תוספות יום טוב על משנה מקואות ח:ה

1נדה שנתנה מעות בפיה כו' טהורה מטומאתה . מלתא דפשיטא הוא. שהרי המעות אינם מהודקים במקום הנחתן. וא"כ לא שייכא בהו חציצה. אלא סיפא איצטריכא ליה דטמאה ע"ג רוקה. ב"י. והא דנקט נדה טפי משאר טמאים משום דטומאתה שכיח טפי שהיא טומאה טבעית וא"א לה שתשמר ממנה. ולעתים ולזמנים קבועים היא באה וגם טהרתה מצויה ביותר. לפי שרובן נשואות ומתטהרות לבעליהן:

2אבל טמאה היא ע"ג רוקה . פי' הר"ב שנתלש על המעות. שכן דרך שיתלש רוק על מעות שבפיו. ומיהו בפ"ח דכלים מ"י קאמר ר' יוסי דלצמאו דוקא כ"כ הר"ש. ומ"ש הר"ב וטמאה מתורת מגע. דאע"ג דלטהרה כי קרצה שפתותיה שדחקה הרבה. הוא דלא עלתה לה טבילה אבל לא בעינן שתפתח פיה ג"כ. וכן מסיים בהדיא הר"ש בסוף מכילתין שדוחקת שפתותיה ביותר ומתכסה הבשר החיצון ע"כ. ודבעינן ראוי לביאת מים היינו שלא יהא בו דבר חוצץ כמו עצם בין שיניה. מ"מ שאני בין טומאה לטהרה. דהכי איתא בהדיא בפ"ק דקדושין דף כה (לשון) [הכל מודים דלשון] לענין טומאה גלוי הוא. מ"ט אשר יגע אמר רחמנא והאי בר נגיעה הוא. לענין טבילה כטמון. מ"ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי כך נראה בעיני. ומדברי הר"ש נראה דע"כ לא מטמאינן במגע אלא כשתרוק דאז לא סגי דלא תגע בה בשפתותיה. אבל כשעדיין בפיה לא. דהרי מסיים הכי ואפי' בעודן בפיה טמאה היא מידי דהוה אנבלה בקומטו דטמא בפ' יוצא דופן (נדה דף מב) ע"כ. כלומר דהתם אמרי' דנבלה מטמא בקומטו משום משא וה"נ מטמא משום משא משמע בהדיא דכשעודו בפיה לא מטמא במגע. אבל לי נראה כמ"ש דאף כשבפיה מטמא במגע:

3נתנה שערה בפיה . כתב הר"ב ולא באו המים בשערה דילפינן בפ"ק דעירובין דף ד ורחץ את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שער:

4ואם הדיח את ידו במים . קודם אחיזתו. הר"ש:

5רש"א ירפה כדי שיבואו בהם המים . אבל ת"ק אמר שהם טמאים גזירה שמא לא ירפה. כ"פ הרמב"ם [פ"ב הי"א]. אבל להטור סי' קצ"ח ר"ש אהדיח קאי. ובעי שיהא ג"כ מרפה ולא סגי בהדחה בלבד. ולפ"ז פסק דלת"ק בריפוי בלבד סגי במכ"ש דהדיח:

6א"צ שיבאו בהן המים . כתב הר"ב דכתיב וכל אשר יגע וכו' והלא טבילת כל הגוף במים חיים הוא צריך. כדכתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר. וא"ת ולמאי איצטריך וידיו הא בשרו גופיה דרשינן מה בשרו מאבראי כמ"ש לעיל. ונ"ל דמדכתיב גבי בעל קרי כל בשרו שמעינן דכ"ש בזב להכי אתא וידיו למעוטי בית הסתרים ואחר שכבר נכתב וידיו למדרש הכי אמרינן מה בשרו מאבראי כלומר דמידיו כבר שמעינן דבשרו היינו מאבראי ועיין עוד לקמן. ומ"ש הר"ב מקום הראוי לביאת מים בעינן בגמ' פ"ק דקדושין דף כה מדר' זירא דאמר ר"ז כל הראוי לבילה כו' וכתבו הר"ב במ"ד פי"ב דמנחות וא"ת תינח בלילה דבעינן ראוי כמ"ש הטעם במ"ב פ"ג דמנחות. אבל בטבילה מנלן דבעינן ראוי. וי"ל משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפי' בית הסתרים. וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטי' בית הסתרים מ"מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי דבעינן ראוי לביאת מים תוס' דקידושין [שם ד"ה כל הראוי] וק"ל דהא כל לא כתיב גבי זב. אבל לפי מה שפירשתי דהוה ילפינן מכל דבעל קרי אפשר דה"ק דאי לאו ידיו הוה כאילו נכתב כל גבי זב גופיה דהא להכי איצטריך ידיו. אבל בפ"ג דמנחות דף יח הקשו מבשרו מה בשרו מאבראי א"כ אפי' ראוי לא ניבעי ותירצו משום דכתיב כל בשרו (ממש) [מ"מ] אהני למימר דבעינן ראוי ע"כ. נראה דבשרו גופיה דייקי'. וכתבו עוד שם. וא"ת דא"כ לכתחילה ניבעי רחיצה כמו בבילה [דלכתחלה בעינן בילה כדתנן יבולל] וי"ל שאני הכא דכתיב בשרו דמשמע מאבראי וכאילו כתב בהדיא ורחץ מאבראי ע"כ. ונ"ל דלשיטתם [*דקדושין] נמי ניחא דעד כאן לא בעינן וידיו אלא משום דגבי בעל קרי כתיב כל בשרו והוה ילפינן מיניה במכ"ש. אבל בשרו לחודיה משמע מאבראי. והלכך ידיו לא אתא אלא למעקר כל דגבי בעל קרי. שלא יהא ניתן לדרשו כאילו נכתב ג"כ גבי זב. וכיון דמיעקר. בשרו גופיה פירושו מאבראי. ומיהו מדאיצטריך וידיו דהוא משום דכאילו נכתב כל בשרו נמי גבי זב. להכי איכא שפי' למדרש נמי לענין ראוי ודו"ק: