תוספות יום טוב על משנה סנהדרין יא:א

1המכה אביו ואמו . דכתיב (שמות כ״א:ט״ו) ומכה אביו ואמו מות יומת. וכל מיתה האמורה בתורה סתם. אינה אלא חנק [כמ"ש בריש פרק ז']. גמרא. וכן בכולם כתיב מיתה סתם:

2וזקן ממרא . איכא למידק בסדורא דנקטה מתניתין. דמכה אביו. וגונב. ניחא דכתיבי בהדדי בפרשה משפטים. אבל הבא על אשת איש דכתיב בקדושים. וזוממים וכו' ובכלל א"א הן. ה"ל למנקט קודם זקן ממרא ואינך דכתיבי בפרשה שופטים. והרמב"ם בס"פ ט"ו מהלכות סנהדרין הקדים א"א לכולם. נראה טעמו שכן בנסקלין נמי הקדימו העריות לכולן. ונראה לי לפי שראה התנא להתחיל המסכתא שאחרי זאת בדין עדים זוממין מאחר שזכרם בזה הפרק. וכדאיתא בגמרא דהתם. תנא התם קאי כל הזוממים וכו'. לפיכך ראה כי טוב שיזכיר א"א וזוממין וכו' באחרונה. כדי שכאשר יבארם יהיו בסיום הפרק. ויסמוך אליו תחלת מסכת מכות המתחלת בדין עדים זוממין. ומכאן ג"כ ראיה להקדים פרק חלק להנחנקין:

3ממרא . כמו ממרים הייתם (דברים ט׳:ז׳). רש"י:

4[*וזוממי בת כהן וכו' . כתב הר"ב כשהיא נשואה וכו' עיין מ"ש בפ"ט משנה ג']:

5עד שיעשה בהן חבורה . אימא עד דקטל לי' מקטל. ס"ד קטל חד בסייף [כדתנן ברפ"ט] ואביו בחנק. ולמ"ד חנק חמור מהרג. מאי איכא למימר. אלא מדכתיב (שמות כ״א:י״ב) מכה איש ומת מות יומת. וכתיב (במדבר ל״ה:כ״א) או באיבה הכהו בידו וימות ש"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא ואימא אף ע"ג דלא עביד ביה חבורה. כתיב במכה בהמה נפש [ונפש משמע דם דהוה חבורה. [רש"י] ואם אינו ענין לנפש בהמה (דה"נ) [דהא א"נ] הכחישה באבנים [דלא עשה בה חבורה] חייב. תנהו ענין לנפש אדם [דהיינו אביו. דאע"ג דלא בעיני מיתה. חבורה מיהא בעינן]. גמרא. ותמיהא לי דלא כתיב נפש גבי מכה בהמה אלא בהורגה. אבל במזיקה לא כתיב אלא מכה בהמה סתם. כדמוכח קראי דסוף פ' אמור. ובמכילתא פ' משפטים דרשינן הכי. אתה אומר מכה שיש בה חבורה. או אינו אלא מכה שאין בה חבורה. אמרת. ומה אם מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה [דאל"ה אין כאן נזק]. מדת עונשין מעוטא לא יהיה חייב עד שיעשה בהן חבורה. הא מה ת"ל מכה אביו ואמו עד שיעשה בהן חבורה:

6והמכה לאחר מיתה פטור . כתב הר"ב דהא לא מחייב עד שיעשה בהן חבורה וכו' וכפירש"י והרמב"ם. אבל ליכא למימר דמדאצטריך לרבויי גבי מקלל ש"מ דמכה לא. דאין ללמוד ממקלל דשאני מקלל שהוא בסקילה. מ"מ מצינו בגמרא מקשינן הכאה לקללה. ועל היקש ליכא למיפרך. הלכך צריכי לפרושי מה"ט:

7עד שיכניסנו לרשותו . ובגנבת שור ושה במשנה ו' פ"ז דב"ק תנן הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ונסתפקו התוספות אי ה"נ הגביהו כמו שהוציאו דמי או דלמא הכא שאני דהא אשכחן לקמן דמכרו לקרובים פטור דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו כ"ש דברשות בעלים לא מהני כלל:

8שנאמר והתעמר בו ומכרו . ות"ק נמי בעי עימור כדפירש הר"ב וכ"ש מכירה דבה לית פליגתא ולא היה צריך להאריך*) להביא הכתוב כ"ש ומכרו:

9רבי יהודה מחייב . כתב הר"ב דכתיב מאחיו למעוטי עבדים. פירשתיו במשנה ג' פ"ח דב"ק:

10וחכמים פוטרין . כתב הר"ב דסברי מאחיו לאו למעוטי עבדים וכו' ואלא למעוטי מאי ויש לומר דמשום דמ"ם מבני ישראל אתיא למעוטי. הלכך לא סגי דלא לכתוב מ"ם אחרת לגופיה דקרא דגונב נפש מן. ולהכי כתב מאחיו משום המ"ם וה"נ לר"י לא דריש מ"ם דמאחיו מהאי טעמא דאצטריך לגופיה. ומ"מ ס"ל דממילא אמעוטי עבדים לפי שאינם בכלל אחיו. ועוד נ"ל דאצטריך אחיו כדתניא בגמרא ר"ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו לאפוקי מכרו לאביו. או לאחיו. או לאחד מן הקרובים דפטור. ולר' יהודה תרתי במשמע מאחיו. ואין נ"ל לומר דאה"נ דלר"י חייב במכרו לאחיו כיון שהרמב"ם פוסק בפ"ט מהלכות גניבה כר"ש ואי איתא דר"י חולק. הא קי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י: