תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ד:יג

144-45. שנים שנטעו את הכרם, זה מרחיק שתי אמות ונוטע, וזה מרחיק שתי אמות ונוטע. וכ"ה בד ובכי"ע ובראשונים שנביא להלן. ובמשנתנו פ"ב מי"ב: לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. אחד גפנים ואחד כל אילן. ואמרו בבבלי שם כ"ו א': תנא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם. ופירש"י (י"ח א'): כדי עבודת הכרם, שהיו חורשים הכרם במחרישה, וכן בשעת הבציר בוצרין אותן בעגלות, וצריך להם מקום פנוי ארבע אמות, שלא תיכנס עגלת מחרישתו בקרקע חבירו. ולא נתבאר מה דינן כששניהן באין ליטע כאחד. 45 ועיין במגיד משנה פ"י מה' שכנים ה"ח. ובחי' הרשב"א כ"ו א': ומורי הרב ז"ל 46 וכן מביא בחי' הר"ן ספ"ד בשם רבינו יונה. כתב דאפי' באו בבת אחת זה מרחיק ד', וזה מרחיק ד', שהרי כל אחד יכול לזרוע אותן ד' אמות שהוא מניח, והילכך אם לא יניח זה אלא שתי אמות, נמצא מכניס בקרו וכליו על גבי תבואתו. אבל הר"י מיגש פסק שכל אחד מרחיק שתי אמות, והביא ראייה מן התוספתא כאן: 47 לפי שטמ"ק י"ח א', ד"ה תא שמע. דתניא בתוספתא דהאי מסכת' פ' המוכר את הספינה שהוא פ"ד, שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק שתי אמות ונוטע, וזה מרחיק שתי אמות ונוטע. וכן מביא בחי' הרמב"ן כ"ו א', ואח"כ מעתיק את כל דברי הר"י מיגאש להלן שם. אבל הריטב"א כ"ו א', עמ' 84, ובחי' הר"ן ובנ"י ספ"ב, פירשו את התוספתא שאין כאן אלא עצה טובה, שלא יפסידו בין שניהם אלא ב' אמות כל אחד, אבל אם בא כל אחד מהם לכוף את חבירו מרחיק כל אחד מהם ד' אמות. ועיין תוספות כאן ו' ב', ד"ה מהו.

245. נקצץ הכרם, או שיבש, קרקע של בעל הכרם. וכ"ה בד. והנכון הוא בכי"ע: של שניהם , כלומר הקרקע שהיה בין שני הכרמים, שתי אמות לזה ושתי אמות לזה. והר"י מיגש והרמב"ן קיצרו ודלגו על בבא זו, מפני שלא היתה צריכה לעניינם. וכנראה שבכי"ו ובד נכנסה לכאן הבבא שלמטה שהקפנו אותה, עיין מש"ש.

