תוספתא כפשוטה על בבא בתרא י:י
תוספתא כפשוטה על בבא בתרא · Tosefta Kifshutah on Bava Batra 10:10
Open in the reader →133-34. השולח סבלונות לבית חמיו, ואכל שם שבועי בנים, או דברים אחרים וכו'. במשנתנו פ"ט מ"ה: השולח סבלונות לבית חמיו, שלח שם מאה מנה, ואכל שם סעודת חתן, אפילו בדינר, אינן נגבין. לא אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין. ומלמדת התוספתא ש"סעודת חתן" היא בדווקא, אבל אם אכל שם סעודת שבוע הבן, או שבוע הבת, או פדיון הבן, אין דינן כסעודת חתן, ולא הפסיד את הסבלונות, כמו שפירש בח"ד. ועיין גם באו"ש פ"ו מה' זכיה ומתנה הכ"א. ובמנ"ב כתב: "שבועי בנים הוא בנות שבע, תאנים טובות". וכנראה שאיזה תלמיד שוטה הכניס זה לתוך פירושו של בעל מנ"ב, וחס ליה להגאון בעל מנ"ב ז"ל לומר דברי ליצנות.
234-36. השולח סבלונות לבית חמיו, דברים שדרכן לישתמש להן בבית חמיה אין צריכה להחזיר בידה, ושאין דרכן לישתמש בהן בבית חמיה, צריכה להחזיר בידה. קרוב לוודאי שצ"ל: בבית חמי' וכו', בבית חמי' וכו', כלומר, בבית חמיו, במקום ששלחו לשם (שמעתי). והמלה "בידה" היא משמשת כאן להדגשה שאם אין דרכה להשתמש בכלים מחזירתן בידה, ומביאה אותן לבית בעלה כשנישאת, ואינה יכולה לעזוב אותן בבית אביה. ובמשנתנו הנ"ל: שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה, הרי אלו נגבים, סבלונות מועטין שמשתמש בהן בבית אביה, אינן נגבין. ופירש הרשב"ם 33 קמ"ו א' (במשנתנו), קמ"ו ב', ד"ה סבלונות הדרי. שאין הבדל בין מרובין למועטין, אלא שבמרובים דרכו לפרש שיחזרו לבית בעלה, ובמועטין שתשתמש בהן בבית אביה. וכבר תפסו עליו מן התוספתא כאן, עיין בתורת חיים שציין לו במצפ"ש. ומן התוספתא משמע שאם דרכה להשתמש בכלים בבית אביה (בבית חמיו) אינה צריכה להחזיר, אפילו אם עדיין הכלים קיימין, ולא בלו. ועיין בבבלי קמ"ו א', בשו"ע אה"ע סי' נ' סעיף ג' ובנו"כ שם.
336-37. מיתה, דברים שדרכן לישתמש וכו'. כלומר, אם מתה לפני שנישאה, חייב האב להחזיר את הדברים שאין דרכה לישתמש בהן בבית אביה. ועיין בבלי קמ"ו ב'.