תוספתא כפשוטה על בבא קמא ז:יד

167. גנב ונתן לאחר וטבח, גנב ונתן לאחר ומכר וכו'. כל הברייתא בבבלי ע"ח סע"ב ואילך. וברור מתוכה שבטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה. וכן מפורש במכילתא דרשב"י כ"א, ל"ו, עמ' 190: מנין אפילו אמ' לאחרים [לטובחו], ואפילו אמ' לאחרים למוכרו, ת"ל וטבחו או מ(ו)כרו, יכול אפי[לו טב]חוהו [א]חרין שלא מדעתו, ת"ל כי יגנב וכו', הגונב עד שיהא טובח ומוכר. וכנראה שהריבוי הוא מהמלה "או", וכדתנא דבי ר' ישמעאל בבבלי ע"א א'. ועיי"ש ע"ט א'. ובמה"פ שבועות פ"ח ה"ג, ד"ה תיפתר, כותב שהירושלמי חולק על הבבלי הנ"ל וסובר שאף בשוחט שור גנוב אין שליח לדבר עבירה ומסתייע בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"י, במחלוקת חזקיה ור' יוחנן. ברם פירושו ז"ל בירושלמי סנהדרין כמעט שלא יתכן כלל, והנכון הוא כמו שהגיה בנועם ירושלמי שם: גנב ולא מכר ובגניבת אדם עסיקינן, והגהתו היא כמעט וודאי גמור, עיי"ש בנוע"י נ"ו ע"ב. ואשר לירושלמי שבועות הנ"ל אין צורך כלל לומר ששחטו ע"י שליח, והכוונה ששחטו אחר שלא מדעתו 39 ובוודאי פטור מד' וה', עיין במכילתא דרשב"י שהבאנו בפנים ובבבלי ע"ח ב'. והותר באכילה, כמו שפירש בנוע"י הנ"ל בשבועות שם ע"ג ע"ב. ברם בירושלמי לא נזכר בשום מקום שהשוחט ע"י שליח חייב בד' וה'. ועיין גם במכילתא פי"ב, עמ' 291, ולא נזכר שם ההיקש שבבבלי ע"א א'. וצ"ע בדבר, ואפשר שלפנינו ברייתא בבלית, כמו שמצוי בתוספתא.

268. גנב והקדיש. ופירשו בבבלי ע"ט א': מה לי מכרו להדיוט, מה לי מכרו לשמים, ועיי"ש ע"ו א' ובתוספות שם ע"ט א', ד"ה גנב והקדיש, ובראשונים שבשטמ"ק. ועיין בירושלמי פ"ז ה"ה, ו' ע"א, ובנתיבות ירושלים שם, מ"ב ע"ד ואילך. 40 ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין ז"ל במבוא לנוה"מ, עמ' 659. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש משפטים חי"ז, במילואים, עמ' רפ"ד, סי' כ"א.

368-69. גנב ונתן במתנה, גנב ונתן בהקפה, גנב ופרע את חובו, גנב ושלח סבלונות לבית חמיו, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. שורה זו נשנית להלן פ"י ה"כ לעניין גזילה, עיי"ש. והנה בעניין פרע את חובו הדברים מפורשים במשנתנו פ"ז מ"ו: נתנו לבכורות בנו, או לבעל חובו וכו', הגביהו, או שהוציאו מרשות הבעלים ומת, חייב. ופירש הראב"ד, עמ' קצ"ט, שהגנב חייב אם הגביהו, או שהוציאו מרשות בעלים, וחייב בד' וה', מפני שפרע את חובו וכו', עיין בחי' הרשב"א. אבל עיין בחי' הראב"ד להלן שם, עמ' קצ"ה, ובהערת ר"ש אטלס שם, הערה ע"ט, ועיין ביש"ש פ"ז סי' ל"ג. ורוב הראשונים מפרשים אחרת את דברי המשנה ואינה עניין לכאן. ועיין להלן ה"כ שורה 91, ד"ה הגביהו ונתנו, ומש"ש. ומתוך התוספתא כאן ומברייתא זו שבבבלי מוכח שאף בנותן מתנה חייב הגנב בד' וה'. ובחי' הראב"ד, עמ' קצ"ה הנ"ל כתב: והרי לעניין בתי ערי חומה לרבנן מתנה אינה כמכר, ולגנבת נפש מי אמרינן מתנה כמכר, ואיכא למימר משום דהוא דומיא דטביחה שנשתרש בחטא (לעיל סה"ב, בבלי ס"ז סע"ב). ובחידושי הרשב"א ע"ח סע"ב: תימא מהיכא תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה כאן, משא"כ בכל מקום לעניין בתי ערי חומה ולעניין גנבת נפש , והראב"ד ז"ל כתב דא"ל (= דאפשר לומר) דמכל מקום נשתרש וכו'. ומ"ש רבותינו שלעניין בתי ערי חומה מתנה אינה כמכר, הרי מפורש במשנתנו (ערכין פ"ח מ"ד) שלעניין בתי ערי חומה מתנה כמכר. ואף לעניין חזרה ביובל מפורש במשנתנו (בכורות ספ"ח) שלחכמים מתנה כמכר (ועיין גם בבלי מגילה כ"ו ב'). ולא עוד אלא שבערכין (ל"א ב') אמר רב פפא שכולי עלמא מודים שמתנה כמכר, עיי"ש. ואף שלמדוה (בבלי שם) כן ממקרא מיוחד, הרי בירושלמי מעשרות פ"ב ה"א, מ"ט ע"ג, וכן במע"ש פ"ד ה"ג, נ"ה ע"א, מוכח שלחכמים בכל מקום מתנה כמכר. וכן מה שכתבו שבגנבת נפש אין מתנה כמכר, לא מצאתי בשום מקום בדברי חז"ל כדבריהם ז"ל. ברם במכילתא דרשב"י, עמ' 190, הנ"ל: יכול הגונב ונותן במתנה, הגונב ו(ה)שולח סיבלונות לבית חמיו, יהא משלם תשלומי ד' וה' ת"ל וטבחו ומכרו כל שדרך מכירה. וכנראה שנשנית בשיטת ר"מ שסובר שאין מתנה כמכר, עיין בציונים שלעיל בסמוך, ד"ה ומ"ש רבותינו.