תוספות יום טוב על משנה פסחים א:ג

1רבי יהודה אומר וכו' ובשעת הביעור . כתב הר"ב דטעמיה דלאחר הביעור לא יבדוק דלמא אתי למיכל מיניה וגבי שמן במשנה ד' פ"ב דשבת לא גזר דלמא יסתפק מנר הדולק דמשום חומרא דשבת מבדיל בדיל. גמרא:

2בתוך המועד . פירש הר"ב בשעה ששית שהוא מועד הביעור [עי' במשנה דלקמן] לאחר המועד עד שתחשך כך פירש רש"י וכתב הר"ן ואיכא למידק ומשתחשך ואילך למה לא יבדוק. ואפשר דהיינו טעמא משום דאפי' רבנן מודו דכל היכא דענוש כרת אפי' מחזר עליו לשורפו חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה. ולא סמכינן אהאי טעמא אלא עד שתחשך דליכא כרת עכ"ל. והא דלא רצה רש"י לפרש כאית דמפרשי כתבו התוספות דלטעמיה אזיל שהוא מפרש כפירוש קמא במתניתין א' שכתב הר"ב דטעמא דבדיקה שלא יעבור על בל יראה ולאחר פסח ליכא בל יראה. והר"ן כתב דאפי' הכי ניחא לאית דמפרשי דסברי דכי היכי דקנסוהו רבנן משום דעבר על בל יראה לאסרו בהנאה עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. להצריכו אף בדיקה ע"כ. אבל הכריח פירוש דאית מפרשי מכח קושיית התוספות דלר' יהודה קרי שעת הביעור. ולמה שינה לשונו למקרי ליה מועד. ואני אומר דרש"י מפרש מועד שעת הביעור משום דהכי איתא בפ' הגוזל עצים (בבא קמא ד' צ"ח ע"ב) אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו. לאחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן וכו'. והתם מועד היינו משעה ששית שמועדו לבערו. ולהכי לא קאמר התם לאחר המועד אלא לאחר הפסח. משום דלאחר המועד היינו אחר הביעור עד שתחשך. ואילו התם כל עוד ימי הפסח מצווים עליו לשרפו ולבערו. הלכך הכא דתנן מועד ולאחר המועד ודאי פירושו כמועד דהתם דהיינו שעת הביעור. ולענין קושיית התוס' יש לומר משום דחייב אדם לומר בלשון רבו כדתנן פ"ק דעדיות ור' קבל הלשון מר' יהודה ששנה לתלמידיו בלשון ביעור וקבל מהחכמים ששנאו בל' מועד וקבען במשנתו כלשון איש ואיש:

3ומה שמשייר . בלילה לצרכו שיאכל בלילה גם בבקר. הר"ן:

4כדי שלא יהא צריך בדיקה . דהא דתנן לעיל דאין חוששין היינו מספק. אבל הכא איכא למיחש שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה. גמרא ד"ט ע"ב: