תוספתא כפשוטה על בבא קמא א:ב

111. שום כסף. אין או' תצא פרה בטלית ולא טלית בפרה וכו'. ירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג, בבלי י"ד ב', ועיי"ש בתוספות ובתוספות רי"ד, ד"ה פרה. והברייתא מפרשת את הפיסקא של משנתנו פ"א מ"ג: שום כסף. 33 ועיין להלן פ"ג, שורה 3, ד"ה כלל, ומ"ש להלן ספ"ז.

2אלא שמין אותן כספים. וכ"ה בד ובכי"ע. ובבבלי שם (י"ד ב') מפרש רב יהודה שום זה לא יהא אלא בכסף . והברייתא נקטה "כספים" (ולא "בכספים"), מחמת לשון המשנה "שום כסף". ובירושלמי שם: אלא שמין את הנכסין בבית דין. ובבבלי שם: אלא שמין אותה בדמים.

312. שוה כסף, מלמד שאין בית דין שמין אלא מדבר שיש בו אחריות. וכן בירושלמי הנ"ל: מלמד שאין בית דין שמין אלא נכסין שיש להן אחריות. וכן בבבלי הנ"ל: דתנו רבנן שוה כסף, מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות. ולפי פשוטו משמע שאין בית דין גובין אלא מן הקרקעות, ולא מן המטלטלין, כלומר, אפילו אם יש לו למזיק מטלטלין, אין ב"ד נזקקין אלא לקרקעות גרידא. ובירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג: שדהו פרט למטלטלין 34 והובא ברא"ש סוף בכורות ובס' התרומות שער מ"ג ח"ד סי' ט"ו. והירושלמי שם מגביל הלכה זו, ומסיים: בהן דלא בעי [מיתן] מטלטלין משעה ראשונה. והכא 35 צ"ל: וייבא, כמו שהג' לנכון רזו"ו רבינוביץ בשערי תורת א"י. כהדא דתני אין לי אלא קרקע, מניין שאם רצה ליתן כסף, ת"ל כסף ישיב לבעליו. 36 כלומר, למדין מבור שאמרו בו (שמות כ"א, ל"ד) בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו. ומכאן ש"ישלם" פירושו כסף. ובמכילתא דרשב"י (כ"א, ל"ד) עמ' 196: כסף ישיב לבעליו זו היא שאמרנו לרבות הנזקין. ושואל הירושלמי: מה בעית מימר קרקע עיקר (כלומר, שהעיקר הוא מיטב שדהו) אי (צ"ל: או) נימר כסף עיקר (כלומר, ישלם הוא עיקר), ויחליטו לו משעה ראשונה ואנן חמיי רבנן מחלטין לו קרקעות. וכן בבבלי ז' א': והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. לא קשיא כאן מדעתו כאן בעל כרחו. ובמכילתא דרשב"י משפטים, עמ' 196, שהבאנו לעיל: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מלמד שאין שמין לו אלא מן העידית וכו', מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מלמד שאין שמין לו אלא מן המטלטלין וכו' שאין שמין לו אלא מן המטלטלין. זה בנין אב וכו' שאין שמין לו אלא מן המטלטלין. וכנראה שיש כאן דרשה כפולה: אחת כפשוטה, שאם אין לו מטלטלין וגובה מן הקרקע אינו גובה אלא מעידית הקרקע, ודרשה אחרת מן הדיבור "משלם" 37 עיין לעיל הערה 36. שפירושו מטלטלין, ולפי הדרשה השנייה "מיטב שדהו ומיטב כרמו", פירושה מיטב תבואת השדה ומיטב פרי הכרם (מעין "טוב הארץ תאכלו" בישעי' א', י"ט). וגובה מן העידית, בין כשגובה מן הקרקע ובין כשגובה מן המטלטלין. וכן אמר רבא בבבלי ז' ב': כל דיהיב ליה ממיטב ליתיב ליה. ועיין בירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג, וב"מ פ"ט הי"ד, י"ב ע"ב, ובנתיבות ירושלים שם. נמצאנו למדים שהמקורות חולקים. לפי המכילתא דרשב"י, ולפי שאלת הירושלמי הנ"ל ("או נימר כסף עיקר, ויחליטו לו משעה ראשונה") אין שמין מתחילה אלא מן המטלטלין. וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' נזקי ממון ה"י, והוא ע"פ צרוף הבבלי ז' ב' (כל מילי מיטב, עיין בכ"מ) ומכילתא דרשב"י הנ"ל, ועיין בפיה"מ להר"מ פ"א מ"ג. ועיין מאירי, עמ' 27. אבל מן התוספתא כאן והמקבילות ברור שאין ב"ד נזקקין מתחילה אלא לקרקע, ודווקא אם המזיק מסכים לשלם מטלטלין שומעין לו. ובבבלי י"ד ב' העמידו את הברייתא שלנו ביתמי, שאין גובין מן המטלטלין שהניח להם אביהם, עיי"ש. וכן יוצא ברור מן הדיבור "משלם מן העלייה" שפירשוהו בבבלי (ט"ז ב') מעולה שבנכסיו (ועיין גם נדרים נ"ו א'), אבל בירושלמי אין זכר לפירוש זה. וברור שפירשו מן העלייה ממש, מן החטין שבעלייה, כתוספתא מנחות ספ"י ומקבילות. ועיין בבלי כתובות נ' א'. וכבר העירו על כך כמה מן החכמים, עיין בפי' ר"י לוי פ"א, עמ' 44, אלבק בהשלמות לב"ק עמ' 409. ולפנינו אותה המחלוקת אם קרקע עיקר, או מטלטלין עיקר.

412-13. תפש הניזק במטלטלין שמין לו מהן. וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ג, ב' ע"ג, ובבבלי י"ד ב' (בשינוי לשון קצת).

513. בפני בית דין, ואפי' מן היתומין, והוא שתפס מחיים. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובירושלמי חסר כל זה. וברייתא זו הוא פירוש הבבלי י"ד ב', וכבר הראינו בכ"מ 38 עיין מ"ש במבוא לח"א, ריש עמ' כ', ועוד בכ"מ. שבכי"י השונים של התוספתא נשתמרו לנו הבדלים בין הבבלי והירושלמי. והרי בישיבות הגאונים למדו את התוספתא בקביעות 39 עיין מ"ש במבוא לתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 11, ולעיל שם, עמ' 8 ואילך. והכניסו לעתים תכופות את הפירושים לתוך גוף הברייתא. 40 ואין כאן גליונות של סופרים שנכנסו לפנים, כמו שהיו רגילים לומר חכמי זמנינו.

614. בפני בית דין, מלמד שחייב עד שיעמד בדין. צ"ל: שאין חייב עד וכו', כמו שהוא בד ובכי"ע. ושמא יש כבר בכי"ו נסיון לתיקון, כלומר חייב עד (כלומר, לפני) שעמד בדין. והיינו מיד משעת הנזק. ולפי התוספתא אם מכר את נכסיו אחר הנזק לפני שעמד בדין אין הניזק גובה מהן. ובבבלי י"ד ב': בפני בית דין. פרט למוכר נכסיו ואח"כ הולך לבית דין (והוא כתוספתא שלנו) ודחו את הפירוש, ואמרו: אלא פרט לבית דין הדיוטות. ועיין בתוספות שם, ד"ה שמע מינה, ובשטמ"ק שם. ולפיהם אנו רשאים לקיים את הגירסא שלפנינו. ובירושלמי פ"א ה"ג, ב' ע"ג: בפני בית דין. מלמד שאין שמין לו אלא בפני בית דין. ושמא פירושו שאין שמין לו לניזק, אלא אחרי שעמד בדין, ואינו גובה מן המשועבדין שמכר אחרי שהזיק ולפני שעמד בדין, כבתוספתא כאן. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ו (כתובות), עמ' 210, ד"ה נזק, ובראשונים שציינתי שם. ובירושלמי בגיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג: שדהו, פרט למשועבד, כרמו, פרט להקדש וכו', ומוכח שם שמדברים דווקא בששעבד ואח"כ הזיק. ועיין לעיל שם בירושלמי.

7ולא בבית דין הדיוטות. וכ"ה בד. אבל בכי"ע חסר, וכן נכון, ולפנינו נוסחא כפולה ע"פ הבבלי שהעתקנו לעיל בסמוך.

814-15. על פי עדים, מלמד שכל דבר שהוא קנס אין משלם על פי עצמו. בירושלמי הנ"ל: על פי עדים. שאין שמין לו אלא על פי עדים. ופירושו, כנראה, כלעיל בסמוך (עיין מ"ש לעיל, ד"ה ובירושלמי), שאין לו לניזק כלום לפני שבאו עדים, ואינו משלם ע"פ עצמו, כבתוספתא כאן. ובבבלי י"ד ב': על פי עדים. פרט למודה בקנס ואחר כך באו עדים, ועיין בתוספות שם, ד"ה אלא. וכבר העירו הראשונים שאעפ"י שבמתניתין שנו דיני ממונות, אבל בתוכה כלולים גם דיני קנסות, עיין בתוספות שם ד"ה פרט, ובשטמ"ק במקומו. ובירושלמי כתובות ספ"ג, כ"ח ע"א (ומקבילה): ואין קנסות אלא בבית דין ובעדים. ובמכילתא דרשב"י משפטים, עמ' 196: לכל שמשלם קנס שאין שמין לו אלא מן העידית וכו'. ולפנינו ביטוי יוצא דופן, והמכילתא שם מסמנת כל נזקי ממונו שפשע בשמירתן בדיבור "קנס" (עיי"ש עוד ג' פעמים ביטוי זה). ועיין מ"ש ר"ח אלבק ב"השלמות ותוספות" למשניות סדר נזיקין, עמ' 408–409, וצ"ע בדבר.

915-16. בני חורין ובני ברית, יצאו גוים וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ג, ב' ע"ג. ונקטו כאן קבוצה של פסולי עדות בכלל, ולפיכך הוסיפו פסולי עדות שאינן ממועטין מן הפיסקא בני חורין ובני ברית. ובבבלי ט"ו א': בני חורין למעוטי עבדים. בני ברית למעוטי גוים (ולא נזכרו שם "פסולי עדות"). ועיין בפיה"מ להר"מ פ"א מ"ג ובחיבורו פ"ח מה' נזקי ממון הי"ג.