345-50. שנים שנטעו את השדה, ועמד אחד מהן וקצץ את שלו, מרחיק ארבע אמות (ונוטע. נקצץ הכרם או שיבש, קרקע של בעל הכרם. ועמד אחד מהן וקצץ את שלו, מרחיק ארבע אמות) וזורע. נקצץ הכרם, או שיבש, קרקע של בעל (הכרם. ועמד אחד מהן וקצץ את שלו, מרחיק ארבע אמות וזורע. נקצץ הכרם, או שיבש, קרקע של בעל השדה, של בעל) השדה. המוקף הראשון נמצא גם בד, ומוכח מתוכו שיש כפילות ועירבוביא והמוקף השני אינו גם בד. ובכי"ע: שנים שחלקו את השדה, ועמד אחד מהם ונטע 48 הר"י מיגאש והרמב"ן מעתיקים: ליטע. את שלו, מרחיק ארבע אמות ונוטע. נקצץ הכרם, או שיבש, הקרקע של בעל הכרם. שנים שנטעו את הכרם, ועמד אחד מהם וקצץ את שלו מרחיק ארבע אמות וזורע. 49 עד כאן מעתיקים הראשונים הנ"ל. וכן מעתיקים בשם התוספתא הר"י מיגאש והרמב"ן הנ"ל. וברור שהסיפא שבכי"ע נשתבשה בבבא השנייה שבכי"ו שהקפנוה. ואין ספק שגירסת כי"ע המקויימת גם ע"י הר"י מיגאש והרמב"ן 50 מלשונו של הרמב"ן: "וזו היא הנוסחא שכתב בה הוא ז"ל" משמע קצת שלפניו לא היתה הנוסחא כן. ואפשר שהיתה לפניו הנוסחא המבולבלת שבכי"ו והדפוסים. ועיין מ"ש להלן בפנים. היא הנכונה. והרישא שבתוספתא פשוטה, והנוטע מרחיק ד' אמות כדין נוטע אילן סמוך לשדה חבירו שבמשנתנו הנ"ל, ואם נקצץ הכרם וכו', הקרקע, כלומר ארבעת האמות הסמוכות לכרם הם שלו, שהרי הרחיק ארבע אמות מתוך שלו כשנטע את הכרם. אבל הסיפא בשנים שנטעו את הכרם, ועמד אחד מהם וקצץ את שלו, ורוצה לזרוע במקומו, צריך להרחיק ד' אמות מכרמו של חבירו כדי לזרוע, קשה. והרי כבר אמרנו ברישא שאם שנים נטעו שני כרמים בבת אחת, זה מרחיק ב' אמות וזה מרחיק ב' אמות, וממילא כשנטעו את הכרם הרחיקו ד' אמות אחד מחבירו, וכל אחד נתן שתי אמות, א"כ למה ירחיק עכשיו עוד ד' אמות ? ופירש הר"י מיגש שהכוונה באמת לאותן ד' אמות שהניחו מתחילה, ושלא יאמר הזורע הרי שתי אמות שלי הן ואזרע אותן. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה נקצץ הכרם. והרמב"ן שם פירש שמדברים בשנטעו את הכרם כאילו הוא כרם אחד, ולא הפסיקו כלל בין חלק לחלק, ונתחכמו לחרוש באופן שהמחרישה היתה עוברת בין גפן לגפן ולא היה אחד מהן ניזוק, ועכשיו שאחד מהם זרע את שלו לא יוכל חבירו להכנס לשם, והרי כבר החזיק בעל הכרם לעבור בשל חבירו וכגון זה חזקה מועלת בלא טענה, דשעבוד בעלמא הוא וכו'. והביא שם את פירוש הר"י מיגאש, והסיק: והחכם יבור לעצמו. ובכי"ע מסיים: נקצץ הכרם, או שיבש, הקרקע של בעל השדה. ולפי זה כל הסיפא שבכי"ע היא הברייתא שבד ובכי"ו, 51 והרי אין שום הבדל בין "שנים שנטעו את הכרם" לבין "שנים שנטעו את השדה". וכפי התיקונים שלנו. ברם לפי פירוש הר"י מיגאש שהבאנו, הרי הבבא שלנו לא תתכן, משום שהכל הוא כמו שהיה, ומעולם לא היתה קרקע מיוחדת לא לבעל הכרם, ולא לבעל השדה, וזה נתן שתי אמות, וכן השני. וברור שבבא זו לא היתה בספרו של הר"י מיגאש. 52 עיין לעיל הערה 49. והרמב"ן לא השיג עליו, משום שכתב במפורש: "וזו היא הנוסחא שכתב בה הוא ז"ל", ושמא חסרה גם לפני הרמב"ן. ובאו"ש פכ"ד מה' מכירה ה"י פירש שהרחקת ד' אמות כאן הוא משום כלאים, והן משל בעל השדה, ולפיכך אם נקצץ הכרם הוא של בעל השדה, ואין מדברים כאן בהרחקת נזיקין "ואיירי דמהלו הנזיקין זה לזה, וקנו זה מזה". ולפלא שלא העיר שהר"י מיגאש בעצמו (לפי שטמ"ק הנ"ל) הביא פירוש זה, עיי"ש. ועיין בתוספות כ"ו א', ד"ה אחד גפנים, שהעיר עליהם הגרמ"ש בעצמו לעיל שם.