תוספתא כפשוטה על בבא בתרא יא:טו

164-65. המלוה את חבירו על ידי שני ערבין לא יפרע מאחד מהן וכו'. בכי"ו חסרה המלה "מאחד" בטעות ברורה, וישנה בד, בכי"ע ובראשונים שנביא להלן. וברייתא זו הובאה באו"ז סוף ב"ב, ל"ו ע"ד, ובשו"ת מהר"מ ב"ב ד' פראג סוף סי' תשי"א בלי שום פירושים. אבל רוב הראשונים שנביא להלן דנו בה בקשר עם פסק הר"מ מה מלוה ולוה ה"י: שנים שערבו לאחד, כשיבוא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאי זה מהן שירצה, ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע השני בשאר החוב. ולעיל שם בה"ט פסק: שנים שלוו בשטר אחד וכו', הרי הן ערבאין זה לזה. והנה פשוטה של התוספתא היא נגד דברי הר"מ, וכבר השיג עליו הרמב"ן בחי' לב"מ ל"ד ב', שו"ת שלו סי' מ' (ספרן של ראשונים, הוצ' ר"ש אסף, עמ' 84), ס' התרומות שער מ"ד ח"א סי' ג' (והסכים לפסק הר"מ בה"ט, עיין מש"ש). וכ"ה ברשב"א ב"מ שם, וכאן ק"ז א'. וכ"ה בריטב"א ב"מ שם. 65 בחי' הריטב"א כאן ק"ז א' מביא ראיה לשיטת הר"מ מן הבבלי שם, וכותב: וכן הוא בתוס' כדברי רבינא, וצ"ל: וכן הוא בתוספות בדברי רבותינו (בנ"י כאן פ"ז סי' תתכ"ז בד"ק: בתוספת', ובד"ו: בתוספת). וכוונתו לדברי הרשב"א שם שהביא ראייה מן התלמוד שם. וכ"ה בפירוש הרב המגיד פכ"ה מה' מלוה ולוה ה"י, וחי' הר"ן, עמ' 367. ועיין גם בחי' הר"ן ב"מ ל"ד ב', כאן ק"ז א', עמ' 367, שבועות ל"ז א', סד"ה וכיחש, פירושו להרי"ף שם ספ"ה, הרב המגיד פכ"ה מה' מלוה ולוה ה"י, נ"י ב"מ פ"ג סי' שי"ח, שבועות ל"ז א' (ד' ליוורנו קכ"ו ע"ג), שו"ת הרשב"ש סי' ל"ט, שו"ת הרדב"ז ח"א (ד"ו) סי' תקנ"ו. ועיין בתוספתא ב"מ ספ"א שורה 62, ומש"ש.

266-67. שטר היוצא מידי ערב הרי זה אינו גובה, ואם כתב בעל חוב כבר התקבלתי הימנו הרי זה גובה. בד: ואם כתב בו בעל חוב וכו'. ובכי"ע: ואם כתב בעל חוב התקבלתי ממך גובה. ובבבלי קע"ד ב': ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה. ואם כתוב בו התקבלתי ממך גובה. ויוצא מן הבבלי שם שהכוונה שהערב תובע את היתומים 66 עיין במאירי, עמ' 710 ואילך, שבאר את השיטות השונות בעניין היתומים, ועיין בהערות שם. של הלוה לשלם לו, ואומר פרעתי חוב של אביכם, והשטר מוכיח, שהרי החזירו לי המלוה, אינו גובה עד שיגדילו היתומים וידון אתם. ואם כתב בו המלוה בשטר שהחזיר לערב, התקבלתי, גובה, עיי"ש ברשב"ם. וכן פירש הר"ח. אבל בתוספות (קע"ד א', ד"ה ואם) הקשו: "מה יש לו לכתיבת המלוה להועיל לערב לגבות מיתמי, מאחר שהלוה לא כתב כלום". ופירשו שהלוה כתב גם לערב בתוך השטר וכו'. והדברים מבוארים יותר בבעל המאור פ"י סי' תתקנ"ח: כלומר שכתב לו הלוה לערב התקבלתי מידך זה הממון שכתוב בשטר חוב, לפי שאתה הוצאתו עלי ופרעתו בשבילי למלוה, והריני כאילו התקבלתי חוב זה מידך וכו'. וכתבו בתוספות שם: מיהו קשה לר"י מן התוספתא דקתני ואם כתב בו בעל חוב, ולשון בו 67 עיין במהרש"א שפירש שהכוונה לגירסת הבבלי, כלומר, שגם מלשון הבבלי יש קצת ראייה לפירוש הר"ח, והיינו שכן כתב בשטר עצמו, ומה לו ללוה לשטר שנפרע, יכתוב לו כן בשטר מיוחד. ופירוש מהרש"א מוכרח, משום שבתוספתא אין צורך לדייק בלשון שהרי מפרש בה: ואם כתב בעל חוב , ובוודאי שכוונת בעלי התוספות היא שגם מלשון הבבלי משמע כפירוש ר"ח. ואני מעיר על כך, משום שלפי זה אין ראייה שהתוספות גרסו גם בתוספתא "בו" (כגירסת ד), אלא כתבו באשגרה מן הבבלי. משמע כפירוש ר"ח. וכן תפס על הרז"ה במלחמות שם במקומו, והעתיק את לשון התוספתא כגי' כי"ע. ובקיצור גם בחידושיו כאן קע"ד ובשו"ת שלו סי' ל"ה (ספרן של ראשונים הוצ' ר"ש אסף, עמ' 81). וכ"ה בחי' הרשב"א שם קע"ד א'. וכן בתוספות הרא"ש (לפי שטמ"ק קע"ד ב'): ונראה לפרש אם כתב הלוה התקבלתי ממך המעות כדי ליפות כח הערב וכו', מיהו קשה מהא דתניא בתוספתא ואם כתב בעל חוב התקבלתי משמע שהמלוה כתבו, ושמא י"ל שבצווי המלוה כתב הלוה לערב. וכע"ז כתבו בתוספות הנ"ל: ויש לפרש קצת וכו'. ובה"ג ה' הלואה, הוצ' ר"ע הילדסהיימר, עמ' 445: מיתיבי שטר חוב היוצא מיד ערב 68 כ"ה גם בבלי בכי"מ, עיין דק"ס, עמ' 461, הערה ס'. אינו גובה, אם כתב בו בעל חוב 69 בה"ג ד"ו חסרה המלה "בעל חוב". כבר 70 כגירסת ד וכי"ו בתוספתא. התקבלתי ממך גובה. ונראה קרוב בעיני שהעתיק ע"פ התוספתא כאן. 71 עיין מ"ש במבוא לתס"ר, סוף עמ' 8 ואילך.