תוספות יום טוב על משנה נדה י:א

1*[שלא הגיע זמנה לראות . שזמנה הוא כשהיא נערה והביאה ב' שערות. הר"ן]:

2ארבע לילות . ב"ה לא בעו רצופין כדלקמן. וכן נראה דד' לילות לב"ש אפילו מפוזרות כמו לב"ה. תוס':

3עד מוצאי שבת ד' לילות . פי' הר"ב שהרי היא נשאת ברביעי כו'. ובגמ' אתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות רב אמר לא הפסידה לילות עד מוצאי שבת תנן. ולוי אמר הפסידה לילות מאי ד' לילות דקתני ד' עונות. ולרב למה ליה למתנא ד' לילות. אורח ארעא קמ"ל. דדרכה דביאה בלילות. ולוי לתני ד' לילות. עד מ"ש למה לי. הא קמ"ל דשרי למבעל לכתחלה בשבת. ולענין דינא הלכה כדברי שניהם. וא"ת ולרב מנלן למידק מדקתני עד מוצאי שבת דלא הפסידה לילות. ודילמא למימרא דבעינן רצופים וה"נ מאי מקשה וללוי עד מ"ש למה לי דהא איכא למימר להצריך שיהיו רצופים לא קשיא משום דבתר הכי תניא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חדש:

4נותנין לה בעילת מצוה . פי' נותנים לה אותה הביאה שבועל כדרכו וגומר ביאתו וא"צ לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופרסה נדה תחתיו (כדתנן במשנה ד' פ"ב דשבועות) אלא פורש אפילו בקושי אע"פ שיציאתו הנאה לו כביאתו דביאה זו נתנו לו שיבעול ולא חששו להנאת יציאתו (כו'). ולא כפי' הראב"ד דעומד עד שימות האבר דא"כ מאי נותנין לו דקאמר. על כרחך צריך לבעול בעילת מצוה. הרא"ש. ונ"מ לדידן כדלקמן: *

5[בעילת מצוה . פי' הר"ב בעילה הראשונה קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב (ישעיהו נ״ד:ה׳) כי בועליך עושיך. ואמר (סנהדרין כ"ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה. ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה. תוס' פ"ק דכתובות דף ד' ד"ה בעילה]:

6כל הלילה כולה . כתב הר"ב וכל הדברים הללו בדורות הראשונים בלבד אבל אחר שפשטה החומרא כו' כל הנושא בתולה אפי' קטנה כו' לאחר שבעל בעילת מצוה אין מותר לו לבא עליה עד שתספור ז' נקיים. ולכאורה להכי לא תלינן במכה כמו בפ"ח משנה ב' לענין כתם דהכא שאני כיון דודאי מגופה בא. אבל א"א לומר כן דבהדיא תניא בגמרא דף ס"ו דראתה מחמת תשמיש ג"פ לא תשמש וכו' ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה. אלא טעמא כמ"ש הרא"ש וז"ל נ"ל דטעם לחומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפי' באשה הגדולה למה נחוש הא אמרינן לקמן (ד' ס"ו) דאפי' אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ולא חיישי' שמא יצא דם ממקור עם דם מכתה ואין לך מכה גדולה מזו. שבעלה ויצא ממנה דם בתולים. אלא טעם חומרא זו משום דבעילת מצוה לכל מסורה. ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תנוקת שלא הגיע זמנה לראות. ובין הגיע זמנה. בין בוגרת. ובין ראתה ובין שלא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תוקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולם וליתן להם דין חומרא שבחומרות. דהיינו בוגרת שראתה שנותנין לה בעילת מצוה [כרבותינו שנמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש כדאיתא בגמרא] ואע"ג דהחמירו לעשותה כנדה אחר בעילה זו. נותנין לו לכל ביאה זו שיבעול ויגמור. וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה. הלכך אפי' בעל ולא מצאה דם. כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים. חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד. או שמא חיפהו ש"ז. דבהטיה נמי לא תלינן. דמלתא דלא שכיחא הוא וכו'. ואפילו בוגרת נמי. אע"פ שאין לה טענת בתולים * [לגי' הרי"ף פ"ת דכתובות. ולגי' רש"י אצ"ל כלל. שהרי יש לה טענת דמים] מ"מ כיון דיש בוגרת שיש לה דם בתולים לא פלוג. וצריך לפרוש אפילו לא מצאה דם. ע"כ: