תוספתא כפשוטה על בבא קמא ד:ו

128. יש כן חייב בכופר וחייב במיתה וכו'. וכ"ה ("כן") גם בכי"ע, והוא הכתיב הרגיל בספרות א"י. ובד: יש כאן חייב וכו', וכן מעתיק ר"ת (עיין להלן), והיא היא. ובבבלי מ"ד ב': יש חייב במיתה ובכופר וכו', והיא הרישא של הברייתא שלפנינו בשינוי סדר. ובס' הישר לר"ת 18 סי' תנ"ח, מ"ה ע"א, הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' תקנ"ג, עמ' 328. כתב שממשנתנו פ"ה מ"ג אין ראייה שיש כופר בהרג שלא בכוונה, משום שהיא מדברת בכפר של שן ורגל, ובזה אף רבה 19 כגירסת ספרים מדוייקים, עיין לעיל שם בס' הישר, וכן מביא הרשב"ם (לפי תוספות מ"ד סע"א) בשם "ספר ישן" (והגירסא רבה גם בחידושי הראב"ד, עמ' קי"ד ועוד), ולא גרסינן לעיל (מ"ד א') "ורב אמר פטור מזה ומזה", וכ"ה גם בפירוש הר"ח. מודה שחייב בכופר, ולפיכך הקשו מן הברייתא "שהרי בסדר התוספתא מייתי לה להא בריית' בסדר ענין נגיחות קרן, וקתני התם יש כאן חייב במיתה ובכופר כו', ואדלעיל קאי דאיירי בנגיחות, ולפיכך תני יש כאן" כו'.

230. שור תם שהמית וכו'. משנתנו פ"ד מ"ה, מכילתא משפטים פ"י, עמ' 283, להלן שם, עמ' 283–284, מכילתא דרשב"י שם, עמ' 179, ירושלמי פ"ד ה"ו, ד' ע"ב, בבלי מ"א ב'.

3ושור חרש שוטה וקטן שהמית וכו'. לעניין מיתה עיין במשנתנו פ"ד מ"ז, ולעניין כופר, עיין בבלי מ' א' ור"מ פ"י מה' נזקי ממון ה"ו.

430-31. המית גר ועבד משוחרר וכו'. עיין בבלי גיטין מ"ג א', ולהלן ה"ח.

531. שור שהיה מתחכך בכותל וכו'. משנתנו פ"ד מ"ו.

632. נתכוין להרוג את הבהמה וכו'. או"ז ב"ק סי' ר"ט, ט"ז ע"ג.

733. חייב בכופר ופטור מן המיתה. במשנתנו הנ"ל: פטור, ולא נזכר שחייב בכופר. ובמלחמות להרמב"ן מסתייע מן התוספתא כאן ששמואל (בבלי מ"ד א') שמחייב בכופר מחייב בכולן שנשנו במשנתנו, ולא בתולדה דשן גרידא (נגד דעת בעל המאור).

833-34. ולעניין הנזקין, ר' יהודה מחייב, ור' שמעון פוטר, שנ' כי יגח וכו'. ירושלמי פ"ד ה"ח, ד' ע"ג, וחסרה הראייה מן הפסוק. ובבבלי מ"ד ב': והנזקין שלא בכוונה ר' יהודה מחייב, ור' שמעון פוטר וכו', ור' שמעון יליף מקטליה דשור, מה קטליה שלא בכוונה פטור, אף נזקין שלא בכוונה פטור. 20 וכן צריך לפרש גם בתוספתא כאן, שהרי הפסוק (שמות כ"א, כ"ח) בהריגת אדם כתיב (עיין בח"ד), אלא שר' שמעון מקיש ניזקין למיתה. ופירש הראב"ד בחידושיו, עמ' קי"ד: ואפילו נתחכך בכותל להנאתו ונפל על האדם והזיקו, או שדרסה על תינוק והזיקו, היה ר' שמעון פוטר, משום דיליף לנזקין באדם מקטליה. וכן היא גם שיטת בעל המאור בסוגיין בספ"ד, ומפרש את המעשה (פ"ד א') בשור שלעס ידו של תינוק שחייבו אותו, כר' יהודה כאן, אבל לר"ש פטור, אעפ"י שיש כאן כוונה לאכול, אין כאן כוונה להזיק. וברור שהראב"ד ובעל המאור סוברים שלא פטר ר' שמעון אלא בנזקי אדם, אבל לא בנזקי ממון. ובמלחמות להרמב"ן שם תפס עליו, וכתב: אי הכי שן ורגל דחייבה רחמנא היכי משכחת לה, ומה לי אם הזיק אדם, ומה לי פירות וכלים, לא מצינו פטור בנזקי אדם וחייב בנזקי ממונו וכו'. ברם ברור שהראשונים הנ"ל מחלקים ומחלקים בין נזקי אדם לנזקי ממונו. וכן היא, כנראה, שיטת ר"ת בס' הישר סי' תנ"ח הנ"ל (לעיל שורה 28, ד"ה יש כן). ולפיכך לא חשש לקושיית התוספות (מ"ד א', ד"ה הכא נמי), ולשיטתו מעולם לא פטר ר' שמעון "רגל מנזקין בכוונת דריסה על הכלים" וכו', ולא פטר אלא כשהזיק אדם, אבל לא פירות וכלים. ועיין בתוספות רבינו פרץ מ"ד ב', ד"ה מ"ט. אבל מתוך התוספתא כאן ברור שלא דיבר ר' שמעון אלא בנזקי קרן, שנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, וכיוצא בו, וכפי שמוכח גם מן הסיום: עד שיתכוין ליגח . וכבר נסתייע בתוספתא זו באו"ז ב"ק סי' ר"ט, ט"ז ע"ג. ואף במלחמות להלן שם הביא את התוספתא, ואפשר שנתכוין גם לתחילת דבריו. וכן במכילתא משפטים פ"י, עמ' 281: ר' שמעון בן יוחאי אומר וכו' לא אם אמרת להלן עשה שאינו מתכוין כמתכוין בנזוקיו וכו' תאמר כאן שלא עשה בו שאינו מתכוין כמתכוין (כלומר בנזוקיו). והכל בקרן הוא. 21 במכילתא דרשב"י, עמ' 178, השיטה כר' יהודה. וכן סוברים גם הראב"ד (= הר"א אב"ד ?) והרא"ה שהובאו בשטמ"ק במקומו ובעלי התוספות הנ"ל (שהקשו על ר"ת). ועיין מאירי, עמ' 133, ד"ה כשם. 22 וציינתי לכל הראשונים שהביאו את התוספתא בתס"ר, עמ' 91.

935. המית גוי, בן שמונה, פטור וכו'. כמשנתנו וכלעיל, שאם כיוון לנפלים והרג בן קיימא פטור מן המיתה, ואם הרג נפל פטור גם מכופר. ובנ"י פ"ד סי' ע"ט (וציין לו במ"ש) כתב: ודווקא בקטנים בני קיימא, לאפוקי בן ח' דלאו בר קיימא הוא, וכן פחות מל' יום, ואפי' בן ט' דספיקא הוא, ומספיקא לא מפקינן ממונא, ובהדיא תנן במתניתין דלקמן דאפי' נתכוין לנפלים והרג בן קיימא פטור מן המיתה, והתם הוא דמחייב בכופר (כלומר, שהרי הרג בן קיימא) דגבי כופר לא בעינן כוונה, אבל אנפל גופא לא מיחייב כופר, וכל היכא דאנפל לא מיחייב, אספק נפל לא מיחייב, דאוקי ממונא בחזקת מאריה וכו', אבל בבא לצאת ידי שמים וכו' מספיקא נמי מחייב. ולפ"ז בהרג נפל נקטו כאן "בן שמונה" שהוא פטור מכופר, אפילו לצאת ידי שמים, ודייקו לשנות במשנתנו וברישא כאן "נפלים" סתם, ואפילו פחות מבן שלשים בכלל, פטור ממיתה מספק אם כיוון להם, וחייב בכופר, שהרי הרג בן קיימא. אבל אין להוציא שום מסקנות מדיוקים כאלו, שהרי גם לעניין כוונה נקטו בבבלי מ"א ב': לגוי והרג ישראל, לנפלים והרג בן קיימא, ובמקבילה במכילתא דרשב"י משפטים, עמ' 179: להמית את הגוי והמית את בר ישר', את בן שמנה והמית את בן תשעה.

1036. ר' יהודה או' שור המדבר וכו'. משנתנו פ"ד מ"ז, מכילתא דרשב"י משפטים, עמ' 184. והביאה (בשם התוספתא) ר"ז אגמתי י"ג ב', 3 סע"ב.

1137. שנ' והועד בבעליו ולא ישמרנו, אין בעלין לאלו. וכ"ה בד ואצל ר"ז אגמתי הנ"ל. וכן בירושלמי פ"ד ה"ח, ד' ע"ג: מאי טעמא דר' יודן, והועד בבעליו ולא ישמרנו, אין בעלים לאילו. ובכי"ע חסרות המלים "ולא ישמרנו". וכן במכילתא דרשב"י הנ"ל: שנא' והועד בבעליו, את שיש לו בעלים חייב מיתה, את שאין לו בעלים פטור מן המיתה.

1237-38. יתר על כן אמ' ר' יהודה וכו'. מכילתא דרשב"י הנ"ל, כלשון התוספתא. ובשינוי לשון בבבלי י"ג ב', מ"ד ב', עיי"ש.