תוספות יום טוב על משנה יבמות י:א

1האשה שהלך בעלה למדינת הים . איידי דאיירי לעיל ביש מותרות בפסול תרומה ומעשר קתני נמי הא פירקא בתריה דאיירי נמי בהכי דקתני היתה בת לוי כו'. תוספות:

2ואמרו לה . פי' הר"ב שא"ל ע"א וכתב נמוקי יוסף אף ע"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים הא איתא בריש פרק ג' דכריתות דאורחיה דתנא הוא למתני אמרו לו אפילו משום חד ע"כ ועיין מ"ב פט"ז ואפשר לתת טעם לאשמעינן דאפילו היתה האמירה ע"י רבים כגון עד מפי עד אפילו הכי תנשא כדתנן בסוף מכילתין ואורחיה דתנא לאשמעינן בקיצור לדבר המפורש כבר כמ"ש לעיל פ"ו מ"ד ועיין לקמן פרק י"ב מ"ה ובפ"ז דגיטין מ"ד:

3וניסת . פי' נכנסה לחופה כמ"ש במ"ג:

4תצא מזה ומזה . וכ הר"ב ואע"ג דהימנוהו רבנן לעד אחד כו' ואין זה עוקר דבר מן התורה ולא מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה דהא מפרש הר"ב לקמן אחיו של ראשון חולץ מן התורה כו' ואי הכי איפכא הוה [וכן בצריכה גט משני דמשום הרואים בלבד ואי הכי מדאורייתא בעיא גט] אלא טעמא דמלתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכרים דברי אמת שיהא חשוב כעדות. והא דקאמר משום עגונה. הכי קאמר חכמים שהם מחמירין בכל מקום הקלו בזה וחשבו פירסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה והיינו דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד וכו' אלמא דאורייתא היא כך כתב נמוקי יוסף בשם הרא"ה ושתלמידו הריטב"א שבחהו בזה ע"כ. ואומר אני שודאי הוא ראוי להשתבח שהרי היא כעין נבואה כדאיתא בפ"ק דב"ב [יב.] דמתאמרה מפי הרמב"ם ז"ל כוותיה כמ"ש בסוף הלכות גרושין אבל התוספות כתבו דתקנת חכמים היא ולא הוה עוקר דבר מן התורה כיון שיש בדבר קצת טעם וסמך וכ"כ בפ"ו דנזיר דף מ"ג ע"ב בד"ה והאי מת מצוה כו' ועיין מ"ש בסוף מסכת נדרים:

5תצא מזה מזה . כתב הר"ב ובגמרא מוכח דניסת ע"פ ב' עדים נמי כו' ולא דמי להוחלפו דספ"ג דהתם מאי הוה לה למעבד דסברה זו היא בעלה אבל הכא לא הוה לה להנשא לאחר דדילמא סהדי שקרי נינהו:

6ואין לה כתובה . כתב נמוקי יוסף כתובה מנה ומאתים ותוספת ונדוניא דהא עוברת על דת היא ובעוברת על דת וחברותיה אמרינן בכתובות שאין לה תוספת וזו ודאי אף נדוניא אין לה דהא כתובת בנין דכרין שהיא הנדוניא אין ליורשיה ואי איהי שקלה כל שכן זרעה וזו ראיה שאין עליה תשובה הריטב"א ע"כ. אבל הרמב"ם בפירושו לא כתב אלא דאף תוספת אין לה וכך כתב המגיד פרק י' מהלכות גירושין וטעמא דנדוניא בכלל הבלאות:

7ולא פירות . משני מה שאכל קודם שבא ראשון ירושלמי. נ"י:

8ולא מזונות . ואפילו מה שלוותה ואכלה תחתיו. רש"י:

9ולא בלאות . עיין סוף פרק י"א דכתובות:

10אם נטלה מזה ומזה תחזיר . גמרא פשיטא מהו דתימא כיון דתפסה לא מפקינן מינה קמ"ל ואפילו תפסה שלא בעדים דלא מהני לה שום מיגו [* ופי' בירושלמי דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפסה קודם לכן לא תחזיר ואפילו תפסה בעדים. ומסיים בירושלמי כמו דלא מפקא מיניה כך לא מפקא מינה ע"כ כלומר השוו המדות דלפי הסברא היתה מחוייבת להחזיר כשתפסה קודם שבא ראשון דלא ידעה שאסירה לו]:

11והולד ממזר מזה ומזה . פי' הר"ב אם החזירה הראשון וילדה ופי' הרמב"ם קודם שגירש השני ויהיב המגיד טעמא בפרק י' מה"ג דאחר שגרשה השני דאפילו היה כמחזיר גרושתו אחר שנשאת. הא קי"ל שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסו בו חכמים ומ"ש הר"ב מדבריהם לומר שאסור בממזרת:

12ולא זה וזה מטמאין לה . דכתיב (ויקרא כ״א:ד׳) לא יטמא בעל בעמיו להחלו ללמד שאינו מטמא על אשתו פסולה. גמרא. וזו פסולה לו דאשת כהן אפילו שנאנסה אסורה לבעלה: [מטמאין. המ"ם בחיר"ק והטי"ת דגושה ותי"ו התפעל מובלע בדגשות הטי"ת]:

13ולא זה וזה זכאין כו' . פי' הר"ב דטעמא מאי כו' ופירש המגיד דהיינו הראשון אבל השני מדינא לית ליה:

14נפסלה מן הכהונה . פי' הר"ב משום זונה דאע"פ שהיא אשת ישראל ומותרת לבעלה כשנאנסה. פסולה מיהת לכהונה כמ"ש סוף פ"ג:

15מן המעשר . כתב הר"ב קנסא היא וכו' ונסתפקו התוספות [צא. ד"ה אמר] אי מתניתין ר"מ היא כדלעיל אבל לרבנן לא גרעה מזרה אחרת. א"נ אפילו כרבנן וקנסוה שלא ליתן לה מעשר אף על פי שמותרת לאכלו [* ולהרמב"ם בריש הלכות מעשר מפשט פשיטא ליה דקנסוה]:

16ומן התרומה . פירש הר"ב אפילו תרומה דרבנן. דאילו בתרומה דאורייתא לא איצטריך למתני דכיון דקנסוה אמעשר כ"ש אתרומה:

17ואין יורשים כו' את כתובתה . פי' הר"ב כתובת בנין דכרין. מפורש במשנה י' פ"ד דכתובות. וצריכא לאשמעינן דאפילו לזרעה קנסו רבנן. גמרא:

18רבי יוסי אומר כתובתה על נכסי כו' ר' אלעזר אומר וכו' . בגמרא פליגי איכא מ"ד דבתראי מודו לקמאי. ר"ש מודה לר"א דאי לא קניס בביאה דעיקר איסורא כל שכן בממונא. ור"א לא מודה לר"ש באיסורא. ותרווייהו מודו לר"י דביתבה תותיה לא קנסו כ"ש בכתובה דלמשקל ומפיק. ורבי יוסי לא מודה להו ביתבה תותיה. ור' יוחנן אמר קמאי מודו לבתראי. ר' יוסי מודה לר"א כתובה דמדידיה לדידה לא קניס כ"ש במדידה לדידיה. ור"א לא מודה לר"י במדידיה לדידה. ותרווייהו מודו לר"ש דבמחיים לא קנסו כ"ש לאחר מיתה ור"ש לא מודה במחיים:

19רבי שמעון אומר ביאתה וכו' . כתב הר"ב ארישא פליג דקתני לא מיבמין. וכן לשון רש"י. ונ"ל שרוצה לומר דפליג וסבר דאפילו לכתחלה מיבם והא דתנן פוטרת צרתה משום דאשכחן בפי"ג דיש נשים שאין פוטרות צרותיהן קמ"ל דזו פוטרת: