תוספות יום טוב על משנה זבים ה:ה

1הטמא על מקצת המשכב . פי' הר"ב רובו של טמא כו' דלא חיישינן על מיעוט משכב ולשון ספרא או על הכלי אשר הוא יושב עליו או על מקצתו. הרמב"ם:

2והטהור על מקצת המשכב . פי' הר"ב רובו של טהור כו' אמר יתעלה באדם אשר ישב על משכב הזב. ואם על המשכב הוא. ובא הפי' הוא עד שינשא רובו עליו. הרמב"ם. ומ"ש על משכב הזב. לא דק. דבנדה כתיב:

3*[נמצאת טומאה נכנסת כו' . כה"ג תנינן נמצא כו' במשנה ד' פ"ק דחולין. ושם כתבתי למאי צריכא משמא דסוגי' דהתם. ולא ידענא למאי צריכא הכא]:

4והנייר בינתיים . עיין מה שכתבתי לקמן משנה ז':

5בין מלמעלן בין מלמטן טהור . לשון הר"ב דאין מטמא אחרים ולא מקבל טומאה בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים וכן הם דברי הר"ש ולשטתיה אזיל שכן פי' גם כן להא דתנן בריש מתני' ב' וכל שהזב נישא עליו טהור וכמ"ש שם בשמו. אבל הר"ב דלא אשתמיט התם לפרושי הכי ודאי דבחנם נקטיה ולא ה"ל לפרש אלא כמשמעה דבמשא קיימין. וכן פי' הרמב"ם. וז"ל והודיענו כי אפילו אוכלים של תרומה לא יטמא בהיותן ע"ג משכב. ואפילו היה החוצץ ביניהם דק ביותר על העיקר הקדם. והוא אמרו כל הנושא ונישא ע"ג משכב טהור חוץ מן האדם ע"כ. ואלא מיהת בחבורו פ"ט מהלכות משכב [הלכה ג'] לאחר שכתב להא דכל הנושא ונישא ע"ג משכב. ואפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר דהיינו בבא דהכא סיים וכתב וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלים והמשקים הרי אלו טהורין. אבל לא נתכוין בפי' המשנה אלא דדינא בעלמא כתב. ולא מן המשנה הוא. וכן הכ"מ ביאר דמעצמו נלמד ופשוט הוא. דכיון דאינו מטמא במשא אינו מטמא בהיסט ע"כ ולכך ודאי דהר"ב לא דק לפרש על המשנה טעמא דמסיט ולא ה"ל ללמוד מן הר"ש דהר"ש שאני שכן הוא מפ' ג"כ במשנה ב' דמיירי בהיסט וכדכתבתי. ובעיקר הדין. דבעינן דבר שיש בו רוח חיים בין למטמא בין לקבל טומאה ה"מ כשהמסיט [הוא] אותו שהוא למטה. בין שהוא טמא ואתי לטמא לשלמעלה. ובין שהוא טהור ואתי לקבל טומאה מאותו שלמעלה צריך שיהא בו רוח חיים וא"כ כי קתני במתני' ג' גבי משכב חוץ מן האדם. אי מיירי נמי בהיסט כשיטת הר"ש צ"ל דלא קאי *אנושא אלא אנישא. מ"מ קשיא מהא דמתני' ה' ו' פ' דלעיל דבין כרע הוא בין כרעו הן טמאין וכן בנבלה ומת דפרקין ואין נראה לומר שסברתם לחלק בין היסט להיסט. ודהיסט דהכא שמניד ומזיז בעלמא בלא הכרעה. ואינך כולהו בהכרעה דוקא דהוה כמשא ממש. שאין לשונם נראה כן לעיל גבי נבלה ומת. גם כתבתי במשנה ב' פרק קמא דכלים בשם הרמב"ם דהיסט דהכרעה היא משא ודאי וההיסט דבעינן לרבויי היינו הנדה בעלמא. ולפיכך נראה בעיני דתוספתא שממנה העתיק הר"ש לומר דאין מטמא ומתטמא בהיסט. אלא דבר שיש בו רוח חיים. דההיא רבי אליעזר היא דפליג במתני' ז' דקאמר אף הנושא. דפירש הר"ב והוא שנושא. וקאמר דמסיט שאינו נושא אין בהם. אבל הר"ש לא פירשה כן. משום שהוא ג"כ אינו מפרש לדרבי אליעזר דלקמן כמו שפי' הר"ב. אלא דאף הנושא ממש קאמר. וכל שכן מסיט. ועוד מוכח דאותה תוספתא דלא כהלכתא. דקתני כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים ופוסלים א'. ובהדיא מפרש הר"ב במשנה י' דכלים הנוגעים בזב אינן מטמאין אלא אחד. ומזה קשה על הר"ש כמו כן. דהתוספתא דלא כהלכתא. וכבר הארכתי בזה למדי כפי כוונת החבור. אבל יצא מזה שעדיין צריכין אנו למודעי בעיקר הדין דמצריך הר"ב שיהא בו רוח חיים למסיט. דהא לא אשכחן הכי במתני' ה' ו' דפרק דלעיל. וכן בנבלה ומת דפרקין. ומהתוספתא אין להכריע. לפי שאפשר לומר דרבי אליעזר היא דלקמן מתניתין ז' לפי פירוש הר"ב בדרבי אליעזר. ולפיכך דברי הר"ב מלבד דללא צורך כתב בכאן האי טעמא דמסיט כו'. אלא גם הדין בעצמו דלא כהלכתא וצ"ע: