תוספתא כפשוטה על בבא קמא י:ב

14-5. גזל צמר וליבנו, טוו וליבנו, פשתן ונקהו וכו'. בד: טווי, ובכי"ע: טאוי. אבל גם להלן פי"א שורה 32: טוו (ותוקן ע"י הסופר: טוי). ובבבלי צ"ג ב' הקשו על הברייתא שם ממשנתנו רפ"ט, ששנו שם שדווקא בעצים שעשאן כלים, וצמר שעשאו בגדים הוי שינוי, והרי בברייתא שלנו מפורש שליבון הצמר גרידא הוא שינוי, וכן עצים ששיפן הוי שינוי (לגירסת הברייתא שבבבלי). ומתרץ רב אשי שמשנתנו מדברת אפילו אם עשה מן העצים בוכאני, כלומר, עליים לכתישה, 6 עיין רש"י ופיה"ג לטהרות, עמ' 81, הערה 18. שאינן צריכין שיפוי, ובגדי הצמר הם נמטי, 7 כלומר, בגדים עבים, כמו לבד, וכדומה, עיין בתוספות ערוך השלם, סוף עמ' ר"פ ערך נמטא. שאינם צריכים ליבון. ועיי"ש עוד אוקימתות. ובירושלמי בריש פירקין, ו' רע"ד (לפי גירסת שרידים מן הגניזה): [תני גזל צמר וליבנו] שלח וליבנו, טביב 8 בין השורות תלוי: וויי, כלומר קרי טוויי, במקום טביב. וליב[נו פשתן וניקהו] משלם כשעת הגזילה. 9 עד כאן חסר בהוצאות שלנו. הכא את מר ליבון כשינוי, והכא את מר אין ליבון כשינוי, הן דתימר ליבון כשינוי בשעשאו צופים, והן דתימר אין ליבון כשינוי בשהניחו כמות שהוא. מצינו ליבון בלא צופים, שמא יש צופים בלא ליבון. אמר ר' יודן קל הוא שהקילו בגזלן שישלם כשעת הגזילה. גזל שלח וליבנו אית לך מימר בשעשאו צופים. עוד קל הוא שהקילו וכו'. וקושיית הירושלמי היא כקושיית הבבלי הנ"ל, כמו שפירשו המפרשים ששערו מעצמם שנשמטה שם ברייתא שממנה הקשה הירושלמי. ואף התירוץ הוא כעין תירוץ רב אשי בבבלי, שמשנתנו מדברת שהניח את הצמר כמו שהוא ולא עשאו צופים (כלומר, מוכין, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 662), ובכגון דא אין הליבון שינוי, מפני שלא יתקיים, עיין מ"ש א"ש הרשברג, בספרו הארג ותעשיית הארג, עמ' ק"ז. 10 עיי"ש הערה 4, מ"ש על התוספתא כאן, אבל, כנראה, שהיו לפעמים מלבנים גם אחר הטווייה, כפי שמוכח מן הירושלמי. ומקשה הירושלמי: שמא יש צופים בלא ליבון, שהרי תמיד הליבון קודם לניפוץ, 11 עיין בספרו של הרשברג הנ"ל (בפנים), עמ' ק"ו, הערה 2. ולא היו טורחים לעשות ציפות בלי ליבון, וממילא אין הליבון שינוי אלא הניפוץ לציפיות, שלא יתקיים לפני כן. ואח"כ הקשה הירושלמי משלח שהרי ליבון השלח, פירושו ליבון הצמר שעל השלח שעודנו עליו, 12 עיין מכשירין פ"ה מ"ו, ובפיה"מ להר"מ שם בדברי ר' יוסי. אית לך מימר בשעשאו צופים, ומ"מ הוא שינוי. ותירצו כמו לעיל שהקלו בגזלן מפני תקנת השבים (עיין בבלי צ"ד א'־ב'), וכפי שמוכח מהמשך הירושלמי.

25-6. ר' שמעון בן לעזר אומ' כל דבר שהשביח הגזלן וכו'. בבלי צ"ד א'. ופירש רב ששת דאם השביחה נוטל שבחו, ואם כיחשה אומר לו הרי שלך לפניך. ועיין במלחמות להרמב"ן ריש פירקין.