תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ח:ז

117-18. מי שיצא הוא ואביו למדינת הים, ומת הבן, או שמת האב, לעולם נכסיו בחזקת זקן. וכ"ה ("נכסיו") גם בכי"ע, ואצל צוקרמנדל בטעות: נכסין. ובמנב"כ מגיה: ומת האב . וכל המפרשים נדחקו בפירושה. וכבר הצבעתי בתס"ר כאן (ירושלים תפרח"י, עמ' 145) על הראשונים שגרסו " או שמת האב" כלפנינו, ואין להגיה. וכן גרסו כולם "נכסים" במקום נכסיו. וכן הובאה התוספתא (בלי הזכרת שמה) בה"ג ה' כתובות, 28 עיין מ"ש לעיל ח"ו (יבמות), עמ' 26, הערה 1. ד"ו ע"ב ע"ג, ובשם התוספתא בחי' הרמב"ן קידושין ס"ה ב', וממנו בחי' הרשב"א והריטב"א שם ובתשב"ץ ח"ג סוף סי' קכ"ד. ועיין גם בשו"ת הרשב"ש סי' תמ"ב וסי' תק"ף. ומתוך דבריהם משמע שפירשו שהנכסים שטיפלו בהן בשעה שיצאו הם בחזקת הזקן, 29 בה"ג שם מביא ברייתא זו בהמשך השאלה אם יכול אדם לטעון על נכסים שהם אצל אחר, שהם פקדון שלו. ובשאר הראשונים הביאו תוספתא זו לראייה שאין אשה יכולה לטעון על נכסים שהם נכסי מלוג שלה, או שנתנו לה מתנה, על מנת שאין לבעלה רשות בה, עיי"ש. ואם מת הבן אין בנו (כלומר של הבן) יכול לטעון שגם לאבי היה חלק בנכסים, מפני שכל הנכסים שנמצאו ברשות הזקן חזקה שהם שלו. וכן אם מת האב, ויש לו לזקן עוד בנים, אין הבנים שנשארו אתו יכולים לומר חלק הנכסים הם שלנו, אלא כולם יורשין את הנכסים בשוה, שהם בחזקת זקן, ואף בן המת יורש. וצ"ע. ולפ"ז גירסת כתה"י התוספתא "נכסיו" היא יותר נוחה, והכוונה לנכסים שטיפל בהם הבן, וטענו עליהם שהם נכסיו של הבן. אבל בפירוש הקצר פירשתי בדרך אחרת, עיין מש"ש.