תוספות יום טוב על משנה נגעים ו:ח

1תוך הפה . מפורש בתוספתא שהביא הר"ש דאודם שפתים נדון כתוך הפה. ופי' הכ"מ [ריש] פ"ו מט"צ. בשם הר"י קורקוס. משום דכתיב זימני טובא עור בשרו. וה"נ ממעטינן עור כף הרגל. מפני שאינו נראה וגלוי תדיר. אע"ג דבכל דוכתא חשוב גלוי. והוא הדין לאודם [השפתים]. כי כשסוגר פיו שאינו מדבר. אינו נראה. ע"כ:

2והקמטין שבצואר . כתב הר"ב תנא סיפא כו' דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני. וכך כתב הר"ש. וז"ל מהר"ם דלא מתחזי בכל אדם. אבל קמטין שבשאר הגוף. כגון באדם שמן שיש לו פימה עלי כסל [*לשון מקרא הוא איוב ט"ו] כיון דלא שייך באדם כחוש לא חשיב בית הקמטין. קמ"ל. ע"כ:

3תחת הדד ובית השחי . פי' הר"ב כשנראה כמניקה כו' כשנראה כמוסק כו'. כדתנן בפ"ב משנה ד. ושם מפורש:

4קדח . פי' הר"ב הוא שחין שבא מחמת דבר אחר כגון מחמת מכת אבן כו'. דתניא בת"כ אין לי אלא שחין שעלה מאליו. לקה בעץ באבן. בגפת. בחמי טבריא וכל שאינו מחמת האש. מניין. ת"ל שחין שחין ריבה. ותנ"ה גבי מכוה. אין לי אלא שנכוה באור. נכוה בגחלת. ברמן. בסיד רותח. בגפסית רותח. בחמי האור. מניין. ת"ל מכוה מכוה ריבה. ומרבי' להו כדין שחין ומכוה מה הנהו מורד לא. אף קדח מורד לא. הר"ש. ועיין בגמרא פ"ז דפסחים דף עה. ויש לדקדק דברפ"ט תנן איזהו שחין לקה בעץ כו'. איזהו מכוה נכוה בגחלת כו'. ונ"ל דהתם לא קתני אלא דאתיא מדרשא. וראיתי לרבינו בגור אריה שכתב דה"ק התם. דאע"ג דלקה בעץ כו'. ובא ע"י חימום אינו מכוה. אבל הוא שחין וכ"ש שחין עצמו. ע"כ. ואין דבריו עולים כן בסיפא גבי מכוה והרמב"ם פי' במתני' דהכא שחין היא הכאה. בכל מה שיוכה באבן ועץ וברזל. וזולת זה. ומכוה הכאה באש או [בדבר] שנתחמם באש כמו אבן וברזל חם ודומוהן. וקדח הנגע ההווה מליחה נשרפת כלהבת בגוף כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ויקרצוהו. והוא נגזר מאמרו כי אש *)קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב) ר"ל ההתלהבות. ע"כ. וברפ"ט אעתיק לשונו שבחבורו מהט"צ [רפ"ה]. [*וז"ש הר"ב לשון כקדוח אש המסים. פסוק בישעיה סי' ס"ד [א']]:

5המורדין . פי' הר"ב שלא נתרפאו יפה וכו'. דבשחין כתיב ונרפא כו' דתניא בת"כ. שחין יכול מורד ת"ל ונרפא. יכול עד שנעשה צלקת. ת"ל שחין [דהל"ל ובשר אשר נרפא משחין. קרבן אהרן] הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטן צרבת השחין היא עד שיקרו' כקליפת השום. צלקת. הוא קרום חזק שנתרפא לגמרי. מכוה מורדת נמי כדתניא בת"כ מכות אש יכול מורדת ת"ל והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת. ת"ל מכות אש הא כיצד חיתה ולא חיתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום. הר"ש:

6ואין מצטרפין בנגעים . לשון הר"ב אם היה חצי גריס נגע כו'. ול' הר"ש דאפי' רוב כגריס בעור הבשר. ומיעוטא בהו אין מצטרפים:

7ואינם מיטמאין משום מחיה . פי' הר"ב דאם פרח בכולו כו' דכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו אין זו מבוצרת לתוך השאת כדמוכח בתוספתא כ"כ הר"ש ולדבריו מכיון דתני בתר הכי ואין מעכבין את ההופך כולו לבן תקשה דא"כ מאי האי דאין מטמאין משום מחיה. הא אדרבא טהורי מטהרינן משום פרח בכולו וכי תימא דפרח מן הטהור טמא אכתי תקשה דלמנ"מ קתני דאין מיטמאין משום מחיה. הא אכתי טמא הוא כיון שפרח מן הטהור. והרמב"ם מפ' כאי נמי שכתב הר"ב:

8חזר הראש והזקן ונקרחו . פי' הר"ב ונעשה כעור בשר. כדתנן בספ"י והיינו נמי דמפרש הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראו' ומן התימה על הר"ש דמפרש ונקרחו שניתק השער ומיטמאין בנגעי' בנגעי נתק והדר מפרש דמטמא בד' מראות והא ודאי דליתא. כמ"ש ברפ"י ובסופו:

9הרי אלו מיטמאין בנגעים . כתב הר"ב וה"ה דה"מ למתני נתפשטו הקמטים כו'. כדתנן בר"פ דלקמן בקמט ונגלה הר"ש:

10ואינן מיטמאין משום מחיה . פי' הר"ב דנתקין מיטמאים בשער צהוב כו'. וכ"פ הר"ש אבל הרמב"ם כתב. כשיהיה שחין או מכוה בתוך הבהרת ואע"פ שהוא נעשה צרבת. הנה לא נחשוב אותו מחיה. ע"כ. והשתא הוה דומיא דאינו מיטמא משום מחיה דברישא. לפי' הרמב"ם דהתם:

11והדלדולים שבראש ובזקן . פי' הר"ב דלית בהו שער. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם והדלדולין שבראש ושבזקן כאשר יתלו מהן יבלת ומורס' רכה ומראה [דמות] הבשר בלתי שער עלי' בלתי ספק שדיניהן כדין עור הבשר. ע"כ. ומלתא דפשיטא הוא. וק"ק דלמאי איצטריך למתנייה. ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל. נ"ל לפרש. הדלדולים היינו יש בני אדם בעלי רוב שער שאפי' הפנים והצואר יש בהן שער שלא כדרך רוב בני אדם ולשון הדלדולים הוי מל' זכר של רחלים שהי' שערו מדולדל [בבכורות] בפ' כל פסולי המוקדשים [מ"ג ד' ל"ה] פירש שערו מרובה ומדובלל. וגרסי' בתוספתא פ"ב איזהו הראש ואיזהו הזקן. מן הפרק של לחי ולמעלה זהו הראש מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. מותח את החוט מאוזן לאוזן. כל שמן החוט ולמעלה זהו ראש וכל שמן החוט ולמטה זהו הזקן. מאחריו מפיקה של פרקה ולמעלה זהו ראש. מפיקה של פרקה ולמטה. אע"ג שהוא מגדל שער. הרי הוא כעור הבשר לכל דבר והיינו דקתני במתני' הדלדולין שבראש ושבזקן אע"פ שמגדלין שער במקצת בני אדם. הרי הן כעור הבשר דבתר רובא אזלינן. עכ"ל:

12נדונים כעור בשר . ל' הר"ב ומעכבים את הפריחה והנגע פושה לתוכן ומצטרפים לכגריס. וכן ל' הר"ש ול' הרמב"ם *) שתטמא בנגעי עור בשר ומעכב את ההופך כולו לבן. ע"כ. וחדא או תרי מגו אחריני נקטי דה"ה לשיטמאו בד' מראות ובמחיה ושער לבן: ורפי"ב בס"ד [ד"ה חוץ]: