תוספות יום טוב על משנה תמיד ז:ג

1בזמן שכ"ג רוצה להקטיר . על שם שעולה קיטור ותמרות עשן מן החלבים והאברים קרי להו בלשון הקטרה אבל במ"ב פ"ק דיומא תנן אם רצה להקריב מקריב. ואותה משנה העתיקה הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי המקדש. בכל יום שרוצה להקטיר קטורת מקטיר. ופי' הכ"מ שכן קטרת שמעשרת רשאי להקטיר לכשירצה כ"ש לאינך. ומשנתינו זו דפרקין העתיק שם בזמן שכ"ג רוצה להקריב. ומ"ש הר"ב ונוטל חלק בראש. עיין בפירושו שם ביומא.

2וסמך עליהן . פי' הר"ב משום כבודו של כ"ג כו'. דאילו סמיכה דקרא. לא אשכחן אלא בחיים ולא בשחוטין. כדתנן סוף פ"ט דמנחות:

3הושיט השני לראשון כו' . האי נמי משום יקרא דכ"ג וכעין קריאת כ"ג ביה"כ. כדתנן בפ"ז דיומא:

4נתנו לו יין לנסך כו' . תמיהני דלא תנן להעלאת סולת והקטרת החביתין ועוד דקדמו לניסוך היין. כמ"ש ספ"ד. ויראה לי דאף העלאת האברים בדין לא ה"ל לשנותן דממילא ידעינן לה. וה"נ סולת וחביתין דהא תנן התם השביעי בסלת השמיני בחביתין. והעלאת אברים וניסוך היין לא שנאן אלא מפני דבר שנתחדש בהם בכ"ג. שמושיטין לו וסומך ושמקיף ברגל דרך ימין וכהן אחר מביא לו היין למקום הניסוך שלא בהקפה:

5והסודרין . פירש הר"ב להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר (שופטים ט׳:י״ג) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח. מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. גמרא פ"ב דערכין דף י"א. ואיתא נמי ברפ"ו דברכות ושם כתבו התוס' וז"ל פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח. כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין. אבל ודאי מצינו שירה בלא יין. כגון הלל בשחיטת פסחים. כדתנן התם פ"ה מ"ז:

6ושתי חצוצרות של כסף בידם . כך העתיקו התוס' בזבחים פ"ז דף ס"ח [ד"ה כשהוא חי]. וכן צריך לומר שכך היה גירסת הר"ב כמו שאוכיח בס"ד בסוף מסכת קנים:

7תקעו והריעו ותקעו . לפי שאפשר לאדם שלא יראה הנפת הסודרים כשיפנה לבו לדבר אחר. וא"נ כשהיו בתוך הלשכות או בהר הבית. לא בעזרה אבל קול התקיעות. א"א שלא ישמעם. ולפיכך תקעו כדי שיפנו לראות בהנפת הסודרים. כך נ"ל ועיין בסמוך:

8הקיש בן ארזא בצלצל . כלי זמר אחרים היו ג"כ שם כדתנן בפרק ב' דערכין. וז"ל הרמב"ם פ"ו מה"ת ובשעת הניסוך אומרים הלוים בשיר ומכין המשוררים במיני נגון שבמקדש. ע"כ. אלא שזה היה כלי זמר מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא המתחיל וממונה מיוחד היה לו כדתנן ברפ"ה דשקלים. ופי' צלצל [*כאשר כתב הר"ב כאן. כן כתבו ברפ"ה דשקלים. ועמ"ש] הר"ב שם בערכין מ"ה:

9הגיע לפרק תקעו . פי' הר"ב לסוף פרשה. ובמ"ה פרק בתרא דסוכה כתב הר"ב. אהא דתנן התם ט' תקיעות לתמיד של שחר שבשיר היו ג' פרקים שמפסיקים בו. ועל כל פרק היו הכהנים תוקעים ג' תקיעות תר"ת. ומשמע התם דלא הוו תקיעות יתרות אלא הני ט' דשחר וכן ט' לתמיד דבין הערבים ועוד ג' לפתיחת שערים וכן תנן נמי בפ"ב דערכין. והשתא הא אשכחן עוד ג' שתקעו על שלחן החלבים. והרמב"ם בפ"ו מה"ת העתיק והקיש בן ארזא בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות ודברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו וכו' וא"כ הוו טפי טובא ומיהו בזה י"ל דתני והדר מפרש ותקעו אלו בחצוצרות ואימתי כשהגיעו לפרק וכו' ולהתוספות שכתבתי שם בסוכה דמפרשים דתקיעות דפרק בתחלת הפרק היו. י"ל דתקעו והריעו ותקעו שעל שלחן החלבים. לתקיעות דתחלת הפרק נחשבו. אבל הר"ב שמפרש לפרק לסוף פרשה. קשיא. ויראה לי דמתני' דסוכה וערכין דתנן בהן אין פוחתין מכ"א תקיעות לא בעי למחשב להני שלשה. לפי שאפשר היה בלא הם. שהרי הנפת הסודרין היתה משמשת להודיע ללוים שידברו בשיר. אלא מפני שאפשר שלא ישיתו לב לראות. או שלא יהיו בעזרה. לכך תקעו ג"כ שאע"פ שאינו משים לב לשמוע על כרחו הוא שישמע. ומפני כן ישים לבו לראות אימתי יניף בסודרים כמו שכתבתי לעיל. והואיל ועיקר התקנה הנפת הסודרין היא. סברה ההיא מתני' דלאו בכל יומא הוו הנהו תקיעות שעל שלחן החלבים דזריזין היו הלוים שבמקדש לבא לעזרה והיו נותנין לב לראות על הנפת הסודרים ולא היה כן אלא בשעת חירום וכיוצא בזה כשהיו טרודים שהיו צריכים זירוז רב. א"נ סברה דלא היו כלל ותנאי נינהו.

10והשתחוו העם . כל העם שבעזרה. הרמב"ם פ"ו מה"ת.