר יגע וגו'. ועיין לקמן במ"ג ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי כו'. והכי תנן בסוף זבים במי"א. ושם אאריך בזה בס"ד:
4וטמא מת . כתב הר"ב ודוקא ישראל. אבל עובד כוכבים [כו'] אינו מקבל טומאה כמ"ש בס"ד משמא דגמרא בריש פ"ט דנזיר. ומ"ש הר"ב וכן נפל שנולד בן ח' כו' בפ"ב דב"ב (דף כ). אבל בר קיימא אפי' של יום א' מיטמא בטמא מת. כדתנן בפ"ה דנדה מ"ג:
5ומי חטאת . עיין בפי' הר"ב מ"ג פי"א דפרה:
6שאין בהן כדי הזייה . כתב הר"ב דכתיב ומזה וגו' ורבותינו למדו שהמזה טהור. בפ"ק דנדה (דף ט) אמרו בגמרא. דקרא לאו במזה. אלא בנושא כו'. וכתבו התוס' וא"ת ומנליה לאפוקי קרא ממשמעותיה וי"ל מדכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא משמע שהוא טהור לעולם. ואע"ג דדרשינן מיניה. הטהור מכלל שהוא טמא. לימד על טבול יום שטהור בפרה (כמ"ש במשנה ז' פ"ג דפרה) תרתי ש"מ (צ"ל א"נ נוגע) ונוגע ונושא דטמא היינו בחנם. אבל כדי להזות על הטמא לא. ע"כ. והרמב"ם במשנה דלקמן מפרש שאינו מדבר במזה על הטמא שאם טיהר את הטמא ק"ו שיהיה הוא טהור. אלא בנושא ונוגע שלא לצורך כו' וכ"כ בחבורו ריש פט"ו מהלכות פרה. ועיין במשנה דלקמן. [*ומ"ש הר"ב וחילק הכתוב בין מים למים כו'. בספרי פרשת חקת. ואי אפשר לומר שבא הכתוב לחלק בין מזה ולא נוגע. למזה נוגע. דק"ו דמזה נוגע מטמא בגדים. כדאי' התם. ועמ"ש בסוף מתני' דלקמן]:
7כדי הזייה . וכמה הוא תנינן לה במ"ה פ' בתרא דפרה:
8במגע . הוא שיתחבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי וכל מה שיאמר בו שהוא מטמא אדם במגע. הוא שכאשר נגע בשטח גשם האדם [צ"ל השרץ] טמאהו. ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו. או ברגלו. או באיזה חלק מעור גופו וכן אילו נגע בלשונו טמאהו. אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו הנה לא יטמא. לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים. הרמב"ם: