תוספתא כפשוטה על בבא קמא י:לג

1104-105. הגונב טלה מן הדיר והחזירו לדיר, ואחר כך נגנב כל הדיר כולו, אם הודיע בו לבעלים, או שמנאום, פטור, ואם לאו, חייב. וכ"ה גם בכי"ע. אבל בד חסר "או שמנאום", וכן חסרו מלים אילו גם לפני הרמב"ן, עיין להלן. ובמשנתנו פ"י מ"ח: הגונב טלה מן העדר והחזירו, ומת, או נגנב, חייב באחריותו. לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזירתו, ומנו (או: מנו) את הצאן ושלמה היא, פטור. ובירושלמי בסוף פירקין, ז' ע"ג: א"ר יוחנן אם ידעו הבעלים בגניבה צריכים לידע בחזירה, לא ידעו בגניבה, אין צריכין לידע בחזירה. ריש לקיש אמר אעפ"י שלא ידעו בגנבה, צריכין לידע בחזירה. ור' יוחנן פירש "ומנו" שבמשנתנו - או מנו, כלומר, אם לא ידעו בגניבתו, או ידעו ומנו, פטור, והוא כדעתו בבבלי קי"ח א'. וריש לקיש סובר שאף על פי שלא ידעו בגניבה צריך לידע בחזרה, ומניין פוטר בין בידעו ובין בלא ידעו, ונקטו "לא ידעו הבעלים" לרבותא שלא נתן את דעתו בייחוד למניין, ומכל שכן אם ידע בגניבה, ומנה ומצא את העדר שלם, נתן את דעתו לכך, והיא השבה גמורה, והסיפא "מנו את הצאן", עונה על כל המשנה ואף על הרישא מק"ו, והוא כדעת שמואל. ובבבלי שם הובאו עוד שני פירושים, אחד של רב והשני של רב חסדא, שהוציא את המשנה מפשוטה, וכמה מן הראשונים פסקו הלכה כמותו. והתוספתא כאן שלא הזכירה כלל את דעת בעלים אין להוכיח ממנה כדעת אחד מן האמוראים. ובמלחמות בסוף ב"ק: והוי יודע שזו ששנויה בתוספתא הגונב טלה מן הדיר ואח"כ נגנב כל הדיר כולו, פטור, וכולה כדאיתא, בשומר שגנב ברשותו מתוקמא (עיין בבלי קי"ח ב'), ומדלא מייתי לה בגמרא שמע מינה דלא הויא תיובתא דחד מהני. ואעפ"י שרבינו קיצר בהבאה מן התוספתא, מ"מ ברור שגרס כאן כגירסת הדפוסים, ולא היה לפניו "או שמנאום", שהרי לפי גירסא זו אי אפשר להעמידה בשומר שגנב מרשותו. ועיין מ"ש להלן, שורה 107–109, ד"ה ואנו רואים. ברם לפי גירסת כי"ו וכי"ע ברור שמדברים בגנב (ולא בשומר ששלח יד) כמשנתנו כאן. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

2105. הגונב חבית מן המרתף וכו'. ופירש בח"ד שנקטו בבא זו ללמדנו שאפילו במטלטלי דלא ניידי, שלא שייך בהם "אנקטא נגרי ברייתא", צריך דעת בעלים, עיין בבלי קי"ח רע"ב. ופירש במנ"ב: מיירי בשומר שגנב מרשות עצמו וכדלעיל. אבל בירושלמי ב"מ פ"ג ה"י, ט' ע"ב: למה הדבר דומה לגונב חבית ממרתף חבירו , אע"פ שלא ידעו הבעלים בגניבה, צריכים לדעת בחזרה, עיי"ש